עוד לפני שיתברר אם גל הטרור הזה עומד להסתיים או שהוא רק הקדמה לצונאמי אלים, ברור שכל צד יתחפר ויתבצר בעמדתו. זה לא ישנה דבר. הפלסטינים לא יעשו חשבון, או חשבון נפש. הם יגידו שאולי טעו בהפעלת ההתפרעויות, אבל שהם רואים בכך תגובה מתבקשת, כמעט טבעית, לדיכוי הישראלי, לאלימות המתנחלים ולניסיון הישראלי לשנות את המצב בדרכים עקלקלות.
השמאל בישראל יגיד שזו תוצאה מובהקת של קיפאון מדיני. שכשאין תהליך, הייאוש גובר ואין תקווה או תמריץ לשלטונות לפעול לריסון המתלהמים והאלימים. הימין יתבצר בצדקתו: אין עם מי לדבר, אין על מה לדבר. הערבים אלימים ורק רוצים להרוג, להסית ולפורר את החברה הישראלית.
קרב החפירות הזה הוא האתגר המנהיגותי הכי גדול בישראל כיום. מי יהיה המנהיג שיצליח לשלוף חלק מהמחנה הנגדי מהחפירות, ויוביל למהלך אמיתי שמציג אופק ודרך לפתרון המצב, גם אם מדובר בתהליך ארוך שנים. מנהיג אמור להוביל דרך, לא רק "לזרום", אלא לדאוג לסלילת נתיב המים ולהתוות את זרימתם.
בניגוד לפרשן ידוע, שמכריז על כל שנה כעל שנת ההכרעה, אמשיך לדבוק במציאות האפורה והסיזיפית. אבל בכל זאת אצמיד לה תאריך היסטורי: 2016. אז נציין מאה שנה להסכמי סייקס פיקו, שחילקו את המזרח התיכון וקבעו מציאות כפויה שהולכת ומתפרקת בעשור האחרון בעיקר. זו תהיה הזדמנות טובה לשרטט חזון ויעד ישראלי למזרח תיכון חדש, ולהציג דרך ומתווה ליחסים בינינו לבין הפלסטינים.
# # #
ההתבצרות בעמדות אופיינית גם לפוליטיקה המקומית. נפתלי בנט, למשל, מתבצר במוצב לימין רה"מ. הוא מאמין גדול בשיטות הפוליטיות של בנימין נתניהו. רה"מ הסביר לנו שעל פי הגישה ההרצליאנית, מול כוח מדיני ופוליטי עליך להפעיל כוח נגדי, והעימות שלו עם נשיא ארה"ב יצר התנגדות בציבור האמריקאי ותמיכה רחבה בעמדות ישראל, והשיג תמורות רבות בלי לשלם מחיר מדיני משמעותי.
אפשר וצריך להתווכח עם הטענה הזאת, אבל בנט מיישם אותה מול נתניהו עצמו. שר החינוך מאמין שרק לחץ פוליטי מימין יגרום לרה"מ לפעול. הוא משוכנע שהמערכת נרפית וכולם רק "רוצים לחזור הביתה בשלום". מצויד באיילת שקד ובמרץ נעורים הוא לוחץ, מתעמת עם המפקדים, מבקר את נתניהו ומוכן לספוג ביקורת נגדית, כי לטעמו התוצאה היא שמשהו יזוז.
נתניהו מקטר על שריו שמתנהגים כמו גדנ"עים בפייסבוק ואומר ש"בציוצים לא בונים מנהיגות", אבל בנט ושקד מציינים בסיפוק שהוא מעלה פוסטים רבים מהם ושהם גאים ברוח הצעירה והלוחמנית שהם מייצגים. בנט ושקד מכירים את נתניהו היטב, והוא אותם. הם מכירים את תוכנת ההפעלה שלו, את החולשות והחוזקות ומפעילים בדיוק את מה שלמדו במשך שנים לצדו. וזה מקור האיבה והחשדנות.
הכעס כה גדול, עד שאנשי נתניהו לא מוכנים שבנט יקבל קרדיט על כלום. הם טוענים, בצדק מסוים, שהשיטה שלו היא לתבוע בנחישות מהלכים שהוחלט לבצע אותם. נתניהו נוהג באותן שיטות. למשל בעניין עליית חברי כנסת להר הבית. ברביעי בלילה אישרו בלשכתו שהוא קיבל את המלצת המועצה לביטחון לאומי ואסר על ח"כים ושרים לעלות על הר הבית כדי לצנן את המצב. אכן פעולה אחראית שקולה ומדודה. אחרי כשעה נשאל יועץ התקשורת, בועז סטמבלר, אם זה כולל ח"כים ערבים והוא השיב בשלילה. לשאלה אם לא מדובר באפליה, ענה שמדובר בסטטוס קוו שישראל לא רוצה להפר.
כאן התחילה המחלוקת: בלשכת נתניהו טוענים שהתשובה שנתן הדובר הייתה שגויה. שהוא בדק עם מישהו בלשכה, לא עם נתניהו, ונתן תשובה לא מדויקת. כלומר, מהרגע הראשון ההנחיה הייתה למנוע מכולם לעלות.
בבית היהודי טוענים שזו הייתה בדיוק כוונת רה"מ, אלא שאז החל בנט להפעיל לחץ כבד על לשכת נתניהו. הוא אמר שזה יהיה פרס לטרור, רוח גבית למהומות, הישג מיותר למתפרעים. בלשכה הבינו שאחרי שיעביר את עמדתו בשקט, בנט יחל בקמפיין תקשורתי מתוזמר. בשעות הבוקר של יום חמישי הגיעה ההבהרה: האיסור תקף לכולם. "לא היה שום לחץ של בנט", אמר מקורב לרה"מ. "אין לו שום הישג, הוא שוב מתהדר במה שלא עשה". וההתכתשות נמשכת.
הבעיה היא ששניהם צודקים. נתניהו צודק בכך שהוא לא יכול לנהל כרגע קרב פוליטי ולפעול כדי לרצות את הציבור הימני, כי חייבים להרגיע את השטח. זו הסיבה לכך שהוא לא אישר בנייה בשטחים. האיום מארה"ב מרחף, ואם תאושר הבנייה, יהיה בכך תמריץ להצעה צרפתית במועצת הביטחון שתקבע שההתנחלויות לא חוקיות. זה איום אמיתי.
# # #
האמריקאים משתמשים בצרפתים כמו שאיראן משתמשת בחיזבאללה. הם מפעילים אותם מרחוק, או מאיימים באמצעותם, גם אם אין כרגע הצעה כזאת על הפרק. ההכחשות האמריקאיות בעניין אינן אמינות. גם בעבר הכחישו שמתנהל ערוץ מגעים חשאי עם איראן וטענו שהם לוחצים על שחרור ערבים ישראלים מהכלא. יש לאמריקאים דרכים משלהם להעביר מסרים ואיומים. לא על נייר רשמי של מחלקת המדינה, אלא בשיחות צדדיות עם יצחק מולכו, שמבין את השפה ואת הרמז.
מצד אחר, צודק בנט בגישה הדווקאית לגבי אכיפת החוק בירושלים. צודק, אבל בדיעבד. צודק, אבל לעתיד. הגישה שלו היא בדיוק כפי שהנהיג בשנות ה־90 ראש עיריית ניו יורק, רודי ג'וליאני. "מדיניות החלון השבור", הוא קרא לה. כלומר אפס סובלנות כלפי עבירות קטנות כמו שבירת חלון של מכונית או חנות. אין ויתורים, אלא עונשים כבדים. אכיפה קשה.
בנט מסביר זאת בססמה "דין רחוב הגיא כדין אבן גבירול". המרחק בין דחיפות לדקירה קצר, מסביר בנט. הוא צודק. זו גישה שמחייבת את החלת הריבונות ומימושה לפני שבאים לכל העולם ואחותו בטענות, ולפני שמדברים על סיפוח ושליטה על אזורים נוספים.
הבעיה היא שגישה זו נכונה, אבל לא לעכשיו. את זה היה צריך לעשות מזמן, או שצריך לעשות בעתיד, אחרי שתושג רגיעה. עכשיו, ועל זה מסכימים נתניהו ובנט, צריך להיות נחוש וגמיש, קשוח אבל יצירתי.
והיעד העיקרי: בלי הרוגים. ישראל חייבת להימנע מהרוגים פלסטינים. לפצוע, לסכל, לעצור, להכות לאיים ולמנוע - כן. אבל לא להרוג. כל הרוג פלסטיני הוא מתכון לתבערה. זה הזמן לצנן ולהרגיע, לרדת מההר. אולי לאמץ את הגימיק של נתניהו מהנאום באו"ם - פשוט לשתוק. נניח למשך סוף שבוע אחד, אולי אפילו יום. שכל אחד בגזרתו יבלום את פיו, יתבצר בשתיקתו ויפעל לפי המשפט הנפלא שמצב האנושות היה טוב יותר אילו אנשים היו פשוט יושבים בשקט בבית. אם לא יועיל, בוודאי לא יזיק.
הכותב הוא הפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2