מגובה בניצחונות עוקבים ומוחצים בשלוש מדינות בשבוע וחצי האחרונים, איל הנדל"ן הפופוליסטי דונלד טראמפ מוביל בכל הסקרים וקשה יותר לראות תסריט שבו הוא לא זוכה להיות המועמד של המפלגה הרפובליקנית לבחירות לנשיאות ארה"ב.

איך קרה שהאיש הזה, שרק לפני מספר שנים תרם למסע הבחירות של הילרי קלינטון, עומד על סף הזכייה במפלגה הרפובליקנית? מסע הבחירות שלו לא מבוסס על תוכניות מוגדרות לרפורמה במדיניות הפנים או החוץ של אמריקה. למעשה, אין לו כאלה. הפופולריות של טראמפ נובעת מיכולתו הנדירה לגעת ברגשי התסכול העמוקים של אזרחי ארה"ב מהממסד הפוליטי והתרבותי. 
ציבור רחב מתוסכל וזועם על מה שנתפס כטרור אינטלקטואלי ותרבותי של אבירי ה"פוליטיקלי קורקט", שאותו מובילים הדמוקרטים ואליו מתקפלים המנהיגים הרפובליקנים. המועמדות של טראמפ הצעקני החלה לנסוק כאשר הבטיח לבנות חומה לאורך הגבול עם מקסיקו, והתמיכה הציבורית בו הלכה ותפחה שוב אחרי שאמר שיש לאסור הגירת מוסלמים לתוך ארה"ב. 

טראמפ קונה מחדש את לבו של הציבור בכל פעם שהוא אומר דבר "אסור", ובכל פעם שהוא משחרר מתקפה מתחת לחגורה לעבר ביל או הילרי קלינטון, או לעבר מי מבין מתחריו הרפובליקנים או מקטרגיו בתקשורת, אחוזי התמיכה בו עולים בצורה ניכרת. 
התסכול השני שעליו מנגן טראמפ הוא בפני התחושה שתחת ברק אובמה, ובמידה פחותה תחת ג'ורג' בוש הבן, האמריקאים הפכו מעם של מנצחים לעם של פראיירים. הדיבורים האינסופיים של טראמפ על יכולתו העל־אנושית להשיג עסקאות טובות, נוגעים בעצבים החשופים בנשמה האמריקאית. בעוד המועמד הקלאסי לנשיאות תמיד מבליט את מקורותיו הצנועים, טראמפ מדבר ברברבנות על עושרו המופלג, ומבטיח לעשות לכלכלה האמריקאית את מה שעשה לחשבון הבנק שלו. אזרחים רבים מוכנים להסתפק בכך, ולא להתרגש מכך שכל יום טראמפ משחרר הבטחות סותרות זו את זו בתחום הכלכלי והמדיני. 
וזה מביא אותנו לשאלה: איזה מנהיג יהיה טראמפ? למעשה הדבר היחיד שכנראה אפשר ללמוד מהתנהלותו עד כה הוא שבתור נשיא טראמפ לא יהיה עקבי. הוא יהיה אהוד ועל כן יהיה חזק, אבל לא יהיו לו קווי מדיניות ברורים. זאת להבדיל מהמצב שישרור עם הילרי קלינטון או הסוציאליסט ברני סנדרס, אם הם ייבחרו לרשת את אובמה.
אם מועמד דמוקרט יזכה במרוץ, סביר להניח שהוא ימשיך את מדיניותו של אובמה בתחומים המדיניים והכלכליים. אולם אם טראמפ יהיה הנשיא הבא, ייתכן כי מדיניות החוץ והפנים של ארה"ב תושפע ממשתנים בלתי צפויים ולא תהווה ביטוי לעולם מושגים אידיאולוגי וכלכלי מובן וידוע.
***
ארה"ב איננה ניצבת לבד במצב מבולבל. בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, אנו עדים לתופעה שמתרחשת במדינות מערב אירופה, שבה אזרחים מפנים עורף לממסדים הפוליטיים ומתחברים עם מועמדים פופוליסטים, לרוב מהימין הקיצוני אבל גם מהשמאל הקיצוני. אותם מנהיגים - ממארין לה פן בצרפת ועד אלכסיס ציפראס ביוון - מבטיחים לנקות את האורוות ולהחזיר עטרה לאומית או לאומנית ליושנה. כולם מבטיחים לעשות זאת על חשבון האיחוד האירופי, שנתפס כמפלצת שרומסת את עצמאותם וייחודיותם של עמי אירופה.
לנוכח תופעה זאת, כל המנהיגים "הממסדיים" באירופה נלחמים על חייהם הפוליטיים. המשבר הנוכחי נובע מההגירה המאסיבית של מוסלמים ממדינות ערב ומצפון אפריקה. אבל גם משבר היורו והמדיניות הריכוזית של הבנק המרכזי של אירופה גורמים למדינות היבשת להתכנס פנימה ולפסול במספרים הולכים וגדלים את רעיון האיחוד.
ב־23 ביוני התסכול הזה עשוי להביא לתחילת פירוקו של האיחוד האירופי, ובאותו יום יצביעו הבריטים אם להישאר או לצאת ממנו. בוריס ג'ונסון, ראש עיריית לונדון הפופולרי, מנהיג כיום את המסע לנטישת האיחוד האירופי, על אפו ועל חמתו של מנהיג מפלגתו ראש הממשלה דיוויד קמרון, וכל ממסד המפלגה השמרנית שבה ג'ונסון חבר.
לא מעט פרשנים בריטים רואים בג'ונסון מקביל פוליטי ותרבותי לטראמפ, זאת בין השאר בזכות יכולתו לנגן על רגשי התסכול של העם מהממסד הפוליטי, שנתפס כאטום וחירש למצוקותיו.
אם ג'ונסון יצליח לשכנע את רוב המצביעים הבריטים לתמוך ביציאה מהאיחוד האירופי, תביא ההכרעה הזו לנטישת מדינות נוספות. במצב זה הפוליטיקה האירופית תשתנה באופן רדיקלי, והמדיניות שאליה התרגלנו מבריסל תתחלף במשהו בלתי יציב, לטוב ולרע.
עבור ישראל - שסובלת ממדיניות אנטי־ישראלית עקבית מהאיחוד האירופי ומממשל אובמה - מצב בלתי יציב אינו בהכרח רע. בשבוע שעבר הסכימה הממשלה הישראלית לחדש את השיח המדיני של משרד החוץ עם אירופה, זאת אף שהאיחוד מסרב לבטל את החלטתו לחייב הנפקת תוויות על מוצרי צריכה המיוצרים מעבר לקווי הפסקת האש משנת 1949. 
התקפלות הממשלה נבעה בין היתר מחשש שהמשבר עם ישראל יהפוך לטענה של מתנגדי פירוק האיחוד האירופי. אם ג'ונסון ישתמש בתוויות כסיבה לעזיבת האיחוד, ינצלו חלק מהממשלות את הטענה כהצדקה להגברת המדיניות האנטי־ישראלית של האיחוד.
כלל לא בטוח שזהירות הממשלה הייתה מוצדקת. הרי אלה הפועלים לפגוע בישראל לא זקוקים לסיבה לעשות זאת. בלגיה ושוודיה לא יהפכו את עורן בעקבות החלטת משרד החוץ לחדש את הדיאלוג המדיני עם אירופה. יש בסיס להניח שההתקפלות רק תחזק את אויבי ישראל, כי היא מראה שאין סיבה לחשוש שהאיחוד ישלם מחיר כתוצאה מהסלמת המדיניות העוינת כלפיה.
ועדיין, ישראל לא תהיה זו שתכריע את הכף בבריטניה ובאירופה, אבל עליה להיערך לאפשרויות שעומדות על הפרק:  האפשרות הראשונה היא שהדמוקרטים יישארו בשלטון באמריקה והאיחוד האירופי ישרוד. אם זה יקרה, המשבר ביחסים עם מדינות המערב ימשיך להשפיע לרעה על המעמד הבינלאומי של ישראל. 
החלופה השנייה היא שבעשור הקרוב יחסיה של ישראל עם ארה"ב ואירופה יהיו בלתי יציבים. אם בריטניה תפתח את השער למדינות אחרות לצאת מהאיחוד, נראה יותר מדינות שמחפשות את הדרך לשפר את יחסיהן עם ישראל ולהילחם נגד שנאת התושבים היהודים כחלק ממלחמה פנימית נגד אסלאמיסטים החיים בקרבן. בנוסף, ייתכן שממשלות רבות יתעניינו בשיתוף פעולה כלכלי עם ישראל. מצד שני, ייתכן שהשוק האירופי יהיה חלש יותר והדבר ישפיע לרעה על הכלכלה הישראלית. במקביל, המדינות שיישארו בגוש היורו עלולות להגביר את העוינות כלפי ישראל ואף לנתק את היחסים עמה. 
לנוכח שתי החלופות, טוב תעשה ישראל אם תצמצם את התלות של השוק והמערכות הביטחוניות והמדיניות במערב. המשמעות המיידית היא שלא כדאי לשר הביטחון משה יעלון לסגור הסכם להגדלת הסיוע הצבאי האמריקאי ובכך להנציח את התלות בארה"ב בעשר שנים נוספות.
כמו כן יש להגביר את הצעדים שאותם נוקטים ראש הממשלה ומנכ"ל משרד החוץ דורי גולד לגוון את הבריתות של ישראל. אותם צעדים באו לידי ביטוי השבוע עם ביקור נשיא קניה בארץ. את הפתיחות המדינית יש לשלב בשיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי.
הפופולריות הרבה של טראמפ וג'ונסון היא עוד ביטוי למצוקת המערב ולחולשה החברתית, הכלכלית, הצבאית והתרבותית ההולכת ומתפשטת בו. אם ישראל לא רוצה להיסחף בזרם, עליה לקרוא את המפה ולצמצם את חשיפתה למשברים שיבואו.