זה נשמע לא הגיוני כמעט, אבל מתברר שעוד דברים קרו בשבועות האחרונים מלבד פיגועי דקירה. אני יודעת, זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על משהו מלבד ״החיים עצמם״ כמו נניח... לדבר על החיים עצמם, אבל בואו ננסה.
ביום הדמים הקשה בשבוע שעבר לדוגמה, השידורים הרגילים הופסקו בהתחלה בכלל בגלל חשד לפיגוע דקירה בחולון. אני יודעת, שוב אני דוחפת את העיר הזו שלי, אבל מישהו חייב לתבוע את עלבונה, לאחר שברחוב שליד ביתי, בשכונה רגילה שתושביה נורמטיביים, גבר בן 20 שכנראה פנה באחת הפניות הלא מוצלחות בחיים שלו נדקר על ידי חבר אחר שגם הוא לא הקשיב בבית הספר, והעולם המשיך בשלו כשהתברר שהחבר הדוקר היה יהודי. בן רגע ידיעה על דקירה לאור יום ברחוב ראשי בעיר גדולה, ידיעה שאמורה להטריד הרבה מאוד אנשים, הפכה להיות על גבול המשעממת.
המדד המושלם הוא קבוצת הוואטסאפ של הורי הגן. ספרתי בלב 30 מרגע הפריצה למבזק המיוחד על הדקירה בחולון ועד ההודעה ההיסטרית הראשונה. חשבתי שהיא תגיע מוקדם יותר, כי התאפקתי בעצמי מלשלוח. בחדשות אומרים שהדוקר נמלט, והרי זה ממש בשכונה שלנו - מה עושים עכשיו? יוצאים מהעבודה לקחת את הילדים או שהם בטוחים יותר בגן? חמש דקות אחרי זה הקבוצה דממה כשנודע שמדובר באלימות על רקע פלילי. כולה דקירה, מה קרה?
כמה שעות לאחר מכן התפוצץ מטען בסמוך לגן ילדים. גם אותו לא הניח ערבי, והנה עוד חדשה נזרקה לפח הגדול שנקרא בז׳רגון המקצועי והציני: ״נון אייטם״. אם זה לא מלווה באיזו קריאת ״אללה אכבר״ טובה, זה פשוט לא מספיק סקסי, זה פשוט לא חדשות.
הבעיה היא כמובן בנו, הצרכנים, לא נעים להגיד. כשיש לנו מישהו מובהק להאשים או לשנוא, במיוחד אם הוא פחות דומה לנו, אנחנו מתפוצצים מול הטלוויזיה, זה מדליק אותנו. הסכסוך הדתי/תרבותי, איך שלא תקראו לזה, לוחץ לנו בדיוק על הכפתורים הנכונים כצרכני חדשות: קל יותר לשנוא מישהו ״לא משלנו״. זה גם גדול מאיתנו, זה גדול עלינו, זה עניין של מנהיגים ואנחנו רק הצופים במשחק הזה.
כבר שבועות מדברים על היעדר תחושת הביטחון ברחוב. מדברים על כלי נשק קטנים שאפשר להכניס לתיק, על גז פלפל ועל חוגים להגנה עצמית. חמישים אחוז מהאוכלוסייה מסתובבות עם התחושה הזו באופן קבוע, בעיקר בלילה, ללא קשר ל״סבבים״ או ל״הסלמות״. משלב מאוד מוקדם בחיי, לדוגמה, אני יודעת בדיוק איזה מהמפתחות שלי הכי חד ויכול לשמש אותי בעת הצורך אבל אף אחד לא עושה מזה סיפור כמו שעושים מתקיפות על רקע לאומני.
על צג הטלפון מופיעה הכותרת: ״אישה נדקרה ברמלה. הרקע נבדק״, במילים אחרות - חכו שתי דקות, נודיע לכם אם אתם צריכים להתייחס לידיעה או שזו סתם עוד אישה שלא הגישה את ארוחת הצהריים חמה מספיק וזה בכלל עניין משפחתי. אלימות בתוך המשפחה היא לא העניין שלנו, זו בכלל רכילות על השכנים ואין למדינה צורך להתערב בזה. אף אחד לא קוטע את השידור, אין תוכנית לאומית או ישיבות ממשלה מיוחדות על אלימות נגד נשים. אומנם לא בדקתי את המספרים, אבל אני מנחשת שמספר הקורבנות בתחום הזה גדול יותר, גדול מספיק, גדול מדי, להתייחסות הלאומית שלנו. אם זה בין עבריינים, גם כשזה בפתח ביתנו, זו לא בעיה שלנו.
זה השלב שבו אני מבהירה שפיגועים לאומניים הם קטסטרופה והלוואי שהמצב הזה ייגמר וכולנו נשיר קומבאיה מסביב למדורה. ובוודאי שהמצב הביטחוני־לאומי אמור לעניין אותנו, אני פשוט תוהה למה זה דוחה כל בעיה אחרת שמאיימת על חיינו? יש עוד עניינים לטפל בהם. זה כמעט לא פטריוטי להגיד, אני יודעת, אבל אם נתעלם מהם, הם לא ייעלמו. עניינים שגם הם לא סובלים דיחוי, ובינינו - אולי אפילו יותר קל לטפל בהם מהסכסוך הישראלי־פלסטיני. עניינים שהם החיים עצמם לא פחות מהאיום האיראני.
בחוץ קורה מה שקורה, ואנחנו ממשיכים לשלם חשבונות ולחפש חניה ולתכנן את הארוחה הבאה שלנו, אנחנו מפנטזים כבר על החופשה הבאה ומקווים שהילדים שלנו בטוחים במסגרות החינוכיות שלהם, שהם לומדים בהן דברים משמעותיים ושהעתיד שלהם יהיה טוב. הדאגות שלנו והתקוות שלנו והעבודה הקשה שלנו למען המשפחה שלנו לא פוסקות כשהמצב הביטחוני מתערער. הדאגה לביטחון שלנו היא מעל הכל, אבל אנחנו כבר לא רק חיים במערה ונשמרים מהאריות שבחוץ, יש לנו גם חוגים וסמארטפונים ועוד כל מיני דברים שאנחנו מתעסקים בהם. בעולם אידיאלי חלוקת הקשב ותשומת הלב, לפחות ברמת מקבלי ההחלטות, צריכות להישמר.
אז הנה קצת סוכר להמתקת מצב הרוח: השמועה מספרת שאחרי התבוסה של הפועל תל אביב לבני סכנין לפני כשבוע עמדו האוהדים של שתי הקבוצות ומחאו כפיים אלה לאלה. לא מאמינה שהרבה אנשים חשבו שדווקא מאוהדי כדורגל תצא הבשורה שאפשר אחרת, אתם יודעים - בגלל הפטישים בראש וכאלה, אבל הנה זה קרה. ועוד אחרי תוצאה שכזאת. שאפו.