ראש הממשלה עוסק כבר כמה שבועות במאמצים נואשים להרגיע את השטח. הוא יודע שהר הבית הוא המוקד הרגיש, המחולל המקורי של האלימות. הוא אחראי במידה רבה למתרחש (יחד עם הקיצוניים מהצד השני), בכך שלא ריסן את הפוליטיקאים שנוהרים להר ומתחרים זה בזה בהצהרות הרהב ובהפגנות הריבונות שלהם.



עכשיו, כשהאש כבר מלחכת את הגלימה של כולנו, ביבי מתרוצץ. הוא מנסה לגייס את האמריקאים לעזרה (הם גוררים רגליים), הוא מנסה לקבל סיוע מהמלך עבדאללה (שלא מתלהב), עורך הדין של המדינה (יצחק מולכו) יוצא ובא, רעיונות יצירתיים, הצעות פשרה, מצלמות במעגל סגור, הצהרות לעיתונות, מנסים הכל כדי להשיג רגיעה, כדי לנסות להכניס את השד בחזרה לבקבוק.



ואז הגיעה ציפי חוטובלי. "הדיפלומטית מספר 1 של המדינה", כהגדרתה. בראיון לערוץ הכנסת, אליו הגיעה עם להביור ופחית בנזין, היא מעלה את הכל בסערה השמיימה. צריך להניף את דגל ישראל על הר הבית, מצהירה חוטובלי בחיוך של מנצחים, זה סמל הריבונות, זה מובן מאליו, וכו' וכו'.

כעבור כמה שעות היא נאלצת לפרסם "הודעת הבהרה". זו הייתה, מתברר, רק "דעתה הפרטית". אף אחד לא עדכן את הגברת חוטובלי הצעירה, שכדיפלומטית הבכירה של ישראל אין לה דעה פרטית, ואם יש כזו, שתלחש אותה בבית או תרמוז אותה למתפקדי הליכוד בסודי סודות.
 

לא חוטובלי אשמה. מי שמינה אותה אשם. הוא מנסה עכשיו להרגיע את הלהבות, וצריך להתפלל שיצליח. עם עוזרים כמו חוטובלי מצד אחד ומוטי יוגב מן העבר השני, ספק גדול אם זה יקרה.

לפעמים, מה שמתחשק לצופה מן הצד הוא להגיד, יאללה. אז בואו נניף את דגל ישראל בגאון על הר הבית, בואו נעלה בהמונינו להתפלל שם, בואו נבנה את בית המקדש השלישי ונוכיח לכולם למי יש את האלוהים הכי גדול. אם זה לא יצליח, תמיד נוכל להגיד שזו הייתה רק דעתנו הפרטית.