שלוש פעמים בחיי פרצו לי, לקחו לי. עד כה - רק בשמחות הגיעו זרים לחיי, חדרו לי למרחב הפרטי ולקחו דברים שלא שייכים להם. עדיף בשמחות מאשר בכל מצב אחר. הן הופכות את כל הסיטואציה ממחורבנת לפרופורציונלית.

הפעם הראשונה הייתה ביום החתונה של דרור ושלי, כשנאלצנו להצטלם בכפייה בנוף של פארק גנרי כלשהו בפוזות של סרט הודי. מישהו ראה את הקישוטים על האוטו והחליט ששם הוא בטוח ימצא משהו. מפה לשם נסענו להתחתן, יפים ברמות של חתן וכלה, אבל יושבים על זכוכיות במושב האחורי. את הטבעות הוא לא מצא, המנוול, אז חוץ מסידורי זגגות ביום שאחרי ומהשאלה ״כמה נרקומן אתה צריך להיות כדי לגנוב מאוטו חתונה?״, לא נשאר כאב לב מיוחד.
בפעם השנייה שפרצו לנו לאוטו זה כבר היה בירח דבש בקוסטה ריקה. ככה, בעשר בבוקר, ברחוב הומה אדם מול סניף בנק עם שומר חמוש שעמד בכניסה, פתחו לנו את תא המטען באמצעות לום והוציאו לנו את אחד התיקים. גם כאן הנזק הסתכם בשש־בש, בתיק מצלמה ריק ובזוג נעליים ששמחנו להחליף. ההרגשה לא הייתה נעימה במיוחד, אבל זה היה אוטו שכור, והנזק לא היה גדול. נו, מילא.

הפעם השלישית הייתה לפני שבוע, חודש אחרי שעברנו לבית שהאמנו, ועדיין מאמינים, שהוא בית חלומותינו. בהתחלה בכלל לא שמנו לב. רק כשנכנסתי לחדר של הילדים פתאום קלטתי שהחלון קצת פתוח. דרור מיד ביטל את החשש והאשים אותי שאני זו ששכחה לסגור את החלון, ובאמת, מבט חטוף בחדר העבודה אישר שהמחשב במקומו וששום דבר לא זז. רק אחרי בדיקה מעמיקה יותר גילינו שהתכשיטים שלי נעלמו ושמישהו עבר יפה על מגירת התחתונים שלי. מילא התכשיטים אבל מה יש להם עם התחתונים שלי?! עדיין לא עשיתי ספירת מלאי, אני מפחדת ממה שאגלה. בדמיוני, איש עם פרצוף מרושע, מצחין עד השמיים מריקבון מוסרי, מסתובב עכשיו עם טבעת האירוסים שדרור בחר לי לפני שש וחצי שנים ועם זוג תחתוני נשים. קסם של תמונה. 
יותר מכל, הם גנבו לנו את תחושת הביטחון. השאננות שלנו גרמה לנו לסדר את הבית לפורצים בדיוק כפי שרצו אותו. אפשר כמעט להגיד שהזמנו אותם. אם היו נותנים לי שקל על כל אחד שסיפרתי לו על ה״אירוע״ והגיב ב״וואי, איך לא הפעלתם אזעקה?״, כבר הייתי יכולה להחזיר את הסכום שאבד. עכשיו אנחנו כבר מצוידים באזעקה ואפילו יודעים איך להפעיל אותה. אנחנו מקפידים לנעול את החלונות ואת הדלתות גם אם אנחנו עולים לרגע לשירותים ואיצקו כבר חזר הביתה מחופשתו אצל הסבא והסבתא. בחיי, הכלב הזה נשך במהלך חייו 90 אלף איש, ודווקא בשעה שהיה צריך אותו בבית, חד, הוא פוטם בפסטרמה בחולון.
אם היו לי סוסים, הייתי יכולה לזרוק איזה משל על אורווה. אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק מעמד, אבל זה מתיש להיות פרנואידית. חיכיתי שזה יקרה. אפשר אפילו להתייחס לזה באנחת רווחה מסוימת - החוויה הראשונית מאחורי, ועכשיו אני פנויה רגשית לפריצות הבאות. עכשיו גם אין משהו שיכולים לקחת שיכאב לי על לכתו. חפצים, חפצים, מה הערך שלהם בכלל? הטלוויזיה שלי בת 6 ועוד רגע אנחנו רושמים אותה למוסד גריאטרי של מכשירי חשמל. יש יתרונות בתרבות הצריכה המערבית. 
איך שלא נסתכל על זה - יצאנו בזול (לא במובן הכספי). הייתי מאחלת להם שיהיה להם לתרופות, אבל אני מעדיפה לדמיין את הכסף מממן להם את סידורי הקבורה. רק על תחושת החילול קשה להתגבר. מישהו נכנס אלי הביתה, בדיוק כשהתחלתי לראות בו בית. מישהו נכנס דרך חדר השינה של הילדים שלי, ראה את הבובות על המיטות, נשם את ריח המצעים המתוק והחליט להמשיך בדרכו לקחת מה שלא לו. תכלס הגיוני, אם זו הייתה מאורת סמים לא היה לו מה לגנוב. מאז שהילדים הצטרפו לחיי אני חושבת בערוץ אחד - בני כמה הם השודדים האלה? איזה מין ילדות הביאה אותם למי שהם היום? מי זו אמא שלהם? מי זה אבא שלהם? הם יודעים שהילדים שלהם נכנסים לבתים של אחרים וגונבים דברים? מי לימד אותם כל מה שהם יודעים? האם הם לוקחים כי הם רעבים ללחם או כי הם יכולים? כי הם נהנים מהאתגר?
הערך הסנטימנטלי של מה שנלקח הוא רב אבל יכול היה להיות הרבה הרבה יותר גרוע. יכלו להיכנס כשהיינו בבית, הייתה יכולה להיות אלימות, השם ירחם - הם היו יכולים להשאיר אחריהם בלגן. דרור חוזר וממלמל מדי פעם שהיה מעדיף שיגנבו עוד כמה דברים ולו רק שישאירו את הבית כפי שהיה ולא מנופץ ושבור כמו אצל חברים שעברו חוויות דומות. כמו עם שאר בעלי המקצוע אני יכולה להמליץ לכם על הגנבים שלי בפה מלא - הם נקודתיים, נקיים, מסודרים ולא מגיעים בלילה. טלפון בפרטי.