ביום שני בלילה עבר בכנסת התיקון לחוק השוויון בנטל. למחרת בצהריים, כשישבתי עם הרב יחיאל פרץ - האיש שהקים את המכינה הקדם־צבאית הראשונה והיחידה לחרדים, הררי ציון - הבנתי כמה הכל שטויות. כמה חברי הכנסת שמלהגים על הצורך לגייס חרדים משחקים במילים. כמה כשבאמת צריכים אותם שיעשו משהו לטובת גיוס החרדים - אין עם מי לדבר. כמה גדול הפער בין הפוליטיקה לבין החיים עצמם. 
 
לוקח זמן לחבר בין הדמות הצבעונית של הרב פרץ (52) עם הכיפה הלבנה הענקית והמעיל השחור הארוך שמתנפנף ברוח לבין הפרויקט פורץ הדרך שהקים בעשר אצבעותיו. 
 
הוא נולד בקריית שמונה, למד בישיבה תיכונית, התגייס לתותחנים ובילה חלק גדול מהשירות שלו בלבנון. הוא משמש רב של יישובי צפון הגולן, והדרך שלו לחינוך נוער חרדי התחילה לגמרי במקרה. "יום אחד הגיע אלי לגולן רב חרדי חשוב ומוכר, שם לי את הבן שלו ואמר לי 'טפל בו'. כשהוא הלך והתחלתי לדבר עם הילד הוא אמר לי 'אבא מעדיף להסתיר אותי כאן כי אני שבאבניק. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזאת. לא ידעתי מה זה. עבר עוד כמה זמן ופתאום נחתו אצלי עוד ארבעה בחורים חרדים עם תיקים גדולים ואמרו לי 'באנו לישיבה שלך. אין לנו ברירה. עזבנו את הבית. או שאנחנו פה או שאנחנו ברחוב'. לא הייתה לי ברירה", הוא צוחק, "אז פתחתי להם ישיבה".
 

12 שנה עברו מאז. מאות תלמידים כבר סיימו אצלו בטל חרמון, ישיבה תיכונית חרדית טכנולוגית. את כולם אפשר להגדיר נוער חרדי נושר. הם לומדים מקצוע, עושים בגרות ומתגייסים כולם לצה"ל. "חלק מהם", מספר הרב פרץ, "חוזרים הביתה רק לאחר שהם מורידים את המדים, מפרקים את הנשק ומחביאים אותו בצ'ימידן. יש לי ילדים שנשארים בחופשות כי אין להם לאן לחזור. שהמשפחה שלהם מפחדת שהם ידפקו לה את השידוך". 
 
כשהחבר'ה מהמחזורים הראשונים התחילו להתגייס, החלו להגיע תשדורות מצוקה. "היה חסר להם משהו. חלקם לא הסתדרו בטירונות בגלל ענייני משמעת, לאחרים לא היה כושר, לכל אחד היו הבעיות שלו. הם ישבו לי על הצוואר שאני חייב להקים מכינה שתביא אותם לצבא מוכנים יותר. גם רוחנית, גם פיזית, גם מנטלית".  
 
לפני כמה שנים, כשהגיע לביקור חניך שלו ששירת בבקעה, עבר במקרה ליד מחנה גדי הנטוש ונדלק. פעם היה במקום מחנה ירדני. בשנים האחרונות נשארו מעט מבנים ישנים והרבה עזובה. "עשיתי סיבוב, הרגשתי את האוויר ואמרתי לעצמי, 'זה המקום'". 
 
מכאן הכל התגלגל במהירות. המועצה נתנה אישור, אנשים טובים סייעו לשפץ והעסק יצא לדרך. השנה לומדים אצל הרב פרץ בני המחזור השלישי. השניים הראשונים התגייסו לצבא. רובם לוחמים בגדוד נצח יהודה. "הנה, תסתכל עליהם", הוא מציג בגאווה תמונות, "אתה רואה את זה", הוא מצביע על אחד מהם, עטור פאות ארוכות, "הוא כמו בן בשבילי. הגיע אלי לגולן בגיל 13, סיים את המכינה ועכשיו קיבל מצטיין פלוגתי".
 

הנוף מסביב משגע. קילומטר מצפון יושבת חטיבת הבקעה. קילומטר מדרום מושב משואה. מלמעלה משקיפה הסרטבה. בין לבין - נוף צהוב־חום נקי של בקעת הירדן. החניכים עצמם מתגוררים בכמה מבנים ישנים, צבועים תכלת, ששופצו. מבנה נוסף הוסב לחדר אוכל ומטבח, אחר משמש בית מדרש, עוד שניים משמשים כיתות לימוד, ובאמצע מועדון עם ספות ופינת קפה. 
 
סדר היום לא שונה בהרבה מזה של שאר המכינות הקדם־צבאיות. ריצה ומד"ס בבוקר ובערב, באמצע לימודי קודש ושיעורי הכנה לגיוס. פגישות אישיות, שיחות על מלחמה, אמונה ומוסר, סיורי מורשת קרב וידיעת הארץ פעם בשבוע. 
 
כשאני מתחיל לדבר איתו על הכסף נאנח הרב פרץ. לפי תקנות משרד החינוך, מכינה קדם־צבאית יכולה להתחיל לקבל תקצוב מהמדינה רק אחרי שנתיים של פעילות, ובתנאי שבשנה הראשונה היו לה לפחות 15 תלמידים ובשנה השנייה 25. פרץ עמד בקריטריונים עם המחזור הראשון. בשנה שעברה היו חסרים לו שלושה תלמידים. 
 
"הבעיה שלי היא שבמשרד החינוך מודדים אותי כמו מכינה רגילה", הוא מסביר, "ראש מכינה רגילה עובר בישיבות התיכוניות, מדבר בכל מקום עם מאה שמיניסטים, מספר להם מה יש לו להציע ובסופו של יום עשרה מהם משתכנעים ובאים אליו. אני, אין לי כל זה. אני לא יכול להסתובב בישיבות בבני ברק ולדבר עם תלמידים". 
 
אז מאיפה אתה מביא אותם, אני שואל. "אני פוגש אותם בלילה, בשכונות. בכיכר החתולות בירושלים. בתחנת דלק ליד בני ברק. אחד אחד. גם אני וגם בוגרים של הישיבה, שעוזרים לי לחפש חבר'ה שנמצאים במקום שבו הם היו לפני כמה שנים. במכינות רגילות ההורים משלמים שכר לימוד שמחזיק את הפעילות. אני, ההורים של החניכים שלי בכלל לא רוצים שהם ילכו לצבא, אז הם יממנו עבורם את המכינה?".
 
הוא לוקח אותי למטבח, שבו התלמידים מכינים לבדם את האוכל, ופותח את המקפיא. "רואה את העופות האלה? תרם לנו אותם יהודי טוב מבית שאן. אבל אי אפשר לחיות רק על האמונה שתרומות כאלה יגיעו". הוא עצמו, מיותר לציין, לא מושך מהמכינה שקל. הכל בהתנדבות מלאה, והרבה יותר מזה. "אני לא יכול לסחוב יותר. הבית שלי ממושכן לטובת הפרויקט הזה. אני מוציא כל יום כסף משלי. כרטיס האשראי שלי נמצא אצל ראש המכינה כדי שיקנה לחבר'ה לחם, גבינה ועגבניות לארוחת בוקר. בשבוע שעבר העברתי לכאן 25 אלף שקל מהחשבון שלי". 
 
איפה חברי הכנסת שכל כך חשוב להם גיוס החרדים, אני תמה. "היו פה חברי כנסת מיש עתיד, מהבית היהודי, מהליכוד ואפילו מש"ס. כולם גמרו את ההלל, כולם אמרו שזו יצירת מופת. כולם הלכו ושכחו אותנו". פרץ עובר איתי על השמות אחד־אחד. זה הבטיח לסייע בתקציב, ההוא התכתב איתו, עם השלישי ישב לפגישה. אמפתיה הוא מקבל בטונות, אבל בזה אי אפשר להאכיל את החניכים. 
 
"אני שבור. אין לך מושג כמה אני פגוע. עשיתי בעולם החרדי מה שאף אחד אחר לא העז לעשות. שילמתי על זה מחיר כבד. יש ציבורים שבהם מסתכלים עלי עקום. יש היום כנסים רבניים שבהם כבר לא נותנים לי לדבר. פעם, כשהייתי בעמנואל כדי לגייס חבר'ה צעירים, שברו לי את החלונות של האוטו. אני לא יכול לסחוב יותר את העסק הזה לבד". פרץ מתלבט ובסופו של דבר מראה לי מסרון שקיבל מהבנק, עם התראה אחרונה בגלל חריגה בחשבון הפרטי שלו. "אם אני לא מביא כסף - אני סוגר". 
 
הררי ציון היא מבחן. נפילתה תהיה אות וסמל. הכסף שנדרש להחזיק אותה בחיים קטן, כמעט מצחיק. כל חבר כנסת שקורא את הטור הזה ולא מתקשר אחר כך לרב פרץ ושואל במה הוא יכול לעזור - מעיד על עצמו עד כמה עניין שילוב החרדים וגיוס החרדים מעניין אותו.