אזרחית למופת: מסע בעקבות סערת ספר האזרחות

אחרי הסיפור המביך עם ספר האזרחות מהשבוע שעבר, לא נותר לי אלא להיזכר בערגה בפשטות המושגים בספר הלימוד מתחילת שנות ה־90. אפילו הציון 70 גורם לי געגוע קטן לימים שבהם גם את מצב המדינה היה ניתן לדרג באותו המספר בדיוק. לא טוב במיוחד ואולי קצת רע, אבל לא רע לתפארת. ובטח שלא בפריזמה של בת 17 שקיבלה שיעור בשבוע באזרחות שיכין אותה לימים שבהם היא תהיה גדולה. כעת הציון הזה ברור לי מאוד, ואולי מסביר מדוע הזהירו אותנו המורים בתיכון ש"מאוד נדיר לקבל באזרחות יותר מ־70". היום אני מבינה היטב שה־70 היה מספר מכונן, כל כך מכונן שכשהפכתי לאזרחית חוקית מן המניין, ההבנה נחתה לי על הראש כמו 70 לבנים. בדיוק 70. כזה שאומר שאת מבינה די הרבה, אבל בעצם לא באמת מבינה כלום וגם אין לך סיכוי להבין לעולם. 

אי אפשר להאשים כמובן את אנשי מערכת החינוך. גם הם לא מבינים. הם מבינים 70, בדיוק כמונו. והם תמיד עשו את הדבר שהיו טובים בו, להכשיר סטודנטים להישגים במספרים. ואם אפשר, עדיף מעל 70. מטרת־ העל של המערכת היא כמובן לאתר את הגאונים שיפתחו את התעשייה הישראלית. אלא שרובם בדיוק כמוני, מצאו את עצמם כמה שנים אחר כך נאבקים במבחן פסיכומטרי ובתעשיית השלמת הבגרויות רק כדי לעשות שני תארים ראשונים (כי למה להתקדם לתואר שני אם אפשר להיתקע בראשון פעמיים). וגרוע מכך, במקצועות שלא עודכנו משנת 1960, כגון תיאטרון או ספרות, או שניהם ביחד אם את דג סלמון ששוחה נגד הזרם. 

בדיעבד, אני מבינה שלמדתי הרבה על החיים במגמת העמדות הפנים והפיקציה הפואטית. הרבה יותר ממה שלמדתי בתיכון בשיעורי האזרחות. אולי כי כדי להצליח בחיים את צריכה לדעת לשחק את המשחק. וכדי לשחק אותו טוב את צריכה לדעת לקרוא היטב את המצב. אם נסכם שמונה שנות לימוד מצטברות באוניברסיטה, אני יכולה לומר שהתובנה החשובה ביותר שלי היא שאם מביטים על שרשרת המזון של נניח האהבה מבחינה ספרותית, מגלים בעצם שמדובר בטרגדיה תיאטרלית. וזו, ידידי, תובנה אזרחית חשובה שאין לזלזל בה. ואתם מזלזלים, כי מה זו כבר אהבה?

וברצינות. כי אפשר להתבדח עד מחר, וזה בכלל לא מצחיק. לא סאגת ספר האזרחות וגם לא הסיפור עם התרבות והמשאבים שהולכים ומתדלדלים. המחשבה שתרבות היא לא משהו שצריך להשקיע בו היא לא דבר חדש. עוד לפני משבר התרבות הנוכחי היה משבר שקדם לו, ולפני ההוא שקדם לו היה עוד אחד שהיה חמור יותר. אלא שאז הייתה מלחמה גדולה, ולמי היה בכלל ראש להתעסק בדברים הסתמיים האלה. מוזיקה, תיאטרון קולנוע, סתם ספיחי שוליים שלא השפיעו על חייו של איש. כי רגע לפני שנמות ובתקווה שזה יקרה בעוד הרבה מאוד זמן, אנחנו בוודאי שלא נזכור את האהבות שלנו, וגם לא את השירים שהכי אהבנו והסרטים שהפכו לנו את הבטן, והספרים שהרטיטו לנו את הלב.

אז קיבלתי 100 בספרות ורק 70 בבגרות באזרחות, ואני באמת מרגישה שנכשלתי. אולי הייתי צריכה לעשות משהו ב־20 השנים שחלפו מהיום שבו סיימתי תיכון. משהו משמעותי. במקום להיכנס למרוץ כזה של אוגר בתוך כלוב שרץ על גלגלת, וחייו תלויים בכמות האוכל שהבעלים שלו נותנים לו. אולי הייתי צריכה להשקיע יותר בעשייה, ולרוץ לפוליטיקה כדי לשמור על התרבות ועל הדמוקרטיה. מה התפקשש בדרך? כנראה שלא היה לי אכפת מספיק וחבל. 

ודווקא היה לי מורה לאזרחות שהיה אכפת לו מדי, ובסוף שמעתי שהוא עזב את הארץ. אני לא זוכרת את החומר שלימד אבל לא יכולה לשכוח משפט אחד שנאמר במהלך ויכוח בכיתה, שאז בזמנו כולם צחקו ממנו צחוק גדול: “נכון, תלמידים, דמוקרטיה היא שלטון העם, אבל תחשבו מה תעשו אם העם הזה שלכם יחליט בוקר אחד שהוא בעצם דיקטטור".