ירון דקל, מפקד גלי צה"ל, היה אמור לחתום בעוד חודשיים קדנציה של ארבע שנים ולסיים את תפקידו. זו הייתה הזדמנות פז של הממשלה להציב בתפקיד הזה מישהו אחר. לא "אחר" מדקל. "אחר" מכל מה שהיה בתחנה הזאת עד היום. זה יכול להיות "אחר" ימני. זה יכול להיות "אחר" דתי. זה יכול להיות "אחר" בעל תודעה פריפריאלית. זה יכול להיות גם "אחר" שמאלני, ובלבד שיהיה "אחר". "אחר" שיבין שהתחנה הזאת לא יכולה להמשיך להיראות ולהישמע אותו דבר. "אחר" שיפנים את זה שהדנ"א הישראלי כבר אינו אותו דנ"א שהיה פה לפני 50 שנה. "אחר" שיבין שנתח המאזינים שלא מוכנים שבגלי צה"ל יתייחסו אליהם כאל "אחרים" הולך וגדל.
אבל את הממשלה הזאת כנראה זה לא באמת מעניין. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שלאף אחד מהם לא היה מה להגיד בעקבות הפרסומים שלפיהם שר הביטחון, משה יעלון, החליט להאריך לדקל את הקדנציה בעוד שנה. עשרות שנים מקונן המחנה הלאומי על ההדרה המובנית בתחנה הזאת של ציבורים רחבים, וכל פעם ברגע האמת מפחדים נבחריו לעשות את השינוי.
דקל, לזכותו ייאמר, עשה לנו את החיים קלים. מיד אחרי הבחירות לכנסת הוא פרסם ב"גלובס" מאמר שבו שטח דברי ביקורת ותוכחה על התקשורת הישראלית, וגם התווה את הדרך שבה עליה ללכת. כעת כל מה שנשאר לנו זה להחזיק ביד את המאמר ההוא ולבחון איפה דקל והתחנה שהוא מפקד עליה עומדים מול הקריטריונים שהוא עצמו שרטט.
"רק כניסה משמעותית של עיתונאים חובשי כיפות, של אנשי פריפריה ושל בעלי קו ימני לתקשורת המיינסטרים הממוסדת תוכל לשנות את המצב ולשחרר את התקשורת מבועתה הלא מבורכת", כתב אז, "במדינה שבה 80% מצרכני התקשורת מאמינים באלוהים מוכרחים גם המתווכים ליצור הזדהות של צרכניהם עם כלי התקשורת. לא למען הימנים או חובשי הכיפות הסרוגות. למען התקשורת, למען אמינותה ולמען חשיבותה בחברה דמוקרטית. ללא מהלך נחוש כזה תימשך השחיקה במעמדה, למרבה הצער".
דקל, למרבה הצער, סיים לכתוב את המאמר הזה ורץ לעשות את ההפך הגמור. אם לנוכח הדברים הייתה למישהו איזושהי תקווה לשינוי בתחנה הצבאית, ולו הקלה ביותר, דקל רצח אותה בדם קר. את "המילה האחרונה", אי קטן של שידור "אחר", הוא החריב עד היסוד. את אברי גלעד הוא שלח לתוכנית צהריים שעוסקת בחינוך ילדים, את ג'קי לוי הוא שיבץ כמחליף שלו יום בשבוע, ובמקום שניהם קיבלנו לצד מנחם הורוביץ את יוסי שריד ואת רוני בר־און.
רינו צרור, מראיין שמתלהם בברוטליות על כל מי ששם פתק שונה ממנו בקלפי, קיבל תוכנית יומית. דקל, מצדו, בניסיון לטמטם את כולנו, ניסה למכור לנו שמדובר בתוכנית "חברתית". צרור, מצדו, הוכיח בפעם המי יודע כמה שזה לא משנה איך תגדיר את התוכניות שלו, הוא תמיד ימצא את הדרך לנצל אותן לחבוט פוליטית בכל מי שלא בא לו טוב.
השבוע מינה דקל למנהל מחלקת החדשות את אבי ברזילי, עיתונאי שכל מי שעבדו איתו בעבר יודעים לספר שאת הדעות הפוליטיות שלו, שבקצה השמאלי של הסקאלה, הוא גורר אחריו עמוק לתוך האולפנים, ושב"וואלה!" אוששו בעבר בנתונים את טענתו של ינון מגל שלפיה בעת ששימש ככתב המרכזי של ערוץ 10 בהתנתקות דחק אותו ברזילי - אז מנהל חברת החדשות של הערוץ - באופן קבוע לשולי המהדורה.
אפשר לחלוק על הרבה דברים. עם נתון אחד יהיה קשה להתווכח. מהרגע שאתם פותחים את העיניים בבוקר ועד שאתם סוגרים אותן בערב, אין בגלי צה"ל שום תוכנית אקטואליה יומית מרכזית שמגיש אותה מישהו שמצביע לליכוד או ימינה ממנו. אפילו לא אחד. לא יאיר ניצני ולא אסף ליברמן, לא ניב רסקין ולא רזי ברקאי, לא רינו צרור, לא יעל דן ולא ירון וילנסקי. עמדתם של רוב אזרחי מדינת ישראל לא מיוצגת כהוגן ליד המיקרופון האקטואלי של שידורי צבא ההגנה לישראל.
כן, חוץ משעה שבועית של יועז הנדל כשלצדו הבייביסיטר ספי עובדיה, שעתיים שבועיות של עמית סגל כשלצדו הבייביסיטר ירון דקל ושעה שבועית אחת של קובי אריאלי ביום שישי בשבע בבוקר. דקל לא מוכן לתת לשום איש ימין להגיש לבדו תוכנית אקטואליה משמעותית. פשוט כך.
# # #
מפקד גלי צה"ל מרבה להתפאר במספר חובשי הכיפות המסתובבים בתחנה. מספרית, ייתכן שהוא צודק. בפועל, לנוכח העובדה שהוא לא קידם איש מהם לעמדה משמעותית, זה נתון חסר חשיבות שמשמש בעיקר לצורכי תעמולה. "זה תהליך", הוא נוהג להבטיח, "אי אפשר לעשות מהפכים כאלה בתוך יום".
ראשית, אם אכן היה תהליך כזה, ברור שדקל הסיג אותו לאחור. שנית, לא ברור למה חלק גדול בציבור הישראלי צריך להמתין 10, 20 או 30 שנה עד שיסתיים התהליך הזה. הרי את התקציב של התחנה, הציבור הזה משלם כבר היום, לא? מישהו היה מוכן לקנות היום בשוק עגבניות רקובות רק על סמך המלצה של בעל הבאסטה, שכדאי לו להמשיך לקנות כי בעוד כמה שנים יגיעו עגבניות טובות יותר?
ובכלל, איך הגענו למצב שבו המחנה הלאומי - שהוא רוב הציבור הישראלי ולא עובד בגלי צה"ל ולא מיוצג בגלי צה"ל - צריך לחכות לפירורים שייזרקו לו ולחכות שכל ההבטחות האלה על תהליכים ארוכים יתממשו? הרי את הלוקשים האלה מוכרים לנו כבר שנים. "הנה, הכנסנו עוד חמישה דתיים לקורס הקודם", "הנה, עוד חרדי אחד ישתלב בקורס הבא".
גלי צה"ל זה שלנו. גם שלנו. זה הכסף שלנו, זה החיילים שלנו, ומכיוון שהימין הוא לפחות מחצית מהעם הזה, אנחנו לא מוכנים עוד להסתפק בפחות ממקום שווה ליד המיקרופונים החשובים. כתב ספורט דתי זה בסדר, כתב צרכנות חובש כיפה זה נהדר, אבל אנחנו מסרבים להמשיך לשבת בטנדר מאחור. אם אנחנו רשומים במשרד הרישוי כשותפים בבעלות על הרכב, ואנחנו מממנים אותו ומשלמים את אגרת הרישוי השנתית שלו, אנחנו לא מוכנים לקבל כלום שהוא פחות מיד על ההגה. לכם יש תוכנית עם רזי ברקאי משלכם? אנחנו רוצים תוכנית מקבילה עם רזי ברקאי משלנו.
# # #
אם אני מזהה נכון, יותר ממה שדעותיו הפוליטיות של ירון דקל אחראיות למה שהוא עושה בתחנה, אחראית לכך קבוצת ההשתייכות שלו. כי הרבה מאוד פעמים אדם הוא תבנית נוף מי שהולכים סביבו. וסביב ירון דקל הולכים אנשי גל"צ והטאלנטים הוותיקים של התחנה. ולכן, ביום שהוא מחליט להעביר בשידור חי את הסליחות מהכותל או לאסור על ברקאי לראיין בסחבקיות מחבלים מחמאס - הוא מסתכל בראי ונדמה לו שהוא רואה את איתמר בן גביר. הוא מרגיש שהוא את המרד שלו כבר עשה. שהוא את ליטרת הבשר שלו לימנים כבר נתן.
דקל הסביר בעבר את החשש שלו משילוב מגישים בעלי עמדות פוליטיות המזוהות עם הימין בפחד שמאזינים שמאלנים יברחו לו. וזה אולי כל הסיפור. כי במילייה שבו דקל מסתובב יש כנראה הרבה אנשי שמאל שאראל סג"ל יבריח מהרדיו, ואין כמעט אנשי ימין שרינו צרור מבריח. או במילים אחרות, מבחינתו רינו צרור הוא עיתונאי ואראל סג"ל הוא ימני. סג"ל, אגב, הוזמן לאחרונה לפגישה עם ממלא מקום מנהל מחלקת החדשות של גלי צה"ל. הוא לא היה היחיד שדאגו בזמן האחרון בתחנה לתת לו תחושה שיש עניין לשלב גם אנשים "אחרים".
אבל לא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות. כי אחרי ארבע שנות כהונה של דקל כבר אפשר לדבר על מבחן השורה התחתונה. ובשורה התחתונה מאף אחת מהפגישות הללו לא יצא דבר. ירון דקל רוצה לדבר, ירון דקל רוצה לתת את הרושם שהוא מתאמץ, אבל ירון דקל כנראה לא באמת רוצה משהו מעבר לזה.
# # #
שלשום פורסמה במוסף "גלריה" של "הארץ" כתבה מעט מצחיקה שניסתה להציג את דקל כמי שהסיט את גלי צה"ל לימין. מי שקרא את הדברים היה יכול לחשוב לרגע שערוץ 7 נפתח מחדש ברחוב יהודה הימית ביפו.
הכתב, איתי שטרן, מצא כמה דוגמאות מגוחכות ל"פנייה ימינה" של דקל. בין השאר הוא הזכיר את התוכנית "במוצאי יום מנוחה" שחגי חריף מגיש בכל מוצאי שבת, שדקל השאיר על כנה (תודה גדולה, בשם המגזר). הוא גם הזכיר את מינויו של אוריה בכרך לסגן מפקד התחנה. "בכרך", כתב, "בנו של פעיל הליכוד אריה בכרך, הוא בוגר ישיבת קריית ארבע וחובש כיפה סרוגה".
זו הייתה הערה נלעגת ונפסדת. גם משום שבכרך עוסק במינהלות ואינו קשור כלל ועיקר לשום דבר שנוגע בתכנים. גם משום שב"הארץ" סובלים כבר הרבה זמן ממחלה כרונית שגורמת שם ליותר מדי כתבים לעסוק כל הזמן בספירת כיפות. ליוסי ורטר הפריעה הכיפה של יעקב עמידרור כשזה מונה לראש המועצה לביטחון לאומי. לאמיר אורן הציקה הכיפה של רוני אלשיך עוד מימיו בשירות הביטחון הכללי. עכשיו נתקעה ל"הארץ" בעין הכיפה של בכרך.
לא פעם שמעתי ביקורת נגד כתבים מרכזיים בגלי צה"ל על רקע פעילותם הפוליטית טרום גיוסם. עידו בנבג'י, התברר, היה חבר בהנהגת נוער מרצ. יותם ברגר, התברר, היה ממייסדי תנועת נוער שקמה "לפי ערכי שלום עכשיו". החיטוט הזה נראה לי מאז ומתמיד לא רלוונטי ולא ענייני. מעורבות פוליטית היא בעיני דבר מבורך. גם אני, ממש כמוהם, הייתי פעיל בגיל 16 בתנועת נוער פוליטית. השאלה הרלוונטית היא אם הכתבים האלה יודעים לעשות את עבודתם העיתונאית ולא לתפקד כשופר של דעותיהם הפוליטיות בלבד, ואם מפקד התחנה שלהם יודע שהוא צריך לגוון את התחנה עם אנשים מבתים פוליטיים אחרים ועם תפיסה פוליטית אחרת.
וכאן, כאמור, טמונה הבעיה.
כשענבל תמיר, כתב השטחים, חשף שלשום שמדינת ישראל החליטה להעביר כמה מאות דונמים סמוך ליריחו למעמד של אדמות מדינה, זה בסדר. כשהתחנה שלו מפמפמת בהתלהבות כל ביקורת על ישראל שמגיעה אחר כך מסאיב עריקאת או ממזכ"ל האו"ם אני מתחיל להרגיש קצת לא טוב. כשהכתב מתרגם את החשיפה שלו לאנגלית כדי לשתף אותה כך ברשת החברתית, אני תוהה אל מי הוא מכוון ואם אין כאן משהו עמוק יותר.
הנה עוד דוגמה מאותו יום. כשרינו צרור מעלה לשידור את סאלם אבו אלקיעאן, ששלוש ערכאות החליטו שהוא צריך לפנות את ביתו באום אל־חיראן שבנגב, זה בסדר. כשהוא לא מדבר איתו על זה שכל מה שהוא בנה שם בעשרות השנים האחרונות היה לא חוקי, זה בעייתי. כשהוא מסיים את הראיון בהערה שלפיה "זה עושה רושם לא טוב כל ההתפתחות הזאת", אתה מבין שיש פה משהו עמוק הרבה יותר.
# # #
ההחלטה של הרמטכ"ל גדי איזנקוט מלפני כמה חודשים להפסיק לתקצב את גלי צה"ל מהקופה הצבאית הייתה מבחן מעניין עבורו. מצד אחד, איזנקוט אינו הראשון שמצהיר הצהרות מהסוג הזה. מצד שני, הוא נראה נחוש מאחרים להוביל קיצוצים ואף עשה את זה בכמה מקומות. אם תוסיפו את העובדה שהפעם עברה היוזמה הזאת שלו מבחינה ציבורית בלי ציוץ של מחאה, אזי היה אפשר להעריך שהפעם יש סיכוי גדול יותר להזיז משהו.
אלא שאז התברר שיש דברים שגם הרמטכ"ל הכי רמבו לא יכול לעשות. כי לסגור את הפנימיות הצבאיות זה קלי קלות. ולהעביר את ענף תודעה יהודית מהרבנות לאכ"א זה משהו שעושים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. אבל מול גלי צה"ל, מסתבר שגם גנרלים גדולים נאלצים להרים ידיים.
האכזבה הכי גדולה בסיפור הזה נוגעת לשר הביטחון בוגי יעלון, שוודאי מתבשם להנאתו מהמחמאות שהוא מקבל בזמן האחרון מחבורה של פרשנים על היותו "המבוגר האחראי", "המתון", ו"שקול הדעת" בממשלה. בסופו של דבר, אחרי הכל, יעלון גדל בשדות מפא"י. להיות מפא"יניק זה לא דבר שלילי, אלמלא העובדה שציבור גדול ששלח את יעלון לכנסת ולממשלה חדור ברצון עז - אוטוטו 40 שנה אחרי המהפך הפוליטי הראשון - לאיזשהו מהפך תרבותי. הציבור הזה לא מבין איך אחרי כל כך הרבה שנים שהשמאל כבר לא שולט כאן, שום דבר בתקשורת לא משתנה.
נפתלי בנט, שגדל בציונות הדתית, הבין את זה במשרד החינוך. מירי רגב, שגדלה בפריפריה, הבינה את זה במשרד התרבות. בוגי יעלון הוא היחיד שלא חש בצורך פנימי לחולל שינוי.
# # #
בגלי צה"ל יש אנשים טובים. הם יודעים לעשות עיתונות. אין ויכוח על זה. גם על דעותיהם הפוליטיות קשה לבוא אליהם בטענות. לכולנו יש כאלה. הבעיה נעוצה בדנ"א של גל"צ. והדנ"א הזה רחוק מאוד מהדנ"א של החברה הישראלית. זה דנ"א שלא אוהב מתנחלים. שלא מתחבר לחובשי כיפה. שבכל הסוגיות שעוסקות במדיניות הממשלה הזאת הוא במקום ההפוך מזה של רוב הציבור הישראלי. שככל שמדובר בירושלים, מטרידות אותו יותר תוכניות בנייה מאושרות מתוכניות בנייה שאינן מאושרות.
אז איך לא קורה בגלי צה"ל שום שינוי? כי שרי הממשלה מרגישים שהתחנה הזאת אוחזת להם במקום רגיש. שהיא אחראית לשאלה אם יראיינו אותם או לא, אם ימתחו עליהם ביקורת או לא, אם ירוממו אותם או ישפילו אותם. ובנקודה הזאת שרי הממשלה מצטיירים כאוסף של פחדנים, שרובם חושבים שכל מילה שכתבתי כאן נכונה, אבל לאף אחד מהם אין אומץ להגיד את זה בקול.