לא קל להיות שמאלני במדינת ישראל. זו עבודה קשה. אתה ממש צריך להאמין בזה. להיאחז בזה. אני באמת חושש שמי שאינו שמאלן לא יוכל להבין את כובד העניין ואת האתגרים הניצבים בפני השמאלן המקומי. עד שטוב לך עם עצמך, עד שאתה מרגיש בטוח עם הדרך שבה בחרת, הכל מתהפך עליך. פתאום הנייד מצפצף ואתה מגלה הודעת פוש שמבשרת כי “רזי ברקאי שוקל לפרוש מגל"צ בעקבות קיצוץ תוכניתו עבור מגיש ימני". ואז אתה פותח אותה ומגלה שאותו מגיש ימני הוא אראל סג"ל, שאתה זוכר שלפני עשר שנים, כשהיה בצד הנכון ובלי כיפה, הוא היה “אראל סג"ל, עיתונאי ופובליציסט". אבל מאז שהפנה עורף לחילוניות התל אביבית, הוא התכווץ לממדים של “מגיש ימני". פתאום אין לו שם. סתם מגיש ימני.





אראל הוא אחת מהסיבות המרכזיות שבגללן החלטתי שאני רוצה לכתוב טור בעיתון לפני עשור וקצת. הטור שלו במקומונים של “מעריב" היה משהו קדוש בעיני, וכל רצוני היה בטור כמו שלו. במשך שנים סיפרתי שכשסג"ל עזב את טורו האישי ברשת המקומונים, הוא אמר ליואב צור, העורך הראשי, שאני האדם המתאים לרשת אותו. זה היה שקר. הוא לא באמת אמר דבר כזה. אבל זה לא מנע ממני להכתיר את עצמי ליורשו. וכיורש ידעתי כשראיתי את הודעת הפוש שעלי לעשות מעשה, והסרתי את האפליקציה. נכון שבתור שמאלן הרגשתי קצת עירום בלי אפליקציית “הארץ", אבל זה היה עירום מזכך.
 

אחר כך גם הבחנתי שהחל לרדת גשם של סטטוסים זועמים וצבועים של נציגי מחנה השמאל ברשתות החברתיות. לי זה נראה כמו גשם של צביעות. מצד אחד, במסגרת השמאלנות אתה מאמין בליברליות ובפלורליזם ובשוויון, אבל מצד שני אתה קורא את הסטטוסים של נציגי המחנה נגד סג"ל ושואל היכן נעלמו אותם ערכים קדושים?
 
הצביעות היא אחת מנקודות התורפה המרכזיות של השמאל הישראלי. בואו תשמעו סיפור: פעם אחת, לפני שנים, נסעתי להפגנה נגד הגדר בבילעין ביחד עם עוד כמה שמאלנים. ברדיו התנגן שיר מזרחי של אייל גולן או קובי פרץ (כבר שכחתי איזה שיר זה היה) והנהג מיד העביר את התחנה תוך היגעלות פומבית ממנו. שמחתי, כי אני לא מתחבר לשירים מזרחיים ומעולם לא הרגשתי צורך למחוא כפיים לקצב דרבוקות. אבל ברגע שהגענו לכפר חרבתא הסמוך לבילעין והתמקמנו באיזה בית קפה מקומי וחיכינו לשאר המשתתפים בהפגנה, קרה משהו מדהים. ברמקולים של בית הקפה החל לפתע להתנגן שיר בערבית ויפי נפש שנגעלו באוטו מאייל גולן או קובי פרץ (או מה שזה לא היה) החלו למחוא כפיים ולענטז.
הייתי בהלם.

מאוחר יותר, אחרי ששאפתי גז מדמיע תוצרת צה"ל שנורה, חזרתי לביתי וסיפרתי לאשתי על המקרה. היא שאלה אם גם אני השתתפתי בחגיגה המוזיקלית בבית הקפה. “מה פתאום", השבתי מיד, “מה זה משנה לי אם זה בעברית או בערבית? זו בדיוק אותה המוזיקה הבלתי נסבלת בעיני. כאילו שאם מדובר במבצע ערבי אז פתאום זה הופך לסביל. איזה בולשיט, מה אכפת לי אם המבצע הוא מראש העין או מרמאללה? אני מוזיקה מזרחית לא אוהב באופן גורף, בלי קשר לזהות האתנית של הזמר ששר אותה אפילו אם הבן שלי יהיה זמר ים תיכוני, אאסור עליו לסלסל בבית שלנו".

אז עוד לא היה לי ילד ולא ידעתי שאהבה לילד זה דבר באמת כל כך חזק. עד כדי כך שהיום אני יודע להגיד שלמרות סלידתי הגדולה ממוזיקה מזרחית, אפילו אם הנורא מכל יקרה והבן שלי יחליט ללכת על קריירה בתחום, אלך להופעות שלו, אשב בשורה הראשונה וארקוד ואמחא כפיים.
  ***
 
ביום שלישי, בשעה 21:00, תעלה תוכנית אירוח חדשה שלי בערוץ 20. כמובן שזה משהו חדש לגמרי בשבילי, ובתור מיזנתרופ לארח שלושה אנשים במשך 52 דקות זה אתגר די רציני. בתוכנית הראשונה יתארחו אילנה ראדה וגיא עמיר וחנן סביון (“עספור", “פצועים בראש"). אם תחליטו לנדוד בממיר לערוץ 20 במועד הזה, תוכלו לראות אותי בשיא הריכוז, עם מייק־אפ ואוזנייה וחולצה מכופתרת פלוס בלייזר כהה מעל. כאן נדמה לי שצריך להגיע פאנץ' כלשהו על מערכת הביגוד שלי בתוכנית, אולם אני לא מצליח לחשוב על אחד כזה.
 

מיד אחרי התכנית שלי, בשעה 22:00 תתחיל תוכנית “הפטריוטים" בהנחיית מגיש ימני בשם אראל סג"ל. בטח ימשיכו לדבר שם על ענייני הקיצוץ הפוטנציאלי של תוכניתו של רזי ברקאי (אלא אם כן עד פירסום הטור הזה הסתיימה הפרשה) וזה יבוא במקום לדבר על מה שמסתתר מאחורי כל הפרשה - האמירה החשובה והאמיצה שלו על כך שהשכול הישראלי והפלסטיני הוא שווה ערך.



בעניין הזה אני תומך ברזי במאה אחוז. לא יעזור לאף אחד, לעולם לא אשתכנע שיש הבדלים בשכול. שכול הוא שכול בכל מקום. כן, גם שכול של משפחות של מחבלים.

לדעתי זו אמירה חשובה ואמיצה, אבל לצערי היא הפכה לא רלוונטית, התאדתה מאחורי שאלות ברנז'איות כמו האם תוכניתו של רזי תקוצץ לשעה ואיך זה קשור למערכת היחסים בין ירון דקל לפוליטיקאים מהימין, ומה החלק של ראש מחלקת החדשות החדש אבי ברזילי במהלך. זו עוד בעיה גדולה של השמאל. תמיד כשנאמר דבר נכון שבאמת חשוב שיישמע, איכשהו צומח לו איזה אירוע משנה אידיוטי שגונב את כל הפוקוס. בחיי, לא קל להיות שמאלני במדינת ישראל. אתה ממש צריך להאמין בזה. ממש להיאחז בזה.