ממציא הדינמיט, אלפרד נובל, קיווה שהתרכובת שהוא גילה – ניטרוגליצרין בתוספת חול או פחם – תסייע לאנשים להסיר מכשולי טבע, לחצוב מנהרות ולבנות גשרים. הוא לקה בדיכאון עמוק כאשר שימושו העיקרי של הדינמיט הורחב מסלילה וחציבה לכלי הרג נפוץ. ההיפוך והסתירה בין כוונותיו הטהורות לבין היישום הנפוץ דיכאו את נשמתו עד עפר. הוא מת הרוס. פרס הנובל לשלום שייסד אמור היה לאפשר מחילה ותיקון. 



האם מארק צוקרברג וחברת פייסבוק מתבוננים בגולם שקם, ורואים את מה שניבט מהפייסבוק מלמטה? חברת פייסבוק – שעוד לא מלאו 12 שנים להיווסדה ושימשה ליצירת קשרים ולבנייה של עולמות חיוביים – הולכת ונראית כדינמיט. כמויות השנאה, ההסתה והעוינות לא מצליחות לגבור על טוב הלב, על העשייה החברתית ועל האחווה האנושית שיכלו להיות הבסיס לרשת החברתית (ולאחרות כמותה). פה ושם צומחים סיפורים יפים, הגשת סיוע ופתרון בעיות, אבל הטיפינג פוינט שמזיזה את המסה מטוב לרוע הכריעה. 
 
צוקרברג חייב להיות מודע למה שאמר השבוע ראש הממשלה נתניהו על השילוב בין "האסלאם הקיצוני לאינטרנט, בן לאדן פינת צוקרברג", ולחוות תסכול מן ההוויה. אומנם אצל נתניהו הראייה היא סלקטיבית תוך עצימת עיניים, וכשהוא יחליט לפקוח את העיניים, מומלץ לו להיכנס קצת לרשתות החברתיות באופן עצמאי (שיפתח אפילו חשבון פייק), כדי לחוות את עוצמות הגועל והרשעות של אזרחי ישראל. איך אצלנו, בעברית, מתבטאים ומסיתים בחצר של 

צוקרברג. המחשבה שלו, שההסתה היא רק של האסלאם הקיצוני, מתעלמת מן השימוש הקטלני וחסר ההבחנה שנעשה בדינמיט. ניטרוגליצרין מופחת ומעורבב בתרכובות לא הבחין בין לאום, דת ומגדר. הדינמיט ריסס את כולם ופגע בהם. כך גם פייסבוק.
 
כמה מכרים החליטו לסגור השבוע את חשבונות הפייסבוק שלהם כתוצאה מחוויה אישית קשה, איומים על חייהם, פניות גרפיות אלימות. ברור שהחומרים והדברים הקשים היו שם תמיד, ויהיו בכל מקום.

אבל ביתר שאת, לפחות מאז מלחמת צוק איתן, שינתה הרשת החברתית בעברית את פניה. הנתונים מצביעים על עלייה במסרי השנאה והתגובות הבוטות. הרי בסוף המסרים אינם נשארים רק על המקלדת ועל המחשב, ואת התוצאות רואים גם ברחובות ישראל. 
 
קשה לי להאמין שכך גם אני מרגישה כלפי פייסבוק, אבל האם הגיע הסוף של היצירה המיוחדת הזאת, שהפכה לחומר מתדלק שנאה? 

הכותבת היא בלוגרית פוליטית ובעלת "הפלוג"