זרתי להתאמן. המשאית של הפרסים אומנם לא מחכה לי למטה, אבל הצלחתי להתמיד עד כדי ארבעה אימונים בשלושת השבועות האחרונים, ואני מרגישה שמגיע לי לכל הפחות איזה קרואסון הבוקר. השיפור במצבי הגופני עוד לא מורגש, אבל מצד שני, אני בהחלט עונה עכשיו על הקריטריונים של השתתפות במשחקים הפראלימפיים, מינוס התוצאות המרשימות בענפי הספורט השונים. בקיצור, מפה לשם אני נעזרת בתקופה האחרונה בסביבתי כדי להתנייד ומרבה לדבר על הקושי שבחיי הספורטיביים.
התחלות הן תמיד קשות. יום שלישי הקרוב הוא אבי כל ההתחלות. הגברת השמנה עדיין לא שרה, אבל אני חושבת שאפשר כבר להכריז על בואה של השגרה - עכשיו מתחיל העסק האמיתי.
ההתחלה הזאת, זו שתבוא בשלישי, שונה מכל ההתחלות הבנאליות בגלל צירוף נסיבות שכמעט מוודא את הכישלון שלנו להתמודד עם החזרה לשגרה
בצורה חלקה. ראשית, הוא מגיע אחרי חודש של שיפוטיות וסיר לחץ מהכיוון המשפחתי. אחרי שוועדת טירקל (או קורח, כהן, שמעוני, סגלצ׳יק ושאר שמות משפחה חמודים אחרים) בחנה כל היבט בחיינו וסיפרה לנו מה ראוי שיהיה, אנחנו מצופים לשאת את המטען הזה לעבר תחילתה של השנה בכל החזיתות.
הבטחנו לעצמנו שהשנה זה יהיה אחרת ולכך נוספו גם שיקולים שאחרים הכניסו לנו לראש. השנה הזאת חייבת (!) להיות השנה שלנו, דברים צריכים להתנהל אחרת ולעמוד בציפיות, כדי שבשנה הבאה נוכל לבוא עם התעודות הנדרשות לערעור שלנו מול בית הדין המשפחתי. וגם, נו, בית הדין האישי שלנו.
שנית, לא די בהתחלה המלחיצה שלך, אלא מתווספת לה תשומת הלב הנדרשת לכל בני המשפחה שמתחילים גם הם את השגרה שלהם. הילדים - סוף סוף! - מתחילים את שנת הלימודים שלהם, בעבודה מניעים שוב את הגלגלים לקראת חצי שנת עבודה רצופה, הסטודנטים חוזרים לאקדמיה, ובקרוב גם נשמע מהרשויות על האפשרות הנהדרת שלנו לשלם את החשבונות שנה מראש, אבל עוד חזון למועד. כשמביאים בחשבון את כל החששות, את כל גמגומי ההתחלה, את כל ההסתגלויות ובמיוחד את המצב הנפשי והרגשי שבאים איתם - ומכפילים במספר הנפשות בבית, מקבלים חבית נפץ נאה שלעתים מציתה את עצמה בלי שום גורם מוחשי ממשי.
שלישית, האופק רחוק, רחוק מאוד. אנחנו מאוד אוהבים להתלונן על החופשים הארוכים של הילדים מבית הספר ועל הכאוס בתקופות שוברות השגרה, אבל הן חשובות כמו אוויר לנשימה כשעולים שוב על גלגל השגרה. גם עבור אוהבי שגרה מושבעים כמוני.
ועוד לא דיברנו על החורף המתקרב ועל סופות השלגים שימנעו מאיתנו את היציאה מהבית. או משהו כזה. כל סטודנט ממוצע ומי שהיה סטודנט בעברו יודע שהחלק הכי קשה בכתיבת עבודה, במיוחד הגדולות שבהן, היא הישיבה מול העמוד הריק. רק לקראת השנה השלישית הבנתי שלפעמים כדאי אפילו סתם לכתוב מחשבות כדי שמספר התווים בתחתית העמוד יראה מספר כלשהו שאינו אפס, ואז ההנעה כבר לא תיחשב זינוק בעלייה.
מישהו צריך להמציא את ההעברה של הסטארט־אפ הזה גם לחיים. נגיד, משרד דמה שזהה לחלוטין לזה שתעבוד בו, שישמש לחודש הראשון לעבודה, אפילו שבועיים ראשונים, במשרה חדשה. עובדי המשרד מתחילים את מסע ההסתגלות שלהם בבועה כזו עם שחקנים שמצווים להיות נחמדים באופן מוגזם או אולי דווקא איומים ונוראים במיוחד כדי שהנחיתה במשרד האמיתי תהיה נעימה יותר. אפשר לקרוא לזה ״טיוטות חיים״. פיילוט שבו אתה מורשה להרגיע את עצביך המרוטים ממילא באמצעות תרגול המציאות לקראת הדבר האמיתי.
פעם, בסדרות האמריקאיות, היו מראים איך תיכוניסטים מקבלים ביצה לשמור עליה בזוגות כדי להדגים את האחריות שמגיעה עם תינוק. משהו כזה. בגן כבר עלו על זה - ״שבוע הסתגלות״ הם קוראים לזה - ואולי שם הפתרון, להגיע עם ההורים לחצאי ימי עבודה בשבוע הראשון. מה שעובד לבני 3 במקרה הזה בטוח יעבוד גם למבוגרים, לא?
או, ויש לי עוד הצעה - שלא תגידו שאני מציגה רק בעיות. אפשר להגדיר מיד אחרי החגים שבוע חופש להורים בלבד. הילדים במסגרות, הרווקים אדונים לעצמם מחוץ לשעות העבודה בכל חודש, בכל עונה ובכל מצב הכרה, ואילו ההורים יזכו לחצי יום לעצמם אחרי תקופה אינטנסיבית ומתישה. מקומות עבודה יכולים רק להרוויח משבוע כזה, גם כלכלית.
כל ההתחלות קשות. אני לא יודעת מי אמר את זה ובעקבות אילו חוויות, אולי הוא בכלל המציא נבואה שהגשימה את עצמה עבור כולנו כבני אדם. תודה על זה, אגב. יכול להיות שזה מה שהופך ״אהבה ממבט ראשון״ למיתוס שהיא. דווקא בתחום הזה, אם ההתחלה מגמגמת אנחנו ממהרים לחתוך כי לא כל ההתחלות אמורות להיות קשות, כנראה. בשוק העבודה אנחנו לא מרשים לעצמנו את המותרות האלה. בלימודים אין לנו בכלל ברירה.
אחרי כל האיחולים שספגנו בחודש האחרון אולי זה הזמן לאחל לכולנו שיגור חלק ושגרה נעימה. ברגע שנכנסים אליה היא אולי משעממת ואפורה, אבל היא לא רעה בכלל אם תשאלו אותי. בהצלחה.