בי רואד, מעבר החצייה הכי מפורסם של לונדון, יום הכיפורים 2008. מצלמות האינטרנט משדרות בשידור חי את המתרחש מהרחוב, שהיה יכול להיות די שולי וחסר משמעות, אלמלא ארבעה פלאי עולם היו מקליטים שם אלבום. ההורים שלי משאירים את המחשב דולק במשך כל החג כדי לראות בשידור חי איך מדי פעם בין המוני האדם שהולכים לעוד יום עבודה, עוצרים אנשים בקבוצות של ארבעה על מעבר החצייה ומנסים לשחזר בתמונה פרטית את הרגע ההיסטורי מאז.
אני נמצאת באותה העת מעבר לים, צופה יחד איתם בדיוק באותו מעבר חצייה, אם כי מזווית קצת אחרת. אם יורדים לפרטים הקטנים מגלים שהנהגים הבריטים מאוד סלחנים כלפי התיירים המצטלמים על המעבר ועוצרים את התנועה. וגם היום, מדי פעם אני מפעילה את המצלמות במחשב ברקע כששקט לי מדי לבד בבית. רואה את הסדר המופתי והמכוניות הממתינות בסבלנות למצטלמים, וחושבת שבארץ זה בטח לא היה קורה.
לפני כמה ימים שוטטתי כהרגלי ביו־טיוב כדי לחמם את מנועי המוח לפני העבודה, ונתקלתי בסרטון של פול מקרטני וג'ון לנון שבו הם מספרים על סשן ההקלטות ההוא. מקרטני במבטא בריטי כבד, בולע מילים ומחזיר אותי לאותה שנת 2008, לבר אפלולי. היי, על מי אני עובדת. האמת היא שזה היה יותר בכיוון של בית קפה, אבל תודו שבר אפלולי מוסיף נופך מסתורי ורומנטי לסיפור.
גבר אנגלי, לא נאה באופן יוצא דופן, אך עם המבטא הכי סקסי על הסקאלה, מצליח לגרום לי לצאת מבועת הדיסטנס שאני עוטה על עצמי כשאני משוטטת במקומות זרים. כבר ב"היי" ידעתי שאני הולכת ליפול בפח. "היי" במבטא בריטי הוא הדבר המסוכן ביותר עבור בחורה עם לב שבור ובכלל עבור כל אישה כמעט. אני מחייכת את חצי החיוך הזה שאומרים שאני לא מצליחה להסתיר מפרצופי כשמישהו מוצא חן בעיני. אף פעם לא היה לי מושג על מה כולם מדברים, ולמה דווקא חצי חיוך ולא שלם?
כשהייתי צעירה יותר עוד היו לי הגנות. מבטים רציניים ומשחקי ראש וגלגולי עיניים שלמדתי כנראה מ"סקס והעיר הגדולה". לאחר האהבה הגדולה ההיא הכל נעלם, נשברה חומת ההפרדה, הגדר. גיליתי עולם חדש. עולם שבו את יכולה לחייך לגבר זר כי מתחשק לך, והוא מצדו לא חושב שיש לך כוונות נסתרות כלשהן. אז חייכתי, אמרתי "היי" במבטא ישראלי עם שורשים אנגליים מהמנדט. סבא שלי היה בצבא הבריטי, למה הוא לא השאיר בנוסף למורשת גם מבטא?
בהמשך השיחה הבריטי החביב התגלה כסקוטי. איך אני יודעת? פשוט לא הבנתי ולו מילה אחת שיצאה מפיו. אני מביטה בו המומה, עם חצי חיוך, ספק פלרטטני, ספק נבוך. עד לאותו רגע הייתי בטוחה שיש לי אנגלית נהדרת. אנגלית של הג'רוזלם פוסט לייט טוק. למדתי משחק באנגלית, התאהבתי באנגלית, המשפחה שלי אנגלופילית. איך לעזאזל הגעתי למצב שבו אני מהנהנת וזורקת מדי פעם "יס, יס , יס" לחלל האוויר ללא כל כוונה או מטרה.
פה ושם הבנתי איזו מילה או שתיים, אבל אני חוששת שגם אותי הוא לא הבין עד הסוף. מניסיון ארוך שנים בהוויה האירופית הבנתי כי ככל שישראלים מנסים לדבר במבטא זר, או רחמנא ליצלן בז'רגון אמריקאי, ע"ע הוספת "אממ יו נואו" לפני כל מילה, כך מבינים אותם פחות. זהו, הלך לי הדייט האקראי, חשבתי לעצמי, לאחר שעשיתי רושם של אידיוטית שאומרת רק "יס". אך כשהוא צעק לעבר המסך "ארסנל פאק יו" עם סיומת סקוטית תוך כדי בליעת אותיות אהו"י, אני חושבת שהתאהבתי בו סופית. היה לנו ערב מקסים של בירה ומוזיקה והנהוני "יס" ומשפטי מפתח: "איזראל? כאמל, דזרט". שיחת נפש כמעט ללא מילים (ולא, זה ממש לא הלך לכיוון שאתם חושבים עליו).
הסיפור הזה מזכיר לי תמיד את כישלון השיטה בכל הנוגע לתקשורת בין שני המינים. לעתים נדמה שהיא שוחה בשני מסלולים מקבילים ואין לה אופציה להיפגש. ולראיה, חבר טוב משתמש בי למשל כפרשנית מוסמכת לענייני אייקונים בוואטסאפ בשיחותיו עם נשים, ואני נעזרת בו בכל פעם כשאני זקוקה לפרשנות כלשהי על דרכי המחשבה הנסתרות של המוח הגברי הממוצע. הסיפור עם הסקוטי, שאפילו את שמו לא הצלחתי לקלוט כמו שצריך, רק המחיש לי שאפשר לנסות טכניקה חדשה הנקראת "לתקשר בלי לאכול את הראש" (הוצאות ספרים מוזמנות לפנות אלי דרך המערכת). אולי לא צריך לשאוף לדבר באותה השפה כדי להסתדר. מאדים, נוגה, מה זה בעצם משנה. אולי בזוגיות כמו בבריכת שחייה, צריך שמישהו ישחה במסלול המקביל אליך כדי ללוות אותך במסע ולדרבן אותך להיות יותר טוב. ונדמה לי שזה, בתוספת של קצת סקס־אפיל, ברוב המקרים יספיק.