גזענות נאורה: מינויו של אלשיך הוציא מהבקבוק את שד השנאה לדתיים

את מי שעסקו השבוע במינויו הצפוי של רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה, ושטרחו לטפל אגב כך בכיפה שעל ראשו, אפשר לחלק לשניים. אלה שחשבו שהוא פסול לתפקיד, בגלל הכיפה שלו. ואלה שציינו אותו לשבח והעירו שמכריו מעידים עליו שהוא לא מערב את דעותיו הפוליטיות בעבודה, למרות הכיפה שלו. בואו נשים את הדברים על השולחן: אמירה מכוערת כזו תיאמר לעולם רק כלפי חובש כיפה. שום עיתונאי שמכבד את עצמו לא העיר אף פעם בעניינו של האלוף נעם תיבון, שאף שהוא גדל בקיבוץ, מכריו מרגיעים שהוא לא מערב את דעותיו הפוליטיות בעבודה. 
 

למה זה קורה? כנראה משום שבישראל רק לדתיים יש דעות פוליטיות. כל האחרים הם תינוקות שלא טעמו טעמה של אג'נדה, ושהגיעו לתפקידם בטרם הספיקו לגבש עמדה על מה שקורה כאן. כך, לדוגמה, לנעם סולברג יש אג'נדה. אפילו רואים אותה על הראש שלו. אבל לאהרן ברק ולדורית ביניש אין. הם נשלחו אלינו כנציגי הכוח הרב־לאומי של האו"ם. ממש כמו יהודה וינשטיין וכמו דינה זילבר. את עמית סגל ואת יאיר שרקי ישאלו בדרך כלל בראיונות עיתונאיים על העמדה הפוליטית שלהם. את יונית לוי ואת ערד ניר ואת רביב דרוקר לא. למה? פשוט מאוד. כי הכיפה מביאה איתה את העמדה הפוליטית, ומכאן שמי שאין לו כיפה, אין לו גם עמדה פוליטית. 
 

כך זה בתקשורת, כך זה במערכת המשפט, כך זה בשב"כ, שממנו בא רוני אלשיך. יובל דיסקין, שברור כי הוא נטוע עמוק בתוך השמאל, היה ראש שב"כ לגיטימי. עמי אילון, שכבר שנים עסוק עם התנועה שלו בניסיון לפתות בכסף מתנחלים כדי שיעזבו את בתיהם, היה ראש שב"כ מושלם.

היה ראש שב"כ לגיטימי, יובל דיסקין. צילום: אריאל בשור

אף אחד לא עסק מעולם בשאלה מהן עמדותיהם הפוליטיות ומה זה אומר עליהם, על השירות שלהם ועל הסכנה שיבלבלו בין חוות דעת מודיעינית טהורה לבין עולם הערכים שהביאו מהבית. אבל כשמדובר ברוני אלשיך, עד לפני ימים אחדים ר', הנושא הזה משום מה שווה דיון. במקרה הרע יכתבו עליו שעמדותיו משפיעות על ביצועיו. במקרה הטוב, יגידו שהוא מתעלה מעל עמדותיו. מה שברור זה שהוא חשוד שצריך לעבוד קשה כדי לנקות את עצמו מהכתם שמונח לו על הראש.  
 

השיח העיתונאי של השנים האחרונות עמוס בגזענים שונאי דתיים. נכון, חובשי הכיפה הסרוגה אינם גזע, אבל מי ששונא ופוסל אותם רק משום שהם כאלה, גם אם לעתים מצטרפת לזה גם הפסילה על רקע עמדותיהם, הוא סוג של גזען. רן אדליסט עמיתי, שהשבוע הזהיר מפני מינוי של מפכ"ל חובש כיפה - ממש כך - אמר לי שבמדינה דמוקרטית מותר לו להגיד גם את זה. הוא כמובן צודק. אבל במדינה שמכבדת את עצמה יש עמדות שהשיח יכול וצריך לא לכבד. גם בארה"ב מותר להגיד שמועמד שחום עור לא יכול להיות נשיא או שופט או מפכ"ל, אבל ברור למדי איזה יחס יקבל מי שיגיד את זה. 

נדמה לי שהפרשן הצבאי של "הארץ", אמיר אורן, היה הראשון לזהות את הסכנה שטומנת בחובה הכיפה שעל ראשו של רוני אלשיך. כבר לפני שנה וחצי הוא הזהיר כי "חמור מכל המצב בשב"כ, שהפך בשנים האחרונות ל'שירות בעלי כיפות'". אורן מנה את "יורם כהן הסביל והסגור, סגנו הפעיל והנמרץ ר׳ - נסיך הכתר, או הכיפה - וראש האגף הערבי־איראני, מ'". הפרסום ההוא של אורן היה מצחיק במיוחד על רקע העובדה שממש באותו שבוע העיתון שלו ניהל מלחמת חורמה כדי שהמורה אדם ורטה לא ייפסל בגלל אמונותיו, ובמקביל נאבק בכותרת הראשית שלו כדי שמורים לא ייפסלו בבתי ספר דתיים רק משום שהם ערבים.
 

אבל אורן לא נשאר לבד. את הטור המגוחך שפרסם יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של העיתון לאנשים חושבים, אחרי שהאלוף יעקב עמידרור מונה לראש המועצה לביטחון לאומי, קשה יהיה לשכוח גם בעוד מאה שנה. ורטר שיתף את קוראיו בדאגה שלו מהעובדה שמסביב לנתניהו יש יותר מדי דתיים. "האם יעלה על הדעת שבמדינת ישראל, במזרח התיכון שאין בו רגע דל, ראש ממשלה יהיה מנוע משיחה עם יועצו המדיני, עם ראש הסגל שלו ועם יועצו לביטחון לאומי, החל בכניסת השבת ועד צאתה?", שאל.

"האם שומרי השבת בכלל יודעים מה קורה בעולם באותן שעות? הרי אסור להם לצפות בטלוויזיה, לגלוש באינטרנט או להאזין לרדיו. האם הגיוני שראש הממשלה הוא זה שמעדכן מדי מוצאי שבת את יועציו המדיניים באירועים שהתרחשו בזירה הבינלאומית והאזורית ב־25 השעות שבהן הם היו מנותקים מן העולם? לא. זה לא הגיוני". נשבע לכם שנזכרתי בטור הזה בעיצומו של יום הכיפורים, אך לפני כמה ימים, כשבדרכי לתפילת מנחה חלפתי על פני השכן שלי, דתי כמוני, שהלך לצדי עטוי טלית, תוך שהוא מנהל שיחת ערה בסלולרי עם היחידה הצבאית שלו. 
 

השבוע נתן "הארץ" במה גם לספי רכלבסקי - מי שנטל חלק בקמפיין הבחירות של המחנה הציוני ובמקביל פרסם בעיתון מאמרים בנושא הבחירות, ללא גילוי נאות - כדי שיביע את הסתייגותו ממינויו של אלשיך, בין השאר מחשש שלא יוכל להשתחרר מ"דעות רבניות, תיאולוגיות, שמהן הושפע". 
 

כאמור, גם עמיתי רן אדליסט הוא חלק מחבורת שונאי הדתיים הנאורה הזאת. בעבר הוא טען: "כאשר ראש שב"כ חובש כיפה וסגנו ר' גם מתנחל וגם חובש כיפה וגם ידוע בלהטו האידיאולוגי - יש לנו בעיה". השבוע, כאמור, הוא דיבר בצורה מפורשת יותר. בעולמו של אדליסט דתיים יכולים לשלם מסים, להילחם, להיפצע וגם למות למען המדינה, אבל בשום אופן לא להתמנות למפכ"לי המשטרה שלה.  
 

מה שמדהים בשיח הזה הוא אותה נקודת יסוד שקובעת כי לציבור הדתי יש בעיה של נאמנות כפולה. למי הם שומעים, חוזר שוב ושוב הניגון, למפקד או להלכה? לממשלה או לרב? וזה שיח שיושב על אדנים שקריים משתי סיבות עיקריות:  הראשונה, משום שלכל אחד, לא רק לדתיים, כך לפחות צריך לקוות, יש מערכת ערכים שהוא משתמש בה מפעם לפעם. תקראו לה אלוהים, תקראו לה החינוך שקיבלתם בתנועת הנוער, תקראו לה מוסר בסיסי. השבוע שאלתי עיתונאית עמיתה בדיון טלוויזיוני אם הייתה מוכנה סתם כך לירות לערבי בראש, רק משום שהמפקד הורה לה כך. "לא", השיבה. "אני שמח", אמרתי לה, "זה אומר שיש לך מערכת ערכים שמנחה אותך, לפני הפקודה של המפקד. גם לי יש מערכת כזו ואני מניח שגם לרוני אלשיך". 
 

אבל הסיבה השנייה שבגללה שיח הנאמנות של הכיפות הסרוגות הוא שיח שקרי, מרגיזה הרבה יותר. משום שהיא מניחה שאנשי הימין הדתי, אלה שיש להם אלוהים ורב ואמונה והלכה וכל הג'אז הזה, לא מצליחים למלא פקודה אחת בלי להיתקל באחד המחסומים הללו. אלא שההיסטוריה מלמדת שמי שיש להם בדרך כלל הבעיות הגדולות ביותר עם מילוי הפקודות נמצאים דווקא בצד השני של הסקאלה הפוליטית.

מי שהוליד את הסרבנות בישראל הוא השמאל, לא הימין, לא האדמו"ר מצאנז ולא הרב'ה ממודזיץ'. אל"מ אלי גבע נולד בנהלל, לא במעלה לבונה. מי שהביאו לנו את מכתבי השמיניסטים ואת קבוצות הטייסים הסרבנים והקצינים ממטכ"ל וסרבני 8200 ו"שוברים שתיקה" ו"האומץ לסרב", לא באו מכוכב השחר וגם לא מבית הכנסת בגבעת שמואל. מי שכתב שהסרבנים עושים פעולה חשובה למען הדמוקרטיה הוא מו"ל הארץ עמוס שוקן, זה שבעיתון שלו מזהירים כבר שנים שהדתיים עלולים למשוך אותנו לכיוונים לא רצויים כי יש להם נאמנות כפולה. מי שהמליץ לנו להקשיב היטב לטייסים הסרבנים ונתן להם ולטיעוניהם לגיטימציה הוא הסופר דויד גרוסמן, מבכירי אדמו"רי השמאל. מי שקבע שסרבנות היא פטריוטיות הוא הסופר סמי מיכאל.
 

אז תהרגו אותי אם אני מבין איך הגענו לסיטואציה שבה חובשי הכיפות הסרוגות הם שצריכים להסביר את עצמם. זוכרים את ההתנתקות? אולי המבחן הקשה ביותר שעבר הימין הישראלי, כשעשרת אלפים איש נזרקו מבתיהם? זוכרים מי פיקד על ההריסות? גרשון הכהן בגוש קטיף ויאיר נווה בצפון השומרון, שני בוגרי ישיבת נתיב מאיר של הציונות הדתית.  
 

פרטנרים פוטנצאליים לשלום, לוחמי חמאס. צילום: רויטרס
 

ובכלל, אם כבר אנחנו בעניין של חששות מבעלי דעות פוליטיות בעייתיות, נדמה לי שהעבר מלמד שמומלץ לחשוש מאנשי שמאל קצת יותר מאשר מאנשי ימין. משום שלא רק אלשיך הוא איש דתי. רן אדליסט, ממייסדי שלום עכשיו, כמו ורטר, רכלבסקי ואורן, הם אנשים דתיים לא פחות. יש להם דת, קוראים לה השלום, והאמונה העיוורת שלהם בדת הזאת הביאה איתה עד היום נהרות של דם יהודי. אלוהי הדת הזאת, שציווה על מאמיניו להאמין כי הפלסטינים, שרוצחים בנו כבר כל כך הרבה שנים, אינם אויב אלא פרטנר פוטנציאלי לשלום, התגלה עם השנים כאלוהים מסוכן למדי. ומכיוון שכך, אולי בכלל כדאי לשקול אם זה לא הימור מסוכן מדי למנות לתפקידי מפתח בתחום הביטחון אנשים הנמנים עם מאמיניו הפנאטיים. אולי כדאי לשאול אם הם מסוגלים לחשוב נכוחה ולנתח נכון את זירת האיומים, כשזו תפיסת עולמם.
 

קחו, רק לדוגמה, את כל הביטחוניסטים שמאיישים את המועצה לשלום וביטחון. אלופים, גנרלים, ראשי שירותים, מי לא נמצא שם? האנשים האלה הבטיחו לנו שאוסלו יביא שלום ושכדאי לנו מאוד לבטוח ביאסר ערפאת. הם הבטיחו לנו שההתנתקות "תשפר את יכולת הפעולה של כוחות הביטחון ותעניק לה לגיטימציה". הם לעגו למי שהעריך שאחרי הנסיגה מלבנון חיזבאללה יחזור אל הגבול. חלק גדול מהם גם נשבע שנסיגה מהגולן תהפוך את אסד לבנימין זאב הרצל. הרי אם היינו מקשיבים להם, ג'בהת א־נוסרה היו לוקחים בהליכה את הבחירות המוניציפליות האחרונות בטבריה. אז מישהו יכול להגיד ברצינות שתפיסת העולם שלהם הזיקה או סיכנה אותנו פחות מתפיסת העולם המיוחסת לרוני אלשיך? 

חדשות הזויות

ואחרי כל זה, הדיווח ההזוי והמופקר של השבוע שייך לחדשות 10, שם הקריאו לצופים פוסט שכתבה בפייסבוק מכרה של אשתו של רוני אלשיך, שסיפרה על אמא שלה, שהותקפה באבנים בהר הזיתים, ומתחה ביקורת על המשטרה שלא עשתה כלום בעניין. רעייתו של המועמד למפכ"ל שיתפה בטקסט, כך העלה תחקיר מעמיק של הערוץ, כשהכתב מספר לצופים כי "הפוסט הזה עורר מורת רוח בקרב קצינים בכירים במטה הארצי". תגידו לי, שם בערוץ 10, מה זה השטויות האלה? איזו מהדורת חדשות רצינית נותנת הד למישהו אנונימי במשטרה שיש לו ביקורת על פוסט שכתבה חברה של אשתו של המפכ"ל המיועד? בדקתם כבר על איזה פוסטים עושים "לייק" הילדים שלו? נפלתם על הראש? 
 

אבל זה עוד כלום. כי אחרי שהכתב הציג לנו תמונה של אלשיך רוקד עם ספר תורה בחגיגות שמחת בית השואבה או הקפות שניות באחת החסידויות, הגיעה הסיומת המופלאה הבאה: "קצינים בכירים מעלים חשש גדול בנוגע לאופן הטיפול של רוני אלשיך בנושאים רגישים הקשורים למגזר החרדי, ובמיוחד לרבנים בכירים שאולי יידרשו בשלב מסוים לחקירה". ברשותכם, בואו נפרק רגע את הקשקוש הזה לחתיכות. החשש, כך דיווח הכתב, מתייחס לרבנים שאולי ייחקרו בחקירות שאולי תיפתחנה.
 

שום חקירה עוד לא נפתחה, שום רב עוד לא זומן לשום חקירה, ובערוץ 10 כבר מודאגים. ועל סמך מה כל הדאגה? על סמך תמונה של רוני אלשיך רוקד עם ספר תורה. וזה מעניין. כי אם בערוץ 10 חושבים שמי שרוקד עם ספר תורה יעלים עין מרבנים שגנבו, אצלי המחשבה הראשונים דווקא הפוכה. לי נראה שמי שרוקד עם ספר תורה ומחובר באמת למה שכתוב בספר הזה, יהיה הראשון שירוץ לשים בכלא גנבים, כי התורה שהוא רוקד איתה אוסרת לגנוב. זוכרים מי הסגיר את הרב יאשיהו פינטו? אפרים ברכה, חובש הכיפה הסרוגה. זוכרים מי פוצץ את פרשת הרב עזרא שיינברג, שנחשד בעבירות מין? חברו, הרב שמואל אליהו. 
 

ועוד שאלה. עם יד על הלב, חברי בערוץ 10. מישהו מכם היה מעלה בדעתו לדווח בעבר שיש חשש שאסף חפץ, המפכ"ל בין השנים 1994־1997, יעשה הנחות לאנשי שמאל שאולי ייחקרו בפרשיות שאולי תיפתחנה, רק משום שהוא גדל בקיבוץ של השומר הצעיר? איזה מין עיתונות היא זו? לא ראיתם פעם דתיים שלא גונבים, לא מתחמנים ולא מסייעים לגנבים ולתחמנים? באמת זה מה שאתם חושבים עלינו? על כולנו? כך אתם תופסים גם את ברוך קרא, רועי שרון, אבישי בן חיים ועקיבא נוביק, חובשי הכיפות שעובדים אצלכם?