1. מי שהופתע ממה שקרה השבוע ביפו מעיד על עצמו שהוא לא ממש בעניינים. בחודשים האחרונים, מאז שהבן שלי התחיל ללמוד בעיר, אני מקבל דיווחים מהשטח על מה שהוא וחבריו רואים על בסיס כמעט יומיומי. מדי פעם הוא מספר לי על הצקות והטרדות על רקע לאומני. פה ושם הוא שולח לי תצלומי גרפיטי של "מוות למתנחלים" או של צלבי קרס. לפני כמה שבועות השליך מחבל ערבי רימון הלם בפתח הישיבה שלו. 

ערביי יפו מתחרזים אצלנו בעיקר עם אבולעפיה, עם חומוס טוב ועם מסעדות דגים, אבל האמת היא שניסיון העבר מלמד שכאשר הם היו צריכים להחליט אם להזדהות איתנו או עם האויב הפלסטיני שרוצח, ההתלבטות לא הייתה קשה. כך ערביי יפו, כך ערביי נחל עירון. כך במהומות 2000, כך השבוע. כשהם מניפים דגלי פלסטין הם מעידים על עצמם שמאום אל־פחם ועד עזה, ומיפו ועד שכם, כולם רקמה אנושית אחת. 

אלא שמשום מה, מעולם לא הגשנו לערביי ישראל את החשבון. יעשו מה שיעשו, אצלנו הם תמיד יקבלו את הנחת "העשב השוטה". באופן לא ברור, שום מעשה טרור שלהם לא הביא אותנו מעולם להגדיר אותם כאויב. כשחמישה נערים יהודים בשומרון נוקטים אלימות, השיח למחרת יתרכז תמיד בשאלה איך ממגרים סוף־סוף את הטרור היהודי. כשאלפים מערביי ישראל מניפים את דגל האויב, זורקים אבנים או קוראים "לחטוף חיילים ולשחרר אסירים", המראיין התורן יבדוק מה צריך לעשות כדי להרגיע את הרוחות. כאילו שהערבים הם ילד היפראקטיבי שכל הבעיה שלו היא שהוא שוכח לפעמים לקחת את הריטלין בזמן. וכך, גם כשהם מיישרים קו עם האויבים שלנו, במקום להתייחס אליהם כמו שמתייחסים לאויב, אנחנו בעיקר עסוקים ב"להרגיע את הרוחות". 


עד כדי כך, שבן כספית עמיתי נזל השבוע מרוב התרגשות מהמנהיגות שגילה ראש עיריית תל אביב־יפו רון חולדאי, שיום לאחר ההתפרעויות של ערביי יפו הלך לאכול אצלם חומוס. אשאיר לדמיון הפרוע שלכם לשער איזה דאע"ש היה עושה כספית לראש מועצת שומרון אם הוא היה הולך לנגב משהו ביצהר יום לאחר שמישהו שם פינצ'ר גלגל למח"ט. וזה בדיוק העניין. כי איכשהו ערביי ישראל הפכו אצלנו לפרח מוגן. למגזר היחיד שלא משנה כמה מאנשיו יהיו מעורבים בטרור או בתמיכה בו, תמיד ייטען שהם לא מייצגים את הרוב. גם כשאלפים התפרעו באלימות בכל רחבי המגזר אחרי רצח מחמד אבו חדיר, גם אחרי שהם זרקו אבנים והשליכו בקבוקי תבערה וזרקו מטעני חבלה, אף אחד לא חשב שיש כאן משהו שהוא מעבר לסיפור נקודתי, אף איש ציבור ערבי לא נדרש להסביר דבר, אף מנהיג ערבי לא נתבע לשאת באחריות. 

רק אצלנו יושבים נציגיו של האויב בכנסת ואנחנו מתייחסים אליהם כמו אל תופעה לגיטימית. אחמד טיבי מדבר בזכות השהידים, איימן עודה מצהיר בעקבות גל הרציחות ש"אני לא שם קווים אדומים לעם הערבי, הוא זה שיבחר איך להיאבק נגד הכיבוש", באסל גטאס מסביר ש"אני חושב שעם תחת כיבוש, יש לו זכות להתנגד בכל אמצעי שהוא מוצא לנכון" (על חנין זועבי וג'מאל זחאלקה אני לא מוצא בכלל צורך להרחיב את הדיבור), ואנחנו כולנו חיים עם כל זה בשלום ושואלים אם בצלאל סמוטריץ' לא קיצוני מדי. 

ולא, בבקשה אל תספרו לי שרוב הערבים בישראל מסתייגים מההסתה של חברי הכנסת שלהם וחפצים רק בשוויון ובדו־קיום. 446,583 מהם הלכו לקלפי ואמרו "זה בדיוק מה שאנחנו רוצים". הם יכלו להצביע לזוהיר בהלול. הם יכלו לבחור בעיסאווי פריג', אבל הם בחרו באחמד טיבי ובג'מאל זחאלקה. ומי שבוחר בטיבי ובזחאלקה לא רוצה דו־קיום. מי שבוחר בהם רוצה שהידים. 

# # #

כל כך חזק הצליחו להטמיע בנו את האגדה על ערביי ישראל המקופחים, שאנחנו כבר מזמן לא טורחים לבחון אותה. ובכן, צריך להגיד שהאמת מלמדת שהמציאות הפוכה. שבאופן יחסי לתרומה האפסית שלהם למדינה ולהתייצבות האוטומטית שלהם לצד האויב הרצחני, המדינה נמצאת מולם בעודף גדול כזה, שגם הנאומים הרהוטים של הנשיא רובי ריבלין לא יצליחו לשנות. 

ערביי ישראל לא שילמו מעולם מחיר ציבורי על הטרור שהם נוטלים בו חלק פעיל ועל החיבור שלהם עם האויב. כשהם התפרעו בשנת 2000 וכולנו פחדנו לנסוע בכבישי הצפון, ביקשנו מהם סליחה והבטחנו שלא נקפח עוד את היישובים שלהם. כשהם צעדו עם דגלי פלסטין כשחיילינו נלחמו מול חמאס בעזה, נאלצנו להבין שמדובר באחיהם ושהם קרועים. כשהם קראו בעכו "איטבח אל־ יהוד", הסבירו לנו שיש להם בעיות קשות לקבל אישורי בנייה. בשבוע שעבר, לאחר השלכת עשרות בקבוקי תבערה וזיקוקים והתקפות חבלניות על יהודי שכונת ארמון הנציב, לימדו אותנו בערוץ 10 שיש אפליה ושלא הקמנו להם מספיק בתי ספר. 

מה השורה התחתונה של כל זה? שנטל ההוכחה חייב לעבור מאיתנו אליהם. שלא אנחנו צריכים לשכנע שאנחנו בסדר איתם, שאנחנו מתנהגים אליהם יפה ולא מקפחים אותם. הם אלה צריכים לשכנע אותנו שהם לא חלק מהאויב. שהם לא תומכים בו. שהם מתנגדים לטרור הרצחני שלו נגדנו. 

2. כשאחת לתקופת מה יהודי מוצא את עצמו קורבן ללינץ' ערבי, אומרים לנו שאסור להכליל. שלא כל הערבים שונאים אותנו. שלא כל הערבים מעורבים בפעולות האלה. שרובם מתנגדים לאלימות ורוצים בסך הכל לחיות את חייהם ולהביא אוכל הביתה. יודעים מה? בואו נפתח רגע לדיון את הנחת היסוד הזו. לא רק לגבי ערביי ישראל, לגבי הערבים כולם. 

בטח ראיתם את הסרטונים מהעיר העתיקה בירושלים. יהודי חרדי מותקף שם וכל העוברים והשבים, סתם אנשים שנקלעו למקום במקרה, מצטרפים לחגיגה. אחד יורק עליו, אחד שם לו רגל, שלישית משליכה עליו משהו. לא מדובר בחברי ארגון טרור שהציבו מארב. מדובר בסתם ערבים שצעדו לתומם ולפתע נקרתה בפניהם ההזדמנות להכות יהודי. 

שובו וצפו בסיפורה של אדל בנט, שבעלה אהרן הי"ד נרצח בדקירות לפני כמה ימים. אדל נדקרה גם היא ורצה בין העוברים והשבים ברחוב. "התחננתי, צעקתי לעזרה והם צחקו לי בפנים", תיארה, "מסביבנו היו המון ערבים שהסתכלו וראו את זה קורה. רק צחקו וחייכו. ממש התחננתי לעזרה: 'תעזרו לי, תעזרו לי'... אמרתי להם שאני פצועה והילדים שלי ובעלי שם... נפלתי על הרצפה. הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. כל הדרך כשרצתי שמעתי קללות. החטיפו לי סטירה, קיללו, צעקו. רצתי עשרות מ' עם סכין בכתף כשכולי מדממת. ערבים שראו אותי מחאו כף וירקו עלי. אמרו לי 'הלוואי שתמותי גם את'". 

אדל בנט לא מדברת על פעילי חמאס. היא מדברת על סתם ערבים ירושלמים שהיו במקום שבו נדקרו היא ובעלה. אתה שומע אותה ושואל את עצמך מי האנשים האכזריים האלה.

אדל בנט בבית החולים עם רעיית רה"מ שרה נתניהו. אתה שומע אותה ושואל את עצמך מי האנשים האכזריים האלה. צילום: קובי גדעון, לע"מ

לפני כחודש תעו בדרכם חמישה יהודים אמריקאים שביקשו להגיע למערת המכפלה ומצאו את עצמם מותקפים בלב שכונה ערבית בחברון, כשהמון מיידה בהם אבנים תוך צעקות "יהודי, יהודי". שמשות הרכב נופצו, הוא נשרף כליל, והערבי שהציל את החמישה זכה מכולנו למטר של מחמאות. עד כדי כך אנחנו מודעים לנטייה הרצחנית של הערבים, שכל אחד מהם שנופלת לידו ההזדמנות לרצוח יהודי והוא לא מממש אותה, הופך אוטומטית למועמד לקבלת פרס נובל לשלום. 

אספו את כל התמונות הללו, הוסיפו להן סיפורי "כמעט לינץ'" עונתיים שמתרחשים כאן ותבינו שיש לנו עניין עם חבורה שיש לה שנאה גדולה המשולבת בנטייה בסיסית לאלימות. נכון, זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה. נכון, לא כולם כאלה. אבל די לראות את מה שקורה במדינות ערב הסובבות אותנו כדי להבין שבמקרה הזה הכללה לא תהיה פשע גדול מדי. 

# # #

השקר הכי גדול, בהמשך לזה, הוא הדיבור על "אלימות משני הצדדים", על "טרור יהודי מול טרור הערבי", על "הרוצחים שלנו מול הרוצחים שלהם". ובכן, אין דבר כזה "אלימות משני הצדדים". כי אצלנו האלימות הלאומנית קיימת בשולי השוליים ואצלם בקרב ההמון הרחב. כי אצלנו אין איש ציבור אחד שתומך בה, ואצלם קשה למצוא אנשי ציבור שמגנים. כי אצלנו בשכונה ערבים יכולים להסתובב בלי חשש, ואצלם בשכונה כל טעות של יהודי בניווט יכולה להיות הטעות האחרונה. 

אה, עוד משהו. על כל פגיעה של יהודי בערבים יש אלף פגיעות הפוכות. ומי שמנפח את הפגיעה הבודדת הזו ומנסה ליצור קורלציה בין הרצחנות שלנו לרצחנות שלהם, עושה בדיוק את מה שעושה מועצת זכויות האדם של האו"ם למדינת ישראל. אם העיסוק האובססיבי בישראל, במקביל להתעלמות ממאות אלפי הרוגים בסוריה, נראה לכולנו כמו מוסר עקום עם ניחוח אנטישמי, תדליקו רדיו ותגלו שזה מה שקורה אצלנו בסוגיית הטרור, דבר יום ביומו. 

כן, יש הבדל בינינו לבינם. הבדל גדול. אנחנו לא דומים להם. מותר להגיד את זה. והניסיון הזה ליצור סימטריה בינינו לבינם בא כמעט תמיד מאותו מקום. מקום פוליטי של מי שמבקש לשכנע שניתן לעשות איתם שלום, ולצורך כך מוכר לנו אותם בכריכה רכה בצירוף אגדה שמספרת שאנחנו והם זה אותו דבר. והתזה הזו, מיותר לציין, מוזרקת לנו לווריד כבר שנים ארוכות. 

נציגתם הבולטת ביותר של מי שמקדמים את האג'נדה הזו בתקשורת הייתה בשבוע האחרון אושרת קוטלר, מי שבערוץ 10 בחרו להפקיד בידיה את תוכנית האקטואליה המרכזית של מוצאי השבת. זה מה שהיה לה להגיד כחצי שעה לאחר שנרצחו נחמיה לביא ואהרן בנט בעיר העתיקה בירושלים: "מי שינסה לסמן את תחילתו של גל האלימות הנוכחי בינינו לבין הפלסטינים יתקשה בכך מאוד. האם היה זה רצח משפחת דוואבשה שגרר אחריו את פיגוע האבנים שהרג את אלכס לבלוביץ? ומה באשר לרצח הנער מחמד אבו חדיר שקדם לשני אלה? אפשר שנרחיק לרצח שלושת הנערים ולמבצע צוק איתן, וכאמור אין לזה סוף. פיגוע נקם אחד רודף פיגוע נקם אחר, והרטוריקה המתלהמת של מנהיגי ישראל ופלסטין כאחד משאירה את כולנו צועדים על סִפה של חבית אבק שריפה, בעודנו משאירים את הגפרור בידיהם של השוליים ההזויים שאף אחד לא באמת מתכוון לעצור. לא אצלם, לא אצלנו... הקזת דם הדדית שנמשכת כבר מאה שנה". 

הבנתם? קשה לה, לקוטלר, לדעת מי אחראי לטרור, היא לא יודעת מי התחיל ראשון, ולא ניסיונות להשמיד אותנו היא רואה כאן במאה השנים האחרונות אלא רק "הקזת דם הדדית". הם רוצחים, אנחנו רוצחים, הכל אותו דבר. 

אושרת קוטלר. קשה לה לדעת מי אחראי לטרור. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הניסיון הזה, למתוח קו משווה בין הטרור שלנו לטרור שלהם, הוא שמביא כל מראיין ממוצע לשאול חמש פעמים ביום למה עדיין לא פוענח רצח בני משפחת דוואבשה בדומא. לפני שש שנים נרצחו שני שוטרי משטרת ישראל בפיגוע ירי בבקעת הירדן. גם הרצח הזה לא פוענח עד היום. מתי שמעתם את רזי ברקאי מתעניין לדעת איפה עומדת החקירה ההיא ולמה הפרשה טרם פוצחה? 

אגב, ההיסטוריה מלאה ברציחות יהודים שפוענחו לאחר כמה חודשי חקירה, שבמהלכם הצליחו המחבלים להמשיך בקטל יהודים נוספים, כשאף תוכנית אקטואליה לא בדקה בינתיים מה מצב החקירה. זה, כאמור, לא נעשה מתוך דאגה לשלטון החוק, זה נעשה מתוך דאגה לשמר כאן שוויון מלאכותי בינינו לבינם. 

3. ועוד מילה אחת על תפקיד התקשורת בטיפול בנושא הטרור הערבי. מההתקוממות הקולנית של עיתונאים רבים נגד סעיף "הבעת הדעה" בחוק רשות השידור עלתה טענה מרכזית אחת. אנחנו, העיתונאים, לא יכולים שלא להביע דעה. יש לנו שליחות. באנו לתקן עולם ואי אפשר לעשות את זה כשאתה רובוט שמקריא טקסטים נייטרליים. ומכיוון שמי שרוצה את הכוח לשנות ולהשפיע חייב לדעת שעם זה באה גם אחריות גדולה, אנחנו לא פטורים מלשאול ולבדוק איפה הייתה התקשורת הישראלית בעניין הטרור הערבי עד לפני שבועיים. 

ובכן, היא כמעט לא הייתה. אנחנו בעיצומו של גל טרור כבר תקופה ארוכה. היו בתקופה הזו יריות והשלכת בקבוקי תבערה ואין ספור פיגועי אבנים. אם היינו פותחים עם הנושא הזה מהדורות כל ערב, אם היינו מדווחים על הפיגועים בכותרות הראשיות שלנו מדי יום, אם היינו דורשים מהממשלה ומהעומד בראשה לפעול, הם היו נאלצים לעשות את זה. 

ראו מה קרה בסיפור מתווה הגז. הרי ברור לכל בר דעת שאם התקשורת לא הייתה חופרת את עצמה לדעת בסוגיה הזו, אריה דרעי היה מאשר את המתווה בלי להטריח את עצמו לקרוא מה זה אומר. אבל מהרגע ששמנו את זה על שער העיתון וגם הוספנו מה נכון לדעתנו לעשות בנדון, גם אחרון חברי הכנסת הבין שכדאי לו לחשוב טוב־טוב מה להצביע ומה להגיד. לתקשורת יש כוח. אילו היא הייתה מתעניינת בטרור כמו שהתעניינה במאגר "לוויתן", יש בסיס למחשבה שהיינו היום במקום אחר. 

4. "אל תאמרו שיש לישראל מלחמה בטרור. אין לישראל מלחמה נגד הטרור... אין דבר כזה 'טרור האבנים', כמו שאין 'טרור הבודדים', כמו שאין 'טרור המכוניות'. כל אלה שיטות. לא אויבים. טרור הוא כלי. מי שמשתמש בטרור הוא האויב... לומר 'אנחנו נלחמים בטרור' זה לומר 'אנחנו לא יודעים מי האויב, או שאנחנו לא מוכנים להגדיר אותו כאויב'" (ד"ר יגיל הנקין על קברו של אחיו, הרב איתם הנקין הי"ד).