1. היו לו למאיר דגן עיניים טובות, לא עיניים של קילר מקצועי, והיה לו לב זהב, זמן לחברים ואהבת חיים, שלא כמו ללוחם מחוספס טיפוסי. הוא נראה כמו איכר או חנווני, ההפך הגמור מהסוכן מספר אחת של ישראל וכמפקדו של ארגון הביון ששמו זיכה את ישראל בהרבה תהילה. 

על המבצעים העלומים והפחות עלומים שהוביל, החל משנות ה־70 בעזה, דרך הפעילות בדרום לבנון ועד למוסד - יספרו רבים וטובים, ותאמינו להם לכל מילה. אני רוצה לספר על הפגישה האחרונה שלנו לפני מספר שבועות ב"דירה" בתל אביב, כך הוא קרא למקום מגוריו במגדל בשיכון צמרת בתל אביב. "כאן זו הדירה - הבית בראש פינה", נהג לומר שוב ושוב. הוא עבר מספר טיפולים בחו"ל וכבר נדמה שהשלים עם גורלו. "בניהו היקר, אתה חושב שכשהייתי בן 23 חלמתי שאגיע לגיל 25?", תהה באוזני והשיב: "זו הייתה הפתעה גמורה. וכשהייתי בן 25 לא חלמתי שאגיע לגיל 30 וזכיתי. חלק מחברי לא זכו, הסבירות שאפול בקרב הייתה גבוהה ושרדתי. אני כבר בן יותר מ־70 וזה הרבה יותר ממה שחשבתי. אני מתגעגע מאוד לאמנון ליפקין, ואני בדרך אליו". 
ישבתי מולו מצומרר וניסיתי לדחות את דבריו. הוא אכל שקדים והמשיך: "אני לא איש ימין, החברים שלך בעיתונות עושים לעצמם חיים קלים, אבל בנושא האיראני חשבתי שמובילים מהלך מסוכן ויצאתי נגדו. אני גם מוטרד מהמנהיגות שלנו, אבל נתניהו הוא ראש הממשלה וחשוב לעזור לו להצליח". 

מאיר דגן. "אני איש ימין, החברים שלך בעיתונות עושים לעצמם חיים קלים". צילום: יוסי אלוני

 

דגן היה אז אחרי תקופה ארוכה שכללה מאמצים גדולים של שיקום. לא מעט אנשים היו לו לעזר ועמדו לצדו: הרב אלימלך פירר, ידידו יוסי בן חנן מהשריון ומהטיול הארוך שעשו יחד סביב העולם, אל"מ (מיל') אבי מויאל שהיה ראש מחלקת כושר קרבי בצה"ל ושעד שלב מסוים לא ויתר לו על פעילות גופנית יומית, ועוד רבים וטובים. גם שמעון פרס ואהוד אולמרט אהבו אותו אהבת אמת (והוא אותם). 
בסוף שיחתנו דגן אמר לי שהוא מוטרד מאוד: "בפעם הראשונה בחיי אני בתחושה שעתידה של מדינת ישראל לא מובטח ושהמפעל הציוני כולו בסכנה. לא חשתי כך גם כשהסורים הגיעו לכנרת וכשהמצרים שעטו קדימה במלחמת יום הכיפורים. אני מוטרד מאוד, ואל תדאג, בניהו - אני מפוכח ומבין מה שאני אומר לך". לא מצאתי טעם להתווכח איתו, זה היה אחרי נאום התוכחה שנשא בכיכר רבין שבמהלכו הזיל דמעה. 
מאיר דגן ז"ל היה לוחם גדול לביטחון ישראל, ובשנותיו האחרונות גם למען דמותה של החברה. הוא היה איש ספר וחובב שירה רוסית. פעם, כשהיה ראש המוסד, פגשתי בו ב"בית החייל" ביריד ספרים שהוצעו בהנחות גדולות, אוחז שקית מלאה בספרים שרכש: "איך אפשר שלא לקנות?", שאל. הוא התרגש מכל דיסק עם שירה רוסית ישנה ש"הברחתי" עבורו מסרטיית גלי צה"ל, ופעם ביקש במיוחד תוכנית שערך והגיש גדעון מחניימי ז"ל.
עכשיו דגן שוב עם החברים, עם אמנון ליפקין שחק, עם דן שומרון, עם יאנוש ועוד רבים וטובים. נוח לך בשלום, איש יקר. מעלליך עוד יהדהדו כאן. עכשיו מגיע לך קצת שקט.
2. בתהליך הדרגתי ומבוקר הולכת ישראל ומפתחת את קשריה עם רוסיה ועם ממשל פוטין. התהליך הוא תוצאה ישירה של רצון לחלק את הביצים שבסל - שבמשך שנים היו בסל האמריקאי בלבד - לסלים נוספים של רוסיה, קנדה וסין, כמו גם החזרה של רוסיה ובגדול אל המזרח התיכון, על חשבון ארה"ב שעוזבת אותו. מיליון עולים מרוסיה בישראל הם סיבה קטנה נוספת. 
נתניהו אוהב את המגע עם פוטין ועם הרוסים קצת יותר מאשר את הדמוקרטים ואובמה. נסיעתו הדחופה עם הרמטכ"ל למוסקבה ואל פוטין לתיאום הפעילות המבצעית בשטח סוריה, חיזקה אותו כמנהיג וכדיפלומט מוביל בקרב חלקים בעולם ובחברה הישראלית. כך גם ביקורו הרשמי של הנשיא ריבלין השבוע במוסקבה, שמתווסף לשורת ביקורים פוליטיים וביטחוניים שמתנהלים בדרך כלל מתחת לרדאר. 
השבוע הפתיע פוטין את העולם כשהכריז שהוא מסיג את כוחותיו מסוריה לאחר ש"הושגו היעדים". היות שאיש לא שמע בעבר מפוטין מהם היעדים, איש כעת לא יכול לשפוט אם הושגו, אך דבר אחד בטוח - פוטין לא מתכוון לעזוב את המזרח התיכון. "מגרש המשחקים" שלנו מאפשר לו מרחב השפעה דיפלומטי לחיזוק מעמדה של רוסיה מול ארה"ב, מאפשר לו לרכוש שווקים אזוריים לתעשיית הנשק שלו ולתעשייה בכלל, והוא לא יוותר על הקרבה לשדות הגז והנפט שמצויים, על פי כל ההערכות, מול חופי סוריה ולבנון. יש לו חולשה מיוחדת לנפט.

ריבלין עם פוטין. מתווסף לשורת ביקורים מתחת לרדאר. צילום: רויטרס
עבור ישראל, הנוכחות הרוסית בסוריה היוותה לרוב נכס - היה עם מי לתאם פעולות, היה מנגנון ליישוב מחלוקות והתחזק הדיאלוג בין צה"ל לצבא הרוסי בדרגים השונים בתחומי האוויר, המודיעין והמטה. משהגיעו הרוסים, לא נותר לנו אלא לחשב מסלול מחדש.
מוקדם עדיין להעריך מה יקרה בסוריה לאחר עזיבת הצבא הרוסי ואם הדבר יחזק או יחליש את שארית שלטונו של אסד. בעוד פרשנים רבים דנים ומחפשים את הסיבה שמאחורי הכרזת פוטין, אני עצמי נוטה לחשוב שהוא חובב היסטוריה שבסך הכל מפיק לקחים מן העבר. כך למשל, בשיאה של מלחמת וייטנאם, כשארה"ב הקיזה את דמה בשדות הקרב מול לוחמי הווייטקונג - שאל הנשיא ניקסון את שר החוץ שלו הנרי קיסינג'ר מה נכון לעשות. קיסינג'ר קימט את מצחו והשיב "מה הבעיה? נכריז שניצחנו ונצא!".
פוטין להבנתי מקדים תרופה למכה. שורת ארונות קבורה של חיילים רוסים שחוזרים הביתה מבהירה לו במה הוא עלול להסתבך בדעת הקהל אם יישאר וימשיך להילחם לטובת אסד עד טיפת דמו האחרונה של החייל הרוסי האחרון. 
3. השבוע חתם שר הפנים אריה דרעי על כתב המינוי לידידי עו"ד ציון אמיר ומינה אותו לתפקיד יו"ר הוועדה המייעצת לעניין מבקשי מקלט מדיני. עו"ד אמיר, המשמש גם כנשיא בית הדין לערעורים של לשכת עורכי הדין, קיבל את הפנייה מהשר הקודם סילבן שלום, אולם דרעי השלים ומימש אותה. אמיר, יליד שדרות ועורך דין מצליח, הוא האדם המושלם לתפקיד הרגיש הזה, יש לו לב ויש לו רגש, הוא בעל ניסיון והשכלה ויש לו חוש צדק ואומץ לב. חזקה עליו שישלב את רוחה של תורת ישראל על "הגר הבא בשעריך", עם כוח היהדות ומגילת העצמאות ביחד, עם החבות הבינלאומית של ישראל לחבר העמים - ימצא את שביל הזהב בין כל אלה לבין האינטרסים של מדינת ישראל ויכולותיה. בהצלחה.
4. אינני מבקר תיאטרון מדופלם, ולכן אעשה זאת ביבושת ובפשטות - לכו לראות בהבימה את "אישה בורחת מבשורה". נדמה לי שכבר שנים לא עלה כאן מחזה כל כך עוצמתי, מורכב, כואב, קשה - וכל כך ישראלי.
יש שם, בהפקה המשותפת של הבימה והקאמרי, בימוי גאוני של חנן שניר על פי ספרו של דויד גרוסמן, תפאורה מינימליסטית ובה בעת עוצמתית וייחודית של רוני תורן, ובעיקר משחק מדהים של אפרת בן צור ודרור קרן במחזה ארוך יחסית וקשה לצפייה, שאין בו דקה אחת שבה ניתן לקחת נשימה ארוכה ולהירגע. 
ההצגה נמצאת אצלי בקטגוריה של "חובת הציבור לראות", שכן היא מתארת את מנת חלקם של אבות ואמהות בארץ המאובטחת שלנו. רעייתי פנינה סירבה לבוא איתי להצגה. היא טענה שאחרי שני ילדים בצבא וכעת עם השלישית, מותר לאישה "לברוח מהצגה". אשתדל לקחת אותה בכל זאת. שבת שלום.