העולם הווירטואלי של נתניהו הולך ומתרחק מהעולם בו אנו חיים

אני מתכוון למשל לפער שבין ראש ממשלה שמדבר על מיליון וחצי פלסטינים שחיים ביהודה ושומרון, לבין נתוני המינהל האזרחי של צה"ל שסופרים שם 2.86 מיליון; הפער בין הדיווחים המתפארים של בשאר אסד והרוסים על ניצחונותיהם בשדה הקרב לבין העובדה שהם בסך הכל מפציצים באכזריות אוכלוסייה אזרחית וגורמים לה להימלט; הפער בין ג'ון קרי, שממשיך להתמוגג משותפיו האיראנים החדשים, לבין הרפובליקה האסלאמית שממשיכה לפתח טילים ארוכי טווח, ולקינוח מפרסמת תמונות משפילות של חיילים אמריקאים; או הפער שבין העיסוק הבינארי שלנו בשאלת המנהרות בעזה - להיכנס או לא להיכנס - לבין העובדה שקיימת אפשרות אחרת, שלא כוללת את הקרבת חייהם של עשרות מבנינו על אדמת עזה.

עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" תום פרידמן הכתיר השבוע את בנימין נתניהו בתואר "האב המייסד של המדינה הדו־לאומית". נתניהו עושה הכל כדי להרוויח ביושר את התואר הזה, אבל כשהוא מדבר על מיליון וחצי פלסטינים בגדה, כדאי שיהיה ישר גם בנוגע לעובדות. המינהל האזרחי, הגוף שמנפיק תעודות זהות לפלסטינים, מונה 2.86 מיליון תושבים. ייתכן שבתוך המספר הזה כלולים גם חלק מתושבי מזרח ירושלים, אבל גם ההערכות הצנועות ביותר של מי שעוסק מקרוב בפלסטינים של יהודה ושומרון לא יורדות מתחת ל־2.5 מיליון.

חברו את המספר הזה עם 1.8 מיליון פלסטינים בעזה ועוד 1.7 מיליון ערבים בישראל ובמזרח ירושלים - ותקבלו כמעט שוויון במספר היהודים והערבים שבין הירדן לים התיכון. זה עניין של שנים בודדות עד שיושג השוויון הזה - נתון שצריך להחריד כל ציוני וכל מי שעתידה של ישראל כמדינה יהודית חשוב לו, אבל במקום זה אנחנו מתעסקים בשאלה האם יש פ' דגושה בשפה הערבית ומה זה אומר על קיומו של עם פלסטיני.

נתניהו הבטיח השבוע שימשיך לבנות את "קיר הברזל" לישראל, אבל את קיר הברזל הווירטואלי שלו חוצים כמעט מדי יום סכינאים פלסטינים. שום קיר ברזל לא מגן על הנדקרים במדינה הדו־לאומית שלו. במקום להתכנס ולדון בהיפרדות מהפלסטינים - הוא מבטיח לנו מלחמת אזרחים ממושכת, שבה הישראלים ימשיכו להידקר והוא ימשיך לדבר על הצורך הבלתי מתפשר בהכרה פלסטינית בישראל כמדינת היהודים. 

גם בעזה, שם הושלמה כבר החפירה של מספר לא מבוטל של מנהרות לשטח ישראל, נתניהו נצמד למדיניות ה"שב ואל תעשה". גשמי החורף השנה היו גשמי ברכה מבחינתה של ישראל: לפחות עשרה חופרים של חמאס נקברו במנהרות שקרסו. זה לא יעצור את חמאס מלחפור, וגם מאה הכלים שמחפשים את המנהרות, כפי שדיווח הרמטכ"ל השבוע, לא יגלו ולא יעצרו אותן. ישראל עדיין בנחיתות מול איום המנהרות, ואולי בשנה הקרובה תפתח את היכולת לאתר אותן בלי להיכנס לשטח הרצועה. אבל אנחנו לא שם ומי שרוצה לטפל עכשיו במנהרות יצטרך להיכנס לעזה ולעוד מלחמה, ולשלם מחיר בחייהם של עוד עשרות בחורים.

אבל בעוד אצלנו מתלהט הוויכוח אם לפעול נגד המנהרות כאן ועכשיו, אף אחד לא מקשיב לקולות שעולים מעזה. חמאס ממשיך להצהיר שהוא מעוניין בהסדרה ולא במלחמה, ואיש לא מקשיב. לא צריכות להיות לנו אשליות: חמאס היה ויישאר אויב מר של ישראל. אנחנו עוד נילחם איתו, אבל למישהו דחוף להקריב דווקא עכשיו את חייהם של עוד עשרות ישראלים צעירים? ובשביל מה? לחזור בדיוק לאותו המצב שבו אנחנו נמצאים היום: הם חופרים ומייצרים רקטות ואנחנו נערכים לעוד סיבוב? אם אפשר לדחות את המלחמה הבאה מול עזה בעוד שנים - זה הדבר האחראי לעשות.

אם יש בזה נחמה, אנחנו לא היחידים שחיים במציאות וירטואלית. ארה"ב עומדת לבחור כוכב ריאליטי למשרת הנשיא וגם הממשל הנוכחי לא מצטייר כמחובר יותר מדי למציאות. עוד לא יבשה הדיו על הסכם הגרעין, ואיראן ממשיכה להתריס ולבוז בגלוי לממשל האמריקאי. בוושינגטון ממשיכים להאמין שזה גשם, אבל המשמעות עבורנו היא שהשכנה הרחוקה תהפוך במהירות לאיום קונבנציונלי מטריד.

עם זאת, הדיווחים על הצלחות הציר הרדיקלי בסוריה היו מופרזים. כוחות אסד, בסיוע אווירי של רוסיה ותגבור מינימלי של איראן, הצליחו אומנם להפוך חלקים נרחבים מחאלב לעיי חורבות. אבל זה עוד לא שינוי בתמונת המלחמה. נראה שהמאמץ הסורי־רוסי מכוון להגביר את זרם הפליטים לטורקיה - עוד נקמה רוסית על הפלת המטוס. טורקיה, מצדה, תעשה הכל כדי להעביר כמה שיותר מהם לאירופה ולהציף במוסלמים את היבשת, שלפני יותר מעשור לא הסכימה לקבל לתוכה את המדינה הטורקית המוסלמית.

לעשרות אלפי הסורים שמופגזים בחאלב - המציאות היא מוחשית מאוד. גם לעשרות הישראלים שכבר ספגו, ואלה שעוד יספגו, את הדקירה בגב - המציאות היא מוחשית וכואבת. אבל רובנו חווים מציאות אחרת, דרך המסכים שאנחנו יושבים מולם, וכמו שפת המחשב - היא בינארית: שחור ולבן. מאחורי המקלדת קל להכריז מלחמות ולמגר אויבים, אבל המציאות היא הרבה יותר אפורה. היא כוללת פשרות, בריתות והבנה שלא לכל בעיה יש פתרון מוחלט.

ביליתי את השבוע עם הגיבורים של העולם האחר, הווירטואלי: מיטב ההאקרים ומומחי הסייבר מכל העולם שהתכנסו לוועידה בחסות חברת האבטחה הרוסית קספרסקי. רובם בגילי ה־20 ואין שום מקום בעולם שהם לא יכולים לפרוץ אליו. הילדים האלה, שמשתכרים הרבה יותר ממני ומכם, מסוגלים בכמה לילות של עבודה לחולל הרבה יותר נזק מהתקפה חטיבתית של גולני, והם לא צריכים לקום בשביל זה מהכיסא.

הם מוקסמים כל כך מהטכנולוגיה ומהיכולת שלהם לגבור עליה ורובם לא חושבים בכלל על ההשלכות של מה שהם עושים. פגשתי את אלה שעובדים עבור הטובים: חברות האבטחה - אבל על כל אחד כזה יש שניים שעובדים עבור הרעים ומרוויחים הרבה יותר. ייקח להם בין דקות לשעות לפרוץ לטלפון או למחשב של כל אחד מאיתנו ולהשתלט עליו. כדי לפצח בנק או תשתיות של מדינה - יידרשו להם ימים או שבועות. עבורם זה הכל משחק.

הם כולם חלק מהמלחמה העולמית שמתנהלת כל יום מתחת לרדאר של כולנו: מלחמת סייבר מתמדת בין מדינות, ארגונים ופושעים. זה נשמע וירטואלי אבל יש למלחמה הזאת קורבנות אמיתיים. המסקנה הראשונה ממפגש איתם היא שהעולם של ילדינו יהיה מקום הרבה יותר מפחיד. המסקנה שעולה במחשבה שנייה היא שעולם כזה חייב מנהיגות שאינה וירטואלית, מנהיגות שרואה מעבר לפוסט בפייסבוק והציוץ בטוויטר, שלא רק סופרת לייקים, אלא גם סופרת אותנו, בני האדם.