ביום שני האחרון עליתי לכנסת כדי לפגוש כמה מבכירי אומתנו לראיון טלוויזיוני. ירושלים, כידוע, היא ממלכה נפרדת, בעלת חוקים ותקנות משלה. זה ניכר בהתנהגות התושבים, בלבושם ובעוצמתו של ראש העיר, שחובט במחבלים כמו ואן דם.
 
אפילו מזג האוויר שם אחר. ברגע שעוברים את גינות סחרוב הטמפרטורה צונחת למספרים שאינם מוכרים בסקאלת הפרנהייט של גבעתיים, והישראלי הממוצע מבין בשניות שהמעיל החורפי והתפוח שרכש, הוא לא יותר מעקיצה בנגלדשית. קר בירושלים. השם ישמור כמה קר שם.
 
הגענו לחניית המשכן. אזרתי אומץ ויצאתי מהרכב. הפרידה מהחימום המתוק לטובת עולם אכזר ומקפיא היתה קשה. בדרך לעמדת הבידוק הגפיים התחתונות קפאו ואפי איים לנשור. אחרי שהשבתי את רוחי במחסה שבו נערכות הבדיקות, וקיבלתי את האישור המתאים, צעדתי לעבר הכניסה. הגעתי לכנסת. מד המעלות הפנימי התייצב והצבע הכחול של לחיי פינה את מקומו לאדמומיות בריאה. בזירת הקור נרשמה הפוגה אבל בחזית אחרת נפתחת מערכה חדשה.
 

מהרגע שבו עברתי את סף הדלת, פנו אלי המוני אובדי עצות שביקשו, כמעט בתחנונים, שאסייע להם. צריך להבין שהמסדרונות של הכנסת אינם ריקים. בכל מטר רבוע מסתובבים לוביסטים, עוזרים פרלמנטרים, נציגי ועדים, שנוררים, חברי כנסת לשעבר, אנשי תקשורת, פעילים שמבקשים למחות ותמהונים שמנסים לאתר פרטנר לשיחה, ובעיקר יש שם אזרחים מודאגים, שמחפשים בייאוש מישהו שיעזור להם לפתור בעיה שקורעת את חייהם. כל המצטופפים מייחלים ומתפללים לרגע קסום אחד, שבו, אם יתמזל מזלם, יעצור לידם חבר כנסת פעיל שאולי יסכים להקשיב למה שיש להם לומר, ואולי אפילו יציע פתרונות.

אבל לנבחרי הציבור יש יעדים ולו”ז אחרים, שבמרכזם, כך נדמה, הרצון העז לא לפגוש את הציבור. אם למרות כל ניסיונות ההתחמקות הם בכל זאת נדרשים לעבור במקומות שבהם נמצאים ההמונים, תנועתם תהיה מהירה ושקטה כנינג’ה. במו עיני ראיתי ח”כים שנמצאים בעשור מתקדם בחייהם, עם עודף משקל ופיגורה בלתי ספורטיבית לחלוטין, שוברים את מהירות הקול בדרכם לישיבת סיעה או להצבעה במליאה. הכול כדי לא להיתקל ביחידים שגודשים את הכנסת בתקופה שאיננה ימי הבחירות.
 
בצר להם, ובגלל שפני מוכרות מההופעות במדיה, הם פנו אלי. במהלך אותו היום זכיתי לעשרות פניות והפכתי לסוג של תחליף כותל. רוב מי שניגשו אלי לא ידעו מה שמי ולא ממש הבינו מדוע פני גורמים לתאי הזיכרון שלהם להתעורר. חלקם סברו שאני חבר כנסת עלום ממקום שנחשב לא ריאלי, (אבל התפטרות, חשדות, או כתב אישום, הובילו אותי לתפקיד הנחשק), וזינקו עלי. אחרים קיבלו את הרושם שיש לי קשרים ועוצמה וביקשו להתייעץ אתי באשר לתקציבים, היתרי בנייה ושלל צרות צרורות. פגשתי מצוקה עמוקה ואנשים מתוסכלים. ניסיתי לאלתר תשובות אבל נותרתי חסר מילים. ברוב המקרים אחרי שהבינו מי אני חייכו לרגע, ואחר כך המשיכו בעיניים כבויות לתור אחר סיוע ממשי יותר.
 
מי שידעו בדיוק מי אני היו חברי כנסת בפוטנציה. אלה, מתברר, מכירים כל איש תקשורת ופונקציונר ביקום: מאילנה דיין ועד לאחראי התקציבים ברשות מקומית זוטרה, ואני מעריך שלפחות עד שייבחרו הם ימשיכו להיות נחמדים.
 
כשש שעות הסתובבתי במשכן. התרשמתי מהשיפוצים, מהאוכל הטעים במזנון הזול, מהתמונות שתלויות על הקירות, מהמזכרות ההיסטוריות ומצוות האבטחה והאחזקה החביב להפליא. כשיצאתי אחרי כחצי יום, המקום היה עדיין מלא באותם אנשים. הם המשיכו להסתובב הלוך ושוב, תרים לשווא אחר נציג ציבור שיסייע להם לצאת מהברוך. אבל הוא, כאמור, מסתגר בלשכתו החמימה ויצא כנראה רק ברגע שהציבור שבחר בו לפני כמה חודשים, ילך הביתה.