1. ותיקי קהילת המודיעין מכנים את המעורבות הרוסית בסוריה בשם "קווקז 3", כינוי המתכתב עם "קווקז 1" ו"קווקז 2", שמות צופן סובייטיים אמיתיים למבצעי החדירה הצבאיים של ברה"מ למזרח התיכון בשנות ה־60 וה־70. 



באותה תקופה החזיק הצבא האדום בגזרה טייסות, סוללות הגנה אוויריות, מערכות מודיעין, כלי שיט ועשרות אלפי יועצים, בעיקר במצרים, בסוריה ובתימן, אך גם בעיראק ובלוב. ברה"מ הייתה ספקית הנשק הגדולה שלהן. המלחמה הקרה בין המערב בראשות ארה"ב לגוש הקומוניסטי הייתה בעיצומה. זה היה מאבק אידיאולוגי וטריטוריאלי על אינטרסים ואזורי השפעה, עד שב־1972 הורה נשיא מצרים אנואר סאדאת ליועצים הסובייטים לעזוב את ארצו, צמצם את נוכחותם והחל בתהליך של פנייה אל ארה"ב.למרות ההבדלים,  המעורבות הרוסית ההולכת וגוברת בסוריה מזכירה את "קווקז 1" ו"קווקז 2".

בסוריה יש כעת כבר כמה טייסות - כ־50 מטוסי קרב ומפציצים - סוללות טילים ומערכות הגנה נגד מטוסים, ספינות קרב, צוללות, מערכות מודיעין וכ־3,000 חיילים וקצינים במסגרות גדודיות (בין השאר נחתים וכוחות מיוחדים), שמשמשים בתפקידי ייעוץ לצבא סוריה ואחראים לאבטחת שדות התעופה והבסיסים שבהם פועל צבא רוסיה. והפעילות הזאת בעיצומה. 
 
החדירה הרוסית לסוריה היא אסטרטגית ואינה זמנית. היא מזכירה, במידה מסוימת, חזרה במנהרת הזמן לעידן המלחמה הקרה ולמאבק הבינגושי על אזורי השפעה. המעורבות הרוסית בסוריה נובעת מכמה סיבות.  
 

אחת מהן, ולא החשובה ביותר, היא המאמץ להציל את משטרו של בשאר אסד ולבסס את שלטונו על רצועת החוף העלווית ועל דמשק. זאת לאחר שבחודשים האחרונים ניכרו סימנים לכך שצבא סוריה והמיליציות שלו מתקשים אפילו לקיים את מה שמכונה "עלוויסטאן", השטח שבו מרוכזת מרבית האוכלוסייה העלווית (השיעית) שאליה משתייכים אסד, משפחתו ובכירי המשטר.
 
בעיני נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אסד הוא רק אמצעי. הוא לא היה מסתכן בשיגור כוח צבאי, על כל הכרוך בכך, רק כדי להציל דיקטטור כושל. לא מן הנמנע שבעתיד נשיא רוסיה ייתן ידו להדחת אסד מן השלטון, אם זה יתאים לאינטרס הרוסי. 
 
אך בעת הזאת צריך פוטין שאסד ומשטרו יוכלו לשלוט ברצועת החוף, על שני הנמלים של טרטוס ולטקיה, החשובים כל כך לאינטרסים הצבאיים והאסטרטגיים של הקרמלין. הנמלים מבטיחים את הנוכחות הימית של רוסיה באגן הים התיכון, המשמש כמבוא לים השחור ולנמלי מים חמים שרוסיה חתרה לשלוט בהם מאז ימי פטר הגדול לפני כ־300 שנה. 
 
בנוסף לרצונה לשמר את בסיסיה הימיים בחוף הסורי, רואה רוסיה בסוריה מקפצה להרחבת השפעתה במזרח התיכון. פוטין, שמנהל בשנים האחרונות מדיניות חוץ לעומתית ומאתגרת מול ארה"ב, הבין שהנשיא ברק אובמה משנה את הדוקטרינה האסטרטגית הגלובלית של ארצו. החשיבות של המזרח התיכון לארה"ב נבעה בעיקר מהנפט הערבי. אך בקרוב תספק ארה"ב את כל צורכי האנרגיה שלה ממקורותיה, ותלותה בייבוא נפט בכלל ובמזרח התיכון בפרט תפחת בצורה ניכרת. מה עוד שמחירי הנפט ירדו מאוד בשנים האחרונות. 

ארה"ב אינה נוטשת לחלוטין את המזרח התיכון, אך היא מנמיכה פרופיל באזור ומפנה מבטה האסטרטגי אל עבר המזרח הרחוק - מתוך הכרה בעליית כוחה הצבאי והכלכלי של סין. וכשם שבטבע אין חלל ריק, כך גם במזרח התיכון. אל הוואקום שמותירה וושינגטון חודרת מוסקבה בעוצמה רבה. 
 

תקיפה רוסית בעיר חאלב בסוריה. צילום: צילום מסך

אך טבעי היה שאיראן, חיזבאללה ועיראק (ליתר דיוק ממשלת בגדד, שנשלטת בידי השיעים), שלהם אינטרס מובהק לשמר את משטרו של אסד ולחזקו, קפצו על העגלה הרוסית. ביולי האחרון ביקר בחשאי במוסקבה מפקד כוח אל־קודס במשמרות המהפכה, גנרל קאסם סולימאני, וסיכם את האסטרטגיה הצבאית המשותפת בסוריה. האיראנים, בעיקר דרך מתנדבים שיעים שהם מגייסים ושולחים לשדות הקטל בסוריה, יחד עם חיזבאללה, יעשו את העבודה השחורה ואת הלחימה על הקרקע, ואילו חיל האוויר הרוסי יספק את המטרייה האווירית. 
 
במסגרת המהלך המשולב הוקם חדר מצב ומערכת תקשורת מוצפנת משותפת לרוסיה, איראן, סוריה ועיראק. סביר להניח שבאמצעים אלה מתבצע התיאום המאפשר אספקת נשק מרוסיה (דרך איראן ועיראק) לסוריה, ואת המהלכים הצבאיים המשותפים באוויר ועל הקרקע.
 
לפי שעה אין סימנים לכך שהמעורבות הצבאית של רוסיה היא בבחינת "שובר שוויון" ברמה הטקטית. חיל האוויר הרוסי ביצע מאז פריסתו בסוריה לפני כחודש יותר מאלף גיחות הפצצה, נתון מרשים בהחלט. במיוחד בהשוואה לרפיסות האווירית של ארה"ב והקואליציה שגיבשה. אך רמת הדיוק של התקיפות הרוסיות היא כבר סיפור אחר. על פי הדיווחים, עד כה נהרגו במהלך ההפצצות הרבה יותר אזרחים ממורדים. 
 
בעוד שארה"ב והקואליציה תוקפות בעיקר מטרות של "המדינה האסלאמית", 80% מתקיפות חיל האוויר הרוסי היו נגד המורדים המתונים, שנתמכים בידי ארה"ב, המערב, ערב הסעודית ומדינות המפרץ. רק כ־20% מהתקיפות כוונו נגד מטרות של "המדינה האסלאמית" וג'בהת א־נוסרה (השלוחה הסורית של אל־קאעידה). 
לעומת זאת, פוטין אינו מתכוון לשלוח חיילים רוסים למערכה הקרקעית. עד כה, לפי דיווחים לא רשמיים - הקרמלין אינו מפרסם נתונים - נהרגו עשרה חיילים רוסים. גם מנהיג ריכוזי כל יכול כמו פוטין אינו יכול להרשות לעצמו שמאות מחייליו יחזרו למוסקבה בארונות. מה עוד שלפוטין ולמפקדי צבאו יש זיכרון היסטורי מר מהניסיון הכושל של הצבא האדום באפגניסטן לפני כשלושה עשורים ויותר.
 
גם בני בריתו החדשים של פוטין - האיראנים, שאיבדו במערכה בסוריה כ־30 חיילים וקצינים, כולל מפקדים בכירים, ואפילו חיזבאללה שאיבד בקרבות 1,600 מאנשיו - אינם ששים להיות בשר התותחים ומנסים לצמצם את אבידותיהם. כך שאת עיקר הלחימה בקרקע ממשיך לבצע הצבא הסורי. אסד, שנפגש לאחרונה עם פוטין, שואב עידוד רב מהסיוע ומהמעורבות הרוסית. ואכן מצבו של צבא סוריה השתפר לאחרונה, בוודאי המוראל הירוד שלו, אך עדיין אין ראיות לכך שהם הצליחו להחזיר לעצמם שטחים שאבדו. 
 
גם מדינות אחרות באזור, שאינן חשודות באהדת יתר לפוטין, מבינות את המצב המתהווה ומתחילות להתיישר לפי הקו הרוסי. מצרים בראשות הנשיא פתאח א־סיסי, שחש כי הנשיא אובמה לא תמך בו ורואה בארה"ב משענת קנה רצוץ, החל לרכוש נשק רוסי עוד לפני שמטוסים וחיילים הגיעו לסוריה. וביום שישי שעבר הודיע שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, כי הוקם מנגנון תיאום (בדומה לזה הקיים עם ישראל) עם ירדן, כדי למנוע אי הבנות וחיכוך בין צבאות בסוריה.
 
אך מי שמעניינת במיוחד היא ערב הסעודית. שר ההגנה שלה ביקר לפני כמה שבועות במוסקבה וניסה להגיע להבנות בעניין סיום מלחמת האזרחים. גם שליחים של מדינות המפרץ נצפו בשיחות בקרמלין. כמו הסעודים, גם הם מבינים שמול ההססנות האמריקאית רוסיה היא כוח עולה באזור שלא רצוי להתעלם ממנו.
 
למרות הבלגן הסורי, שבו בריתות מוקמות בן לילה ומתפרקות בבוקר, אפשר לזהות לפחות אינטרס אחד משותף לכל הצדדים המעורבים. ארה"ב, ערב הסעודית, מדינות המפרץ, איראן ורוסיה רוצות, מי יותר ומי פחות, כל אחת מסיבותיה, להחליש את ארגון "המדינה האסלאמית", שנתפס כאיום עליהן.
התנהגותה של רוסיה בסוריה מעידה על ביטחון עצמי של מעצמת־על. היא לא סופרת אף אחד. גם לא את ישראל. השבוע, בפעם הראשונה, הפציצו מטוסים רוסיים עמדות של המורדים בדרום רמת הגולן, במשולש הגבולות ישראל–ירדן־סוריה. העמדות שהופצצו היו בעיקר של ג'בהת א־נוסרה, שחולשת על מרבית אזור הגבול עם ישראל. 
 

מתיישר לפי הדרישות הרוסיות, עבד אל פתאח סיסי, נשיא מצרים. צילום: רויטרס

לכאורה, בעקבות פגישתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם פוטין במוסקבה לפני כחודש, ולאחר ביקור של סגן הרמטכ"ל הרוסי בקריה, הוקם מנגנון תיאום בין שתי המדינות שנועד למנוע התנגשות צבאית. אך בפועל מדובר במנגנון להלכה, לא למעשה. ממקורות מוסמכים התברר כי למעשה רוסיה מעדכנת בדיעבד או שהיא מספקת מידע חסר כל ערך על מהלכיה. כך היה גם בתקיפות האחרונות בקרבת גבול ישראל.
 
שר הביטחון משה יעלון חזר אומנם כמה פעמים על המנטרה כי "ישראל שומרת לעצמה חופש פעולה" בכל הקשור לאינטרסים שלה בסוריה. אך זו אמירה חסרת כיסוי. חופש הפעולה של ישראל, כפי שנכתב כאן עם היוודע ראשית הפריסה הצבאית של רוסיה בסוריה, הולך ומצטמצם. 
2. להערכת מקורות ביטחוניים, בתוך שבועיים־שלושה יודיע נתניהו מי יהיה ראש המוסד (רמס"ד) הבא, שיחליף בסוף 2015 את תמיר פרדו, שמסיים כהונה בת חמש שנים. שלושת המועמדים "מתחממים על הקווים", כפי שהגדירו זאת המקורות, בהשאלה מתחום הכדורגל. 
 
השלושה (בהנחה שנתניהו לא יפתיע במינוי של אדם ששמו כלל לא נזכר) הם יוסי כהן - ראש המועצה לביטחון לאומי, רם בן ברק - מנכ"ל המשרד לענייני מודיעין, ונ' - עד לפני כחודש סגן ראש המוסד (והוחלף בידי א'). כל השלושה הם אנשי מבצעים מנוסים ששמשו בתפקיד סגן רמס"ד. מבחינה זו, ההתלבטות של נתניהו, שגם במקרה הזה מתקשה להחליט (כבר חודשים הוא גם מתקשה לבחור יועץ תקשורת), יחסית קלה. מה עוד שהוא גם יודע שבשל היותם מועמדים מבפנים, תהליך החפיפה שיידרש יהיה קצר ביותר. בניגוד למינויו של רוני אלשיך למפכ"לות המשטרה, כל השלושה מכירים את הארגון. 
 
בכל מקרה, ברור כבר עתה שהרצון של כל אחד מהשלושה (שמכירים היטב זה את זה) לזכות במינוי אינו מעבירם על דעתם, ואינו גורר אותם למלחמות בוץ ולהשמצות בעילום שם. 
 
פניות חוזרות ונשנות ללשכת ראש הממשלה בשאלה מתי יודיע על המינוי לא נענו.
3.  זה כחודשיים מתעכבת גם ההודעה של שר הביטחון משה יעלון על מינוי הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב). עופר הראל, יועץ התקשורת של שר הביטחון, השיב כבר כמה פעמים ל"מעריב־סופהשבוע" כי הודעה "תימסר בקרוב", אך היא עדיין מתמהמהת. 
 
ראש המלמ"ב הנוכחי אמיר קיין אמור לפרוש לאחר שמונה שנים בתפקיד, ובהליך שנוי במחלוקת המליצה ועדת האיתור פה אחד על מינויו לתפקיד של ניר בן משה, בעבר איש מלמ"ב וכיום עוזרו של מנכ"ל המשרד דן הראל.  
 
המלמ"ב היא אחת היחידות הסודיות והחשובות של משרד הביטחון, שתפקידה בין השאר לפעול לאבטחה פיזית ולאבטחת מידע בכל הקשור לוועדה לאנרגיה אטומית, כולל הכורים בדימונה ובשורק, במכון הביולוגי בנס ציונה ובכל התעשיות הביטחוניות.
 
המינוי טעון את אישור הממשלה, כך שאפשר להניח שנתניהו צריך לתת את הסכמתו מראש. פניות ללשכת ראש הממשלה וליועץ התקשורת של יעלון כדי לקבל תשובה לשאלה אם נתניהו מתנגד למינוי, או שהוא מתנה אותו בעניין אחר, לא נענו.
 
אך גם בלי ראש מלמ"ב חדש, היחידה פועלת בלהיטות יתר למנוע מידע מהציבור. עמותת הצלחה - ראשי תיבות של "התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת", הפועלת בין השאר בתחום חופש המידע - פנתה מתוקף החוק לחופש המידע למשרדי ממשלה וביקשה לקבל את יומני המנכ"לים שלהם. התשובות התקבלו לאחר כמה שבועות או חודשים ולאחר מתן התשלום הקבוע בחוק (30 שקל לשעת עבודה), עם מחיקות ופסילות כפי שמתיר החוק. מדובר בצנזורה על מידע מטעמים של פגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ של ישראל, בצנעת הפרט או פגיעה בנוהלי עבודה של המשרד הנדון.
 
אך משרד הביטחון הגדיל לעשות. בניגוד לנהלים, הוא שלח העתק מיומנו של המנכ"ל הראל עם פסילות גורפות. בחומר שהועבר ליו"ר העמותה, עו"ד אלעד מן, לא נכללו שום פרטים. לא נושאי הדיונים שקיים המנכ"ל, לא שמות המשתתפים או חלקם בישיבות, לא יעדי הנסיעות שלו. כלום. נאדה. זה לא מפתיע. בשל עוצמתו, השפעתו ושליטתו על התקציב הגדול ביותר במדינה ותוך שהוא מסתתר מאחורי הכסות של "סודות" בעזרת גוף כמו המלמ"ב, התנהגות משרד הביטחון היא בבחינת אני ואפסי עוד.ומה באשר ל"זכות הציבור לדעת" כיצד מנהלים את כספי משלם המסים? הצחקתם את משרד הביטחון.
 
תגובת משרד הביטחון: "יומן הפגישות של מנכ"ל משרד הביטחון נמסר לפונה בהתאם לחוק חופש המידע, לאחר שעבר כמתחייב בדיקות של גורמי אבטחת המידע במשרד. המידע שהוסר הנו בהתאם לסייגים הקבועים בחוק, האוסרים על מסירת מידע אשר בגילויו יש בין השאר חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בשלומו של אדם. כמו כן, הושמט מידע אשר הרשות אינה חייבת למסור בהתאם לחוק, כגון מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות, מידע על אודות פרטי מו"מ וכיוצ"ב".
 
תגובת אלעד מן: "מדהים לראות כיצד מנסה המשרד להציג כאילו הוא מקיים את דרישות הגילוי לפי חוק חופש המידע בלי לגלות למעשה כלום. המשמעות היא ריקון החוק ועקרון חופש המידע והשקיפות הציבורית מתוכן, וזלזול במבקשי המידע ובציבור. ראוי היה שהמשרד יפעל לפי ההנחיות המפורטות של משרד המשפטים בנושא, ויכבד את זכותו של הציבור לקבל מידע על עניינים שיש להם חשיבות ועניין ציבורי".