1.


אני עומד בסופרמרקט מול מחלקת הבשר. כל העובדים ערבים. אחד, הבוס, קצת יותר מבוגר, האחרים צעירים. הם זריזים, עובדים במרץ, יעילים. בידיהם סכינים גדולות וחדות שבאמצעותן הם עושים במיומנות את מלאכתם. שנים אתה עומד מדי שבוע מול הסכינים האלה ובקושי מבחין בהן. עכשיו אתה נתפס פתאום למחשבה מטרידה: וואי, ערבים צעירים עם סכינים ביד. אלוהים ישמור. טוב, יש דלפק רחב בינם לבינך, ובכל זאת. 

סבר הפנים הנעים שלהם מסלק את המחשבה ומחזיר אותי למציאות - לסוגי הבשר שרעייתי הורתה לי לקנות ולמה שעלי לבקש מהקצב לעשות בהם כדי שיהיו מוכנים לבישול.

ואז אני מבחין בה. אישה מבוגרת, עומדת מאחור בפנים מתוחות ועיניה מתרוצצות לכל עבר. לא מתקרבת לדלפק. אפשר לעזור לך? אני שואל. לא, לא, היא ממלמלת, אני הולכת. לא יכולה. הם מפחידים אותי עם הסכינים האלה. ובאחת, היא מסתובבת עם עגלת הקניות ומסתלקת משם.
הייתי מופתע. הבוס של מחלקת הבשר שאל: מה קרה, מדוע היא ברחה? היא אמרה שהיא ממהרת, עניתי, יש לה אירוע. הוא חייך חיוך ממזרי והתחיל לומר משהו, אבל אז הכריז אחד הקצבים: מי בתור? למזלי, אני הייתי בתור.
2.
לפני ימים אחדים נסעתי במונית. הנהג פותח בשיח במבטא רוסי. זה בעצם מונולוג שלו בענייני דיומא, ואני תורם רק “כן”, “לא”, “באמת?”, לא יותר. מפגין חוסר רצון לנהל שיחה.
זה לא מפריע לו. הוא ממשיך, מתחמם, ואז מתחיל להשתלח בישראלים: הם גסים, המוניים, לא תרבותיים, והנשים מכוערות, לא מטופחות ולבושות נורא. רק הרוסיות יפות ולבושות לתפארת. אתה רואה אישה ברחוב, כך לדבריו, ואתה יכול לדעת מיד אם היא ישראלית או רוסייה. 
לא היה לי חשק וכוח להיכנס איתו לוויכוח. אמרתי לו רק זאת: יצא לי לשהות בעבר בברית המועצות, וראיתי שם לא מעט נשים לא מצודדות ולבושות באופן מאוד לא אלגנטי, רחוקות מהאידיליה שאתה מצייר. אילו יכול, היה משליך אותי ממכוניתו, אלא שממילא הגענו למחוז חפצנו.
לפני שירדתי שאלתי אותו מאיזו עיר ברוסיה הוא. “ממוסקבה”, השיב בטון ששידר התנשאות וגאווה, ותקע בי, הפרובינציאלי, מבט מזלזל. ואז הבנתי. באנשי מוסקבה הייתה תמיד יהירות מתנשאת על מי שאינו בן העיר. למדתי על כך בצורה הבוטה ביותר כאשר ערב אחד נפגשתי עם קבוצת יהודים אקדמאים בדירה במוסקבה. זה היה ב־1990, כשהחלה העלייה הגדולה מברית המועצות, והעלייה הייתה גם נושא המפגש. הוזהרתי מראש שזהו ציבור חסר זיקה לישראל ועלייה אינה על סדר יומו.
סיפרתי להם על החיים בישראל ועל תנאי הקליטה ונזהרתי מהבטחות. שאלותיהם לא גילו התלהבות לעלייה, כצפוי. ואז באה שאלת המחץ: גברת אחת, אכן נאה ולבושה יפה, שאלה: “מה יהיה אם ישכנו אותנו בבניין אחד עם גרוזינים?” ואדון אחד החרה החזיק אחריה: “ומה יהיה אם יסדרו אותי בעבודה שקווקזי יהיה המנהל שלי?” נדהמתי ועניתי מה שעניתי.
“מה אתה מתפלא”, אמר לי עולה מרוסיה כששבתי לארץ, “הם מוסקבאים”.