השעה 02:00 אור ליום שלישי. מנקה את הראש בצפייה בפרק 9 של העונה הרביעית של "בית הקלפים". מתמכר לקלייר, כי בעוד כמה שעות יתחילו לחגוג כאן את יום האישה הבינלאומי. מפרנק אנדרווד כבר הסתייגתי מזמן. רוצח מטונף שזורק אישה אל מותה בסאבוויי ומרעיל עוד חבר קונגרס ברכבו, זה קצת יותר מדי בדיוני בשבילי.
ואז לפתע פתאום מגיע הנסיך הקטן. "אבא, אני לא יכול לישון, אני מפחד".
ממה אתה פוחד, חיים שלי? פוטין שומר עליך וגם אבא. תחזור לישון ואל תתחיל לשגע אותי. בוא, אני אקח אותך למיטה ותחלום חלום יפה, ותישן יופי. "לא רוצה פוטין, אבא, רוצה להיות פה איתך על הספה. אני אתנהג יפה, אני לא אפריע".
הייתי נותן לך, נשבע לך. אבל אם אמא תתעורר, זה הסוף של שנינו, הבנת את זה? בוא, אני אקח אותך למיטה, תחלום על מריה שראפובה. גם אבא חולם עליה שנים אם הוא לא נרדם, דקה אחרי שהוא נשכב במיטה. בוא, חיים שלי.
"לא רוצה, אבא. רוצה לישון איתך ועם אמא".
גיאצ'ו, תקשיב לי, אל תתחיל איתי עכשיו עם המניפולציות של רוצה מים, שכואבת לך הבטן, וכל השטויות האלה. אני שם אותך במיטה, ואתה נרדם מיד. אין מקום בשבילך במיטה שלנו, אולי שראפובה והאלי ברי יבואו לי בחלום, הבנת את זה? בוא, חיים של אבא, אני אקח אותך על הראש כמו שאתה אוהב.
הנחתי אותו במיטתו, הוא מצץ את אגודלו ונרדם תוך שתי דקות. שמחתי על התושייה שהפגנתי ללא מעורבותה של כיפוש, שלא התעוררה מהאירוע החריג. לא רציתי שתראה אותי צופה בסדרה, אחרי שכעסה עלי יום לפני. היא רצתה שאצטרף אליה לארוחת ערב עם חברותיה, השבתי לה שהייתי בא בשמחה אבל יש לנו דרבי חיפאי בכדורגל, דרבי תל אביב בכדורסל, קצת NBA ואם יהיה כוח אולי כדורסל מכללות והוקי קרח ב־NHL.
"אני לא מבינה את החיים שלך. כל ערב וכל לילה אתה רואה ספורט, בבוקר אתה ישן. על מה משלמים לך משכורת?".
הא כפרה, למה ככה? זו העבודה שלי לצפות בשידורי ספורט, על מה את מתנמרת עלי? וגם אני מתנדב להיות בייביסיטר. לכי תבלי, עלי.
"כשהכרתי אותך יצאת כל ערב. אמרתי לעצמי שאתה קיצוני, שאני לא יודעת אם אני יכולה לחיות עם זה. עכשיו אתה קיצוני לצד השני. אין לך אמצע?".
בטח שיש לי. אבל אני רואה אנשים כל יום, אני לפחות פעם אחת ביום אוכל במסעדה. זה לא בילוי בשבילי, את מבינה? גם הזדקנתי, נשמה, אני מגיע הביתה רק פעמיים בשבוע בשמונה וחצי. בשאר הימים אני חוזר באחת לפנות בוקר, יש לי סלט בראש. אני צריך רק שקט, לנמנם קצת משהו כמו חצי שעה ואני חדש. ואז, את יודעת, יש התחייבויות לעבודה, יש הרבה משחקים לראות.
"טוב, אני יוצאת, אני אחזור ב־11:00. אל תיתן לגיא להשתולל, אני לא מוכנה שיירדם אחרי תשע".
קחי את הזמן, יהיה בסדר.
# # #
ביום שישי ציינו שנה להצטרפותו של הילד למשפחה. הוא עבר כברת דרך בהסתגלות, גם אני. לאמא שלו זה תהליך טבעי כמו לשתות מים. אבל הוא דובר עברית, השתלב בגן, הוא כבר יהודי על פי ההלכה, אם כי לא לפי הרבנות. הם מחכים שאני אחזור בתשובה באופן חלקי, אני מחכה שהם יחזרו בשאלה באופן מלא. אנחנו נגיע להבנה, אני משוכנע. כי אחרת, טוב, אני לא רוצה לחשוב על "אחרת". זה לא הזמן.
# # #
אני עובד בימים אלו על דיוק וניתוק רגשי, כדי שהראש לא יעלה לי לדם. עוד לא נרשמו הצלחות, אבל המאמן האישי ואני אופטימיים. הוא בסדר הבחור, לא גונב דעת מהזן המקובל, והוא גם לקח אותי כפרויקט. השבוע הוא שאל אותי מה הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני מתעורר. אמרתי לו: קפה, סיגריה ועוגה, לאו דווקא באותו סדר. הא, אני גם סוחט לימון שלם עם כפית שמן זית לכוס מים, כי שכנעו אותי שזה בריא מאוד. בינתיים זה רק מגעיל על הסובאח, אבל אני מחכה לשובן של האנרגיות שהיו לי בגיל 35, שאז אהבתי מאוד אנשים. יש לי זמן.
"די, מספיק עם הרפליקות שאתה שולף, בכל פעם שאתה מזהה חדירה רגשית מדי. תן לי פעם אחת משפט נקי, אמיתי. את הססמאות שלך כבר קראתי בגוגל".
אז אתה רוצה לדעת מה מניע אותי בכל בוקר? אני אתן לך את זה במילה אחת: לרצות. הבנת את זה?
"לרצות את מי? הסבר, פרט ונמק".
וואו, אתה חופר, גבר, רגע נשתה תפוגזר, אומרים שגזר שומר על הראייה. אתן לך רשימה חלקית: אמא, אשתי, גרושתי, בנותי, הבן שלי עוד קטן אבל גם זמנו יגיע, הבוסים שלי שהשקיעו בי כסף עצום, החברים שלי שהשקיעו בי אנרגיה וכסף ענק, הקולגות שלי לעבודה שסובלים אותי וממני ומבליגים. הבנת? וזו רק רשימה חלקית.
אירוע דקירה כמו שהיה בתל אביב מזעזע אותי ברמת האחריות. אני, אם אני הולך, אני לא שם ז'. רק לא להישאר מוגבל, אתה יודע, עם פיליפיני, עגלת נכים וצינורות. אני לא אעמוד בזה. אבל אם יקרה משהו ליקירי, זה יחסל אותי, אתה מבין על מה אני מדבר איתך? אתמול הפיגוע תפס אותי באמצע השידור ברדיו. שידרתי ודיווחתי באוטומט, קטן עלי. סיקרתי מספיק פיגועים ומבצעים קטנים שהפכו למלחמות, בגלל שאנחנו לא דומים לכלום. רק יצאתי מהאולפן בשמונה, התחלתי סבב טלפונים לכל העולם ואשתו. הבנות ענו לי בשאנטי כזה, אני רק דרשתי שלא ייצאו מהבית. הן מכירות אותי, אז לא התווכחו ואמרו "בסדר, אבא, אל תדאג".
כיפוש הייתה בדרך הביתה עם הילד, הרגשתי את החרדה מטפסת לי בגוף. בקושי יכולתי לבלוע, אבל שמרתי פאסון, רק אמרתי לאישה: הביתה, בלי עצירות ביניים לקניות ושטויות, ותנעלי את הדלתות ברכב. הבנת אותי?
"מאמי, אנחנו בסדר. אל תלחיץ את המערכת", היא ענתה לי כי היא באמת בחיים לא נלחצת, וכבר הייתי איתה בגיהינום או שניים.
הורדתי קולגה ברכבת, בתחנה של האוניברסיטה, ואמרתי לו: תהיה ערני, טינופת, למה אין אבטחה בתחנה הזו? המשכתי בנסיעה, תפסתי רעב, פניתי לרמת החייל. בתי הקפה היו מלאים. ואז הפנמתי שהאינתיפאדה השלישית לא עושה לנו כלום. הציבור בת"א היסטרי, רק עד שמודיעים לו שהמחבל חוסל. מאותו רגע, שיג-רע.
ואתה יודע מה? זה מרגיע, קניתי שני כריכים והגעתי הביתה רגוע יחסית. הדלקתי טלוויזיה לצפות בהקלטה של החדשות, אבל אז נפל לי על המסך השר לענייני מודיעין, ישראל כץ. קצת היסטרי. זו הייתה הפעם הראשונה שחבר בקולקציית הכלומה ומאומה, הוציא מהפה את המילה "אינתיפאדה". נגמר גל הטרור וכל הספינים שאוכלי הראשים שמייעצים לכלומה ומאומה מטמיעים לנו במוח. היינו צריכים קורבן, קצין ארטילריה אמריקאי, כדי שנשמע את המילה הזו. ואז החרדות לשלום הקרובים לי הפכו לעצבים גדולים.
"אתה יודע שעישנת עד עכשיו חמש סיגריות? אנחנו יושבים רק 40 דקות. תגיד, אתה נורמלי?".
התשובה היא לא, אבל בגלל זה אני שותה הרבה לימון ותפוזים.
אתה יודע, ויטמין C, זה מצמצם נזקי עישון. מה נסגר איתך? אני מספר לך על חרדות כתוצאה מאירוע טרור ליד הבית שלי, אתה סופר לי סיגריות?
"אני רוצה להכניס אותך לפרספקטיבה. מצד אחד, אתה חרד לקרוביך וזה אך טבעי, מצד שני, הם חרדים לך בגלל העישון האובססיבי שלך. אתה מבין על מה אני מדבר איתך?".
מבין, מבין, אני רק נראה ומתנהג כמו מפגר. יאללה תתקדם, חפרת מספיק.
"היה אתמול יום האישה הבינלאומי. עשית משהו בשביל האישה?".
מתוקי, אצל אשתי כל יום זה יום האישה. בינלאומי, לאומי או עולמי. כל מה שהיא מבקשת, מתבצע. טוב בסדר, לא הכל אבל הרוב. שמע קטע, יש טיול בגן ביום שישי. הילד סיפר לי, לא אמרתי לה כלום, כי אתה יודע, אחי, אנחנו שורדים כאן באמצעות לוחמה זעירה ולוחמה פסיכולוגית. לילד אמרתי שאמא תשמח לבוא איתו לטיול, ואני ארגנתי לי איזו סדנה שאני חייב להשתתף בה על הסובאח, וגם שלחתי לה דוא"ל שתכניס את זה ליומן. יש לה 600 הודעות ביום, הסיכוי נמוך שהיא תגיע לדוא"ל שלי באותו יום. במקביל ידעתי שהיא מחכה לזמן הנכון, להפיל עלי את התיק, ולא טעיתי. בעודי בולס את הכריכים, היא באה אחרי שהרדימה את הילד.
"מאמי, מה אתה עושה ביום שישי, אל תגיד לי רק פגישות, כי אתה כל החיים נפגש".
אפילו לא הרמתי את הראש, כי ידעתי שזה חייב להסתיים בוואן־טייק. אני בסדנה מעשר, כתבתי לך, לא ראית?
"לא ראיתי, יש לגיא טיול בגן לגן חיות קטן, הוא ביקש שתבוא איתו, לפני שנרדם. הבטחתי לו שאתה בא, אל תאכזב את הילד, אני מאוד מבקשת".
שמע, לא קל איתה, היא לא פראיירית כלל, אבל סחבק שבע קרבות שי"ן בשי"ן, כמעט שישה עשורים. אז הגבתי במיידי בטון מדוד: וואו, חבל שאת מבטיחה בלי לבדוק איתי זמינות. אבל אני יש לי סדנה שאיני יכול לבטל. למה לא הודעת לי כשקיבלת את ההודעה בגן?
"יואו, אני לא מאמינה שאתה מנסה למכור לי את הלוקש הזה. אתה סדנה? מאיפה הבאת את זה? על מה הסדנה, אני גם רוצה לבוא". סדנה על מנהיגות וקבלת החלטות, כיפוש, אבל את לא יכולה לבוא, כי את בטיול עם הילד. פעם אחרת אני אקח אותך, אני מבטיח. תנעלי נעליים גבוהות, אני מכיר את השטח, הוא טרשי כזה. ותיקחי איתך הרבה מים, שמעתי שיהיו טמפרטורות גבוהות מהרגיל. עכשיו שמעתי. ואל תשכחי כובעים לך ולגיאצ'ו.
שמע, בנאדם, היא לא ויתרה.
"מאמי, תביט בי רגע. אתה מסתלבט עלי? ממתי אתה הולך לסדנאות ועוד של מנהיגות? אני ממש מבקשת שתלך. שישי זה היום החופשי היחיד שלי, וגם זה רק ארבע שעות, עד שאני מוציאה אותו מהגן. הוא מאוד ישמח אם תבוא איתו".
כיפוש, תקשיבי לי, ותקשיבי טוב. אני עסוק, באמת שאני עסוק. אני עוד אצא איתו לטיולים בתיכון, אני מקווה שללא קתטר. אבל חינוך זה קטע של אמא, אבא רק מקבל תיקונים בחצר האחורית. ואני כבר הייתי בכל הטיולים של הגן, היסודי והתיכון עם הבנות. טיפסתי על הרים, צלחתי גאיות, הייתי הורה מלווה, הורה מרצה, הכל כבר הייתי. עכשיו זה הזמן שלך. אני רק חושב על הרעש שהילדים יעשו מהתרגשות והתלהבות, בעת שייכנסו לשטח, מיד אני מרגיש סימפטומים של מחלה קרבה ובאה. אבל, וזה משמעותי, אני בסדנה ויש לי גם שידור כדוריד בצהריים. הבנו אחד את השנייה? אז תבלי, כפרה.
"איפה הסדנה, מאמי?".
היא בתל אביב, לא זוכר את הכתובת, אבל יש לי את זה במייל.
"הבנתי. אני כל כך מכירה אותך. אתה הרי תלך לסדנה בעשר, תעזוב ב־11:30, אחרי שתגלוש בטלפון ותצייץ בטוויטר, ישר לפרלמנטים שלך, תשלם במזומן שלא אתפוס אותך עם האשראי ואז אדע את הזמנים. אני קוראת אותך כמו ספר, אתה לא יכול לעבוד עלי. אבל אני עוד אפתיע אותך, רק כדי שתדע שתפסתי אותך".
# # #
בקיצור, אתה מבין את החיים שלי? אני בהישרדות, גבר, לא בהונדורס ל־46 יום, אלא כל החיים יום־יום, שעה־שעה. ותפסיק לספור לי את הסיגריות יא זאלמה, אתה מעורר בי אי שקט. מה אתה צוחק, דביל?
"מה אני צוחק? תראה כמה אנרגיה אתה משקיע בהתחמקויות ממשימות פשוטות. למה אתה יכול פשוט לומר, לא בא לי על הטיול? אתה מכין גרסת כיסוי, מחשב צעדים. מתי אתה נרגע, בנאדם? מתי אתה משוחח עם עצמך ולא מאפשר לרעשים סביבתיים להטריד אותך? אני מבטיח לך שהיא הייתה מקבלת סירוב, אם היית מציג אותו בפשטות, ולא בונה תיק כל כך שביר. אני מקווה שהפנמת שאתה צריך להיות בסדנה ארבע שעות, כי אין לי ספק שהיא תאתר את כל הפרטים הרלוונטיים, והיא תדע מתי באת ומתי הלכת. אתה כבר בטוח שזה מאחוריך, שיצאת מזה שהרווחת עוד יום, אבל כמו שאמרת: פראיירית, היא לא".
אל תדאג, אחי, הכל מאורגן. הכנתי כבר שלושה סוגי אליבי שונים. אמרתי לך שאני שורד, לא הפנמת?
"אני מפנים, אני מכיל הכל. אני יודע בדיוק עם מה אני מתמודד. תגדיר לי את היום הזה, יום האישה הבינלאומי. נסה בראייה פמיניסטית, אף שנראה לי שבגדול אתה לא מסוגל".
אני אגדיר לך במילה אחת: חארטה. סתם יום, אתה קונה פרחים ושוקולד, מחזק לרגע את הצמיחה בכלכלה הקמעונאית, וזהו נגמר. חוזרים לשיג־רע. עוסקים בשטויות כדי לסמא את הציבור.
אני הייתי רוצה לראות את כל הדיירות באגם הדרעק חוברות למאבק נגד מציאות שלפיה קידמו רק קצינת משטרה אחת, מנצ"מ לתנ"צ; הייתי רוצה לראות את אותן מחוקקות פארש נרתמות למאבק על הכרה של רשות המסים בהוצאות הטיפול של הילדים: פעוטון, גנים פרטיים, מטפלות וכו', כי ההוצאות האלה אוכלות להן 50% מהשכר נטו במקרה הטוב; אני זוכר שחבר בקואליציית הכלומה ומאומה, יובל שטייניץ כשר אוצר, ייבב בשעתו שזה הפסד של כשני מיליארד שקל לאוצר, אם יכירו בהוצאות ו/או בחלקן; הייתי רוצה שנשים תשתכרנה כמו גברים, לפי מאפייני המשרה, ולא לפי מאפייני המגדר; אבל המחוקקות שלנו עסוקות בשטויות. הן חייבות לבוא לראשי המפלגות, ולומר להם בפשטות: נפיל לכם כל הצעת חוק, אם לא תטפלו בסוגיות האלה. אבל מדובר בהתאגדות של תרנגולות מקרקרות, שעוסקות בטפל ופוחדות מהעיקר.
אז אל תגיד לי אם אני פמיניסט או לא. אני סמרטוט, אבל אני יודע להבדיל בין עיקר לטפל.
"שמע, אותי שכנעת. אז מדוע אתה לא יוזם מאבק? מדוע אתה נחרץ רק בבית קפה?".
התבלבלת, גבר. אני לא יאיר לפיד, אני רק מקשקש שטויות כמוהו, ובוא נסכם ששנינו שרלטנים של מקלדת, רק שבינתיים אתה ואני מממנים אותו ואת השטויות שלו, וזה לא עתיד להשתנות.
יאללה, תתפנה כי מיציתי אותך. שבוע הבא, אותה שעה. תבוא חד.