כאשר עצרה המונית הצהובה מול האור האדום ברמזור האחרון בסנטרל פארק ווסט, פנה אלי ג'וזף טימבוקו, שצילום דיוקנו ברישיון הנהג על מחיצת הפלסטיק השקופה המפרידה בין הנהג לנוסעו עשה לו עוול, ומעל צלילי הרגאיי ברדיו שאל אותי בפעם השלישית, “63 וקולומבוס, כן?".

שנים רבות אני עמל לשכלל את הגיית ה־th, אבל בימים הראשונים לשהותי בניו יורק, כל פעם מחדש, נתקעות שתי האותיות הללו, יריבותיו הגדולות של כל מהגר, מרסקות על הלשון, נבלמות בתקרת החך ויוצאות לאוויר משובשות, דוחות ובעיקר מעליבות. 63, אמרתי לטימבוקו כאשר נכנסתי למוניתו. קודם אמרתי Sixty Third כמנהג המקומיים, ואחר כך מלמלתי (בעיקר כדי להיות בטוח שאגיע למחוז חפצי) Sixty Three וקולומבוס. אילו הייתה "th" השאלה הראשונה במבחן לקבלת אזרחות, היו מגרשים אותי שלטונות ההגירה חזרה הביתה, וגם את ג'וזף טימבוקו. אף על פי שלו יהיה קל יותר לגייס עילה לבקשת מקלט פוליטי. 
כן, השבתי מיואש כהוגן, סיקסטי ת'ירד אנד קולומבוס, וניסיתי להתבונן סביבי מבעד לחלון. האם אני רואה את קומת הקרקע הזהובה של טראמפ טאואר? את הסוסים הלבנים הגדולים הרתומים לכרכרות הקטנות ואת המדרגות המובילות לאכסדרה של מלון "פלאזה" ומסעדת הבשרים הברזילאית מערבה לה? אבל שלג סמיך ודביק נפל, הראות שאפה לאפס, והאמת הגיאוגרפית נותרה תלויה בין ג'וזף טימבוקו וביני. כמובן שהצטערתי על שחרגתי ממנהגי זה 40 שנה; במקום לומר לטימבוקו את הכתובת המדויקת שהכילה th, היה עלי למסור לו כתובת עם אותיות שאינן מכשילות ואינן מהוות אתגר, וללכת גוש בניינים אחד ברגל. אבל שלג כבד נפל וזו הייתה פגישה שלא רציתי לאחר אליה או חלילה להחמיץ. 

בדרך היה נדמה לי שטימבוקו תפס עלי תחת כאשר שאל “מאיפה אתה?" שעה שחלפנו על פני הדקוטה, “פורטוגל?".
אין לי מושג מהיכן שלף את פורטוגל, אבל טימבוקו נפל למלכודת של טירונים. זה קורה הרבה לנהגי מוניות בניו יורק שהם לרוב מהגרים טריים מהסוג שדונלד טראמפ רוצה לעצור בגבול ולירות צרורות מעל ראשיהם כדי שייסובו לאחור וישובו לאזורי הקרבות והמוות שמהם נמלטו. ניו יורק היא עיר מובהקת של היררכיה יורדת. כל תושב ניו יורק זקוק למישהו שיעמוד תחתיו בסולם כדי שיהיה לו מישהו שיוכל לרקוד על ראשו. אני מתעב את טד קרוז ואת דעותיו, אבל קרוז לא טעה כאשר אמר שכולם יודעים מה הקרנתו ועמדתו של המקום ומחוז הנפש שנקרא ניו יורק. “לך תמות, טד!" (Drop dead, Ted!) הייתה כותרת משעשעת בעיתון למחרת ומחזור של מה שאמר הנשיא פורד לניו יורק כאשר ניו יורק פשטה רגל ופורד הבהיר שאין לו אגורה אחת לתמוך בכרך הגדול באמריקה. 
“סן פרנסיסקו", עניתי לטימבוקו אף שהיה לגיטימי לחלוטין לא להשיב כלל או לומר לו בנימוס שאין זה עניינו. לא תהיתי מאיזה חור שחור יצאה התשובה המטומטמת שלי. גם אם היה בה גרעין של אמת - חייתי בסן פרנסיסקו חמש שנים והיה לה קשר ישיר ומובהק לפגישה שאליה מיהרתי - במקרה הטוב היא הייתה היסטורית ועבשה. אחרי עשור במיין מותר היה לי לענות שאני ממיין, אבל אז הייתי נאלץ להסביר איפה, למה ומה עושים שם, תשובות שאני עצמי איני יודע כיצד עונים עליהן. “אה מאן", התפעם טימבוקו, “יש לי אח בסן פרנסיסקו, עיר יפה". כמובן שיש לו אח בסן פרנסיסקו, ואז החליקה המונית ליד הכניסה ל"פלאזה". 
לרוב אני מכין כמה שטרות של 20 דולר בכיס חולצתי כדי שלא יהיה עלי לדוג את ארנקי מהכיס הקדמי של מכנסי בישיבה, דבר לא קל כלל. אלא שהפעם - בגלל נסיבות חריגות כהתרגשות, מתח וחרדה מפני הבלתי נודע - שכחתי. עוד אני מתמתח כמיטב יכולתי במושב האחורי שצר מהכיל את רגלי הנתקעות מתחת למושב הקדמי, ניצל טימבוקו את השהות כדי להמשיך לחקור אותי. בעיני רוחי הפרידה דקה אחת בלבד ביני לבין ווטרבורדינג או איך שקוראים לעינוי שבו מניחים את פניך עטופות במגבת תחת שלג כבד. “איפה בעיר?", שאל טימבוקו. בעוונותי, עצבי הרעועים הכניעו אותי. חוט השדרה שלי התיישר והאנגלית שלי שודרגה למבטא קליפורני משובח כפי שקורה לי לעתים כשאני כועס: “אחוזתי משתרעת ממורדותיה המערביים של טווין פיקס אל הקצה הצפוני של הייט־אשברי", אמרתי לטימבוקו, “מגורי המשרתים נושקים לרחוב סטנייאן, והגן הבוטני תחום ברחוב בלוודיר. כאשר הערפל יורד בערב, אני יושב עם החתולים על המרפסת. אתה חייב לבוא פעם לראות כיצד האוויר הלח מרטיב את הפרווה של ארבקל, של ביופורד, של וויליאם השני ושל אקסל". 
לא התכוונתי להיות מגעיל. אבל מביקורי הראשון באמריקה לפני 40 שנה אני שונא ששואלים אותי מאיפה אני. או גרוע מזאת: מאיפה אני במקור. יש מי שחושבים שזאת שאלה לגיטימית. איני נמנה עמהם. אני מעדיף להרחיב את הדיבור על העדפותי המיניות מאשר על מקום מגורי. אצבעותי שלפו מכיס מכנסי 40 דולר, כפול מהמחיר שהבהב במונה. ברגע של חולשה וחרטה השארתי לטימבוקו שני שטרות. שיזכור אותי כאנטיפת נדיב. 

***
כמה חודשים אחרי שהגענו למיין התחלנו לחפש באינטרנט את ז'קלין ואת ג'ון. הם היו זוג החברים הטוב ביותר שלנו בסן פרנסיסקו. ז'קלין למדה אמנות עם נעמי באוקלנד. ג'ון היה ברוקר בבורסה באחת החברות הגדולות ששמן פרח מזיכרוני. הם היו החברים העשירים שלנו, ועושרם היחסי לא עמד בינינו. הוא התקזז עם הסוג המסוים של אקזוטיקה שהבאנו לקשר בינינו. רוב הקשר התנהל במסעדות טובות שסן פרנסיסקו משופעת בהן. התעקשתי לשאת בחלקנו בנטל הכספי ולא הייתי הסועד עם היד האטית ביותר לארנקו.
 
החלק השני של הקשר התנהל בטופוגרפיה המועדפת של האזור המכונה ברקלי הילס, התשובה של ברקלי למיל וואלי של מארין קאונטי. את כתובתם אזכור כנראה לנצח: 640 וודמונט. בחלקים ניכרים מוודמונט טיפס הכביש בזווית שנדמה היה כי המכונית הגונחת ממאמץ תתהפך על גבה ותדלג במורד המדרון התלול בקפיצות על גגה. ביתם היה מהבתים הללו שנאחזו באדמה המשופעת בכלונסאות עץ בגבהים שונים, וכאשר נגמר שיפוץ המטבח שעליו היה נדמה כי טרחו שנים וגם השקיעו בו את מיטב כספם, התחרו שני מגזינים יוקרתיים על הזכות לצלם אותו ולספר את סיפורו. 
 
כתבתי פעם שג'ון פוגרטי ואשתו היו השכנים שלהם מעבר למחיצת עץ גבוהה וכי את הארוחות הטובות ביותר בקליפורניה אכלנו אצלם. אולי משום שתמיד היה להם מישהו שהביא איתו בטיסה ישירה לובסטרים ממיין. אולי משום שהם אהבו להגיש אווזים צלויים, ודאי בעלי הכנף האהובים עלי ביותר. אולי משום שמרתף היין שלהם ייצג את המיטב של דור המייסדים של ענף היין בנאפה, בעיקר קברנה סוביניון וזינפנדל גדולים ולעיסים. 
 
זאת הייתה חברות נוחה לבריות. ז'קלין וג'ון היו נצר להורים אלכוהוליסטים שמהם למדו לשתות כשהם מתעלמים מהמחיר הכבד ששילמו, הורים וילדים כאחד. הוריה של ז'קלין היו שיכורים בלבד שעה שהוריו של ג'ון היו שיכורים עשירים כקורח, מה שלא מנע מאביו של ג'ון להתאבד בירייה מאחד מרובי הציד שג'ון ירש ממנו ושאותם היינו מנקים כסוג של תחביב בזמן שחיכינו למתאבנים. אין כמו להעביר משחולת ברובה ציד מסוג ברטה ולמרוח אותו בשמן רובים ריחני, שכבה דקה כמובן, כאשר אתה גומע זינפנדל שעמד פתוח שעה ארוכה. בניסיון לתת בז'קלין וג'ון סימנים קלים לעיכול, אומר שבמובנים רבים חיו כמו מייקל דאגלס בסרט “המשחק" המתרחש בסן פרנסיסקו. 
 
הפינוי שלנו מהעיר היה כה מהיר שלא הספקנו להיפרד כהלכה. ככל שהתעקשנו לשמור על קשר מישראל, הוא הלך והתרופף ברבות השנים עד שנמוג והתנתק. 
 
לא מצאנו אותם באינטרנט. לא מצאנו אותם בספר הטלפונים. אולי משום שחיפשנו אותם יחד. הנחה שגויה בדיעבד. לפני כמה שנים שמענו מז'קלין - שמצאה אותנו. מה שסיפרה לנו כבר אז היה עצוב ומדכא כהוגן אבל לא הכין אותנו לבאות. קשה היה לתאם איתה פגישה. היו דברים שסירבה לומר בטלפון או לכתוב עליהם במייל. חשבנו שמתישהו, כאשר אחד מאיתנו או כאשר שנינו נהיה בניו יורק, נוכל להיפגש לשתות משהו בבר נעים ואינטימי שישמש רקע הולם. לשם כך הגעתי ל"פלאזה". 
 
***
 
בהמשך הערב אמרה ז'קלין שראתה אותי יוצא מהמונית, חוטף על הפנים את פתיתי השלג העבים והתכוונה לרוץ לעברי, אבל קשה היה לצלוח את הגייסות שעמדו בשלשות צפופות ליד הבר ולא הרשו תזוזה מהירה. וכמובן שלא רצתה לוותר על שני המושבים הגבוהים שעליהם נאלצה להגן בחייה. אני רוצה לכתוב שהיא לא השתנתה ב־30 שנה. אבל כולם משתנים ב־30 שנה. יפה במובן הקלאסי מעולם לא הייתה, אבל המשטחים הטקטוניים של פניה, אפה החד, שערה הארוך, רזונה המופגן והחזה הנוכח שלה - לא השתנו. אינני זוכר את הפעם האחרונה שבה התחבקתי עם מישהי בלי להביט מעבר לכתפי בחשש. ז'קלין ליטפה את שיער השיבה שלי המסגיר את גילי. התנשקנו. פי החטיא את לחיה ונחת היכנשהו ליד שפתיה. ז'קלין התחפרה בתוך צלעותי. כך עמדנו, מתרפקים על הרגע. 
 
ישנו הבר של ה"פלאזה" לסובאים רציניים, וישנו החדר הפנימי, הרגוע יותר, חדר התה, היכן שכרמלה ומדו סופרנו נהגו לחגוג כל שנה את יום הולדתה של מדו תחת הציורים האהובים עליהן. ישבנו על הבר ולא הפסקנו לגעת זה בזה. לא משהו אירוטי חלילה או הבטחה לבאות. יותר משנגענו בחמש שנות היכרות אבל צורך נואש ואמיתי של ז'קלין שאותו הבנתי בזריזות. הקשה מכל: ז'קלין בכתה טרם הגעתי; היא בכתה בכי מר וכואב במהלך הפגישה; היא המשיכה לבכות אחריה. היה לה סיפור נורא, והיא לא טרחה לשאול אותי אם אני מעוניין לשמוע אותו. 
 
בעשר השנים האחרונות חיה בגפה ברומא, החל מהלילה שבו סדרה ארוכה, זועמת ורוויית קללות והשמצות של לקוחותיו של ג'ון העירה אותם בביתם המטופח בברקלי, שעם פתיחת המסחר בבורסה ביפן גילו שהפסידו את כל כספם. לא פרטיו רוויי תאוות הבצע, החמדנות והשקר של הסיפור הם שחשובים אלא מה זה עשה לז'קלין. ג'ון - כך למדה באבחה פולחת אחת - גנב מלקוחותיו עד פת לחם. אנשים שהלכו לישון עם ב.מ.וו התעוררו עם דייהטסו. לא רק גנב ושם בכיסיו ובחשבונות חוף רחוקים מחוץ להישג ידם, הוא גם החתים את ז'קלין על כל הניירת הרלוונטית בלי משים. פשוט הראה לה היכן לחתום כשהוא מחייך, והאור משיניו הלבנות נשבר ביין האדום. בלי שידעה או עשתה דבר, הייתה ז'קלין שותפה לפשע. 
 
קודם באו הקללות הליליות. מילות נאצה רוססו על חומת האבן שהקיפה את הבית. האבנים גדולות נזרקו דרך חלונות הזכוכית, ורסיס גדול מהם חתך את וריד הצוואר של הגולדן רטריוור המשפחתי. הוא מת מאיבוד דם לפני שהגיע לווטרינר. במקביל החלו ביקורים תכופים של חוקרי רשויות המס, שוטרים, סוכני FBI, משפטנים נציגי נושים ונציגי נושים שלא היו משפטנים, שנראו והתנהגו כמו חייליו של בעלה של כרמלה סופרנו. ערב אחד הושלך ג'ון, חבול, מדמם, עם שברים בידיים וברגליים, מול הבית, ונותר מונח בתעלת הניקוז של מי הגשם עד שז'קלין מצאה אותו בבוקר ללא הכרה. את האמת המלאה על מעשיו מעולם לא סיפר לה. מתישהו זה הפסיק להיות חשוב, כי תוצאות מעשיו העידו על כוונותיו. לקח לז'קלין זמן רב להבין שכל שנותר לה לעשות זה לברוח. הרשויות ניאותו להניח לה להימלט בין הרווחים בתנאי שתשמור על שתיקתה. לא ספר זיכרונות ולא מכירת סיפורה לחברת הפקה. 
 
את סיפורה ליקטתי וחיברתי מקרעי בכי. אינני שתיין גדול. ודאי לא בליגה של ז'קלין. אבל בלית ברירה זקרתי מדי פעם שתי אצבעות אל עבר הברמן ואחר הפכתי אותן והצבעתי על הבר. 
 
לילה אחד מצאה ז'קלין את ג'ון עם קנה רובה הציד של אביו תקוע בפיו. הרובה היה ארוך מדי והוא התקשה להחזיק את הקנה בפיו ולהגיע להדק עם האצבע. הוא הסיר את גרביו כאשר ז'קלין מצאה אותו. הרובים - כמו שאר תכולת הבית - נמכרו להחזר חובות והיו טיפה בים. ממה שהבינה ז'קלין, זה היה קשור לנפילת הבורסה ולדבר מה גנטי באישיותו של ג'ון. זה לא היה קשור לאהבה. את זה הבינה ז'קלין מיידית. כרטיסי האשראי נחסמו. את המזומן שהסתיר ג'ון בקרקעית כפולה של הג'קוזי, מצא ה־FBI. החברים ניתקו מגע, לא שז'קלין כעסה עליהם. ג'ון עקץ גם אותם. סן פרנסיסקו היא עיר קטנה ולא היה לה לאן ללכת. 
***

ניו יורק משכיבה אותי אחרי ארבעה ימים בערך. ככל שאני מזקין כך קשה לי להתמודד עם העיר הגדולה, התובענית, מנקרת העיניים והקשה. אחרי ארבעה ימים או שאני בורח או שאני נופל למשכב. הכניסה ל"פלאזה" ולידיה של ז'קלין דמתה בעיני לאחת הכניסות הפרועות הללו למנהרות החוצות את האלפים שלפעמים רואים את האור בקצה שלהן ולפעמים לא. אין לי ספק שזאת הייתה הצגה גדולה לשותי ה"פלאזה" אותו ערב. משהו שוודי אלן היה מחבר לו טקסט במחיצת נערה מצודדת אילו היה מתבונן בנו. אבל דבר מהדברים הללו לא העסיק אותי. הסיפור היה רע. באמריקה קוראים לסיפורים כאלה איריים עם סוף רע. ז'קלין אמרה שנשארה עם ג'ון כל עוד האמינה שיש מוצא וכל זמן שחשבה שנותרו בה רגשות כלפיו. ערב אחד, בעת שחצו במכוניתם את גשר המפרץ, נשרו גלגלי המכונית מציריהם, והברגים שמישהו פתח נקשו על האספלט. המכונית החליקה כמה מאות מ' ללא גלגלים. אש וגצים עפו מהצירים העירומים, עד שנעצרה ונחה על צדה. "וואו", אמר ג'ון וחייך לז'קלין, "זה היה קרוב". ז'קלין פתחה את דלתה, יצאה מהמכונית ועצרה טרמפ. מאז לא התראו. 
 
ילדים לא היו להם. בעיקר משום שהיו אנוכיים מדי וגם משום שאלכוהוליזם עובר בדנ"א. גם לא משפחה. התאבדותו של אביו של ג'ון פיזרה את משפחתו העשירה לארבע רוחות השמיים, וז'קלין מעולם לא ידעה למצוא את אמה השתיינית. מישהו הציע לה עבודה באמנות ברומא, היא עקרה לאיטליה ומאז היה חיה שם. בדירת חדר אחד. כל מה שניתן לתלות בארון בגדים קטן ומקינטה לקפה.
קודם נגמרו הקלינקס בתיק העור הגדול שלה. אחר כך מפיות הנייר שעטפו את הדרינקים. הברמן שהיה בנאדם, הביא חופן נוסף. זה לא היה האלמנט הטבעי שלי, בכי ללא סוף, אבל לא ברחתי. זה היה מסוג הסיפורים שסיפורים אחרים מחווירים לידו. לא משום שבשואה לא היה יותר רע, אלא משום שהיה כה קפריזי, לא צפוי ומיותר. מילות ניחומים לא באו לי בקלות. כמובן שהצעתי כל מה שניתן היה להעלות על הדעת. הכל, חוץ מאשר לעבור לחיות ברומא. 
 
"רוצה לשמוע משהו מצחיק?", שאלה מבעד לדמעותיה. 
 
לא חשבתי אותו רגע על מצחיק, אבל כנראה שהנהנתי. 
 
"ג'ון מת", אמרה. 
 
"מת?" 
 
"דום לב. נפל ומת", אמרה ז'קלין. 
 
בכינו לזכר ג'ון. הוא היה אירי בעל שיער אדום מתולתל, זקן אדום ועיניים שובבות. אבל מת. הוא היה חבר שלנו והוא עשה מעשה בלתי נסלח. 
 
לא בדקתי את שעוני, אבל כאשר הגיעה העת להיפרד בידיעה ברורה שיעבור זמן רב עד שנתראה שוב, אם בכלל, בכתה ז'קלין לתוך הסוודר שלי זמן רב, אולי רב מאוד. רציתי ללוות אותה למקום שאליו אמורה הייתה להגיע, אבל היא בחרה להישאר בבר. 
 
הלכתי בשלג ברגל למלון. לא רציתי לשוחח על הא ועל דא עם נהג מונית. פעם אחת בחיי רציתי לחשוב כמו המינגוויי. במשפטים קצרים, יעילים ומטווחים. נזכרתי בדרך בכל מה שיכול הייתי לומר לז'קלין, אבל לא היה לי לב להתבונן בה שוב. מאז לא שמענו ממנה. 