השאלה הגדולה של הסכם האקלים: האם יעמדו בהתחייבות?

השאלה היא מה יחייבו ומה יהיה מנגנון הבקרה לעקוב אחרי יישום ההסכם הזה? משמעות ההסכם ברורה מאוד: מדובר בהתחייבות שתגביל את ההתחממות עד מעלה וחצי לכל היותר, עד סוף המאה. המשמעות היא שההתחייבויות שהמדינות יגישו לא רק שיהיו מיושמות במלואן, הן צריכות להיות יותר שאפתניות מכפי שהתחייבו בהסכם המתגבש.
 

לדוגמה: ישראל התחייבה שעד 2030 תפחית את גזי החממה ל־7.7 טון לנפש לשנה, לעומת כ־10.3 טון לנפש במצב הנוכחי. צריך לזכור כי הצפי לגידול האוכלוסייה בישראל קובע שעדיין נפלוט יותר, אבל לנפש צריך להקטין את הפליטה.
 

הורדת פליטת גזי החממה נעשית באמצעות הכנסת אמצעים של התייעלות אנרגטית, מעבר לתחבורה ציבורית והחלפה של אנרגיות לייצור חשמל באמצעות החלפה של תמהיל הדלקים. אם כיום עיקר השימוש הוא בפחם וגז טבעי, ורק בשוליים - סדר גודל של אחוזים בודדים - יש גם אנרגיות סולאריות וטורבינות רוח, אזי חייב לבוא שינוי בעניין הזה.
 

כמעט 200 מדינות הגישו הצהרת כוונות מה הן יעשו בשנים הקרובות כדי להפחית את צמצום פליטת גזי החממה. האם המדינות האלה יעמדו באתגר? ימים יגידו. מדובר בהסכם שאפתני מאוד וקשה להגיע ליעדים שהציב. 
 

גם אם ההסכם יאושר על ידי כולם, הדרך היחידה לוודא את ביצועו היא באמצעות מעקב צמוד של הפעילויות. זה לא שחותמים, יוצאים לרחובות וחוגגים, וכולם מבסוטים. העבודה הקשה מתחילה עכשיו, כולל בישראל, שההתחייבויות שלקחה על עצמה, גם אם הן מאוד זהירות, עדיין יהיה קשה לעמוד בהן.
 

כרגע אין כל סנקציה נגד מי שלא תעמוד בהסכם. בשום הסכם שמתבשל לא מדברים בשלב הזה על סנקציה. מדברים על מס פחמן כסוג של כלי שיכול להיות המנגנון הכלכלי להביא לידי כך שמדינות יעמדו בהתחייבויות. קשה להניח שמדינות העולם השלישי שיחתמו על ההסכם אכן יעמדו בו, ולכן נושא ההיערכות לשינוי האקלים לא פחות חשוב.