יום שלישי השבוע שנקרא "סופר טיוזדיי 3" (או "מת לחיות 3") היה היום הקורקטי, הנעים והידידותי הראשון בעונת בחירות המתנהגת רוב הזמן כהכלאה של הדרך לגיהינום, בוז צורב לאינטליגנציה של הבוחר והסתערות המונית של כרוזי קרנבלים ומוכרי שיקויי פלאים לכל חולי על הבית הלבן. 

יום שלישי היה יוצא דופן משום שקרו בו כמה דברים שלא כיכבו בקמפיין עד עתה: היו בו ניצחונות נעימים לבריות, מהירים ובהפרשים גדולים מהפרומילים שהכרנו בעבר, שהפיחו רוח חיונית במפרשים נפולים; המנצחים התנהגו בצורה מכובדת (כמעט) בנאומיהם; לא ניסו להרים את הגג בדברי הסתה ועלבון מיותרים שהפכו סימנן הרשום של הבחירות הללו והתייחסו במיקוד הראוי לסיבה שלשמה התאספו: לבחור נשיא לאמריקה. 
מרקו רוביו, המפסיד הגדול של הערב, הסנאטור הצעיר שלעתים היה נדמה שהממסד הרפובליקני העמיס על כתפיו משא כבד מכפי יכולתו, בחר לא להתפתות לתעלולים סטטיסטיים שכל מטרתם לעצור את טראמפ בדרכו למועמדות, נשא נאום מרגש ונוגע ללב ופרש לביתו באורח מכובד שעשה כברת דרך כדי להפיג את הטעם הרע שהתנהגותו בקמפיין השאירה בפה; כמו באירוע ספורט תחרותי משובח, הצליח מושל אוהיו ג'ון קייסיק, ממש באמצע כריית קברו הפוליטי, לנצח במדינתו ולהזריק עצמו שוב למרוץ ואמר דברים חמים מהלב, המקסימום שניתן לצפות מפוליטיקאי שניצל ברגע האחרון מליפול מהמפה. קייסיק משקר לעצמו במחשבה שיש לו סיבה להתברבר בדרכים, אבל הוא אינו מזיק. עלי לשוב ולצפות בנאומו, אבל אני משוכנע שאפילו טראמפ אמר משהו שנשמע כמעט אנושי: "אם אהיה הנשיא".

לא פחות חשוב, "סופר טיוזדיי 3" הזיז את בולדוזר הבחירות הכבד כברת דרך רצינית לעברן של הכרעות סטטיסטיות נחוצות לבחירת הנציגים של שתי המפלגות, שהמפגש ביניהן הוא תחילתן האמיתית של הבחירות. ככל שקראתי, חפרתי, התעמקתי וצפיתי, נדמה כי הילרי קלינטון ודונלד טראמפ הם השניים הללו. מפצחי המספרים מתקשים לראות כיצד יסגור ברני סנדרס את פער הנציגים המשמעותי - שתפח השבוע על רקע פרפורמנס מפתיע לרעה של הסנאטור הדינמי מוורמונט - אבל כאשר לוחצים אותם לקיר, הם מציינים שאם ינצח סנדרס בהפרש גדול כל אחד מהפריימריז שנותרו, קו הסיום אינו מחוץ להישג ידו. זה קצת בולשיט דמגוגי ומה שמומחים אומרים, אבל למה לא.
אצל הרפובליקנים משייט טראמפ אל השקיעה על היאכטה המוזהבת שלו כשרוח בין ערביים פורעת את בלוריתו. בממסד מפלגתו מתגבש נגדו גרעין קשה שאינו פוסל שום אפשרות לעצור אותו, אך מן הסתם יקבל רגליים קרות ברגע האחרון ויעדיף מותו עם מיליארדרים על פני ריסוק שיטתי של חוקתה, מוסדותיה וכבודה של המפלגה לשנים רבות ודחיקת טראמפ לפרוש ולקחת עמו את אוהדיו החרופים המוכנים לעשות עבורו הכל, כולל להרים קול וידיים. 
יש לי בעיה עם מה שהצליחו קלינטון וסנדרס לקושש רעיונית והביאו למרוץ. קלינטון היא מועמדת שרוצה לנצח בשמה של איזו זכות מסתורית, מולדת או נרכשת, בסגנון השושלות הפוליטיות שכישלון ג'ב בוש הבהיר שזמנן חלף. אינני חושד בכוונותיה הטובות בנוגע לאמריקה ויש לה ניסיון ביצועי כולל שמונה שנות דייר מוגן בבית הלבן. קלינטון שילמה מחיר אישי כבד עבור ההזדמנות להתמודד, אך ספק אם אמריקה מוכנה לממן את העלות. 
***
הנתון המפתיע והמאמלל ביותר את הבחירות הללו, הוא זה שעל פיו, רוב הבוחרים של קלינטון וטראמפ אינם מחבבים ומוקירים אותם ובעיקר אינם מאמינים להם או באמת נוהים אחריהם. זה נתון מזעזע להתנהל לאורו והוא מבטיח את שהיה ידוע זה מכבר: הקרב על הנשיאות בין קלינטון לטראמפ אינו יכול להיות אלא אחד המזוהמים, הנחותים, המשמיצים ונטול הסייגים שהתנהל אי פעם. טראמפ מבטיח חודשים ש"טרם התחיל כלל עם קלינטון", והקמפיין של קלינטון מפוצץ מתיקיות על מעללי טראמפ. החומרים הללו יופצו באופן אנונימי ויהיו הרקע שעליו יתנהלו העימותים הטלוויזיוניים. קשה לשער כיצד יישמע וייראה עימות כזה. בעיקר על רקע יחסו המיזוגיני המתועד של טראמפ לנשים.
גם אם קלינטון תיבחר, ההתרגשות והרגע החונק בגרון שבו נבחר אובמה, לא ישובו. הצעקות יחרישו את רעש שבירת תקרת הזכוכית. למי שטרם השגיח בדמיון, קלינטון היא התשובה האמריקאית לגולדה מאיר. מחליפות הצמר המכוערות של השתיים דרך נטייתן הכוחנית במישור הבינלאומי והלאומי (שתיהן היה שרות חוץ). גולדה הייתה אסון לישראל, מציאות שאינה מחייבת את קלינטון שיכולה לבחור קבינט ועוזרים מוצלחים יותר ולהקשיב בדריכות לבכירי קהיליית הביון שלה. 
את סנדרס התקשיתי לעכל מהרגע הראשון. המועמד שהחל כקשיש חביב ובעל דעות צעירות ומהפכניות מוורמונט, הוא בעצם פוליטיקאי ותיק ומשופשף שהצביע משני עבריו של שיקול הדעת הנכון פעמים רבות. הוא שיווק בהצלחה דימוי של מעין טרוצקי מודרני, ואנשיו מצאו עבורו את הכפתורים המפעילים את הבוחר האמריקאי הצעיר שעליהם הוא לוחץ באצבעותיו הזריזות. עם אשתו ג'יין, הלובשת חולצות באטיק סטייל שנות ה־60, מזכירים לי השניים את הסרט "המסעדה של אליס". סנדרס הוא ריי שידו בכל, המנכס כנסייה במסצ'וסטס ומנסה להקים בה קומונה לצעירים, וג'יין מנהלת את העסק מאחורי הקלעים. הקומונה כושלת. הצעירים מתפזרים, ומהמסעדה נותר שירו המצחיק של ארלו גאתרי. יש לי חשד עתיק יומין כלפי קשישים המתנחמדים לצעירים ולצדו התהייה כיצד התכוון סנדרס לממן את מצעו המרחף. כעת זה נראה שהתוכנית המקורית חזרה למקומה, אלא אם אכן ינצח סנדרס בכל המדינות שנותרו בהפרש גדול. 
זה היה סופר טיוזדיי חד־פעמי ונתגעגע אליו. האלימות, הדמגוגיה, הכעס והמרירות ישובו בגדול ואיתן ההתנגשות קלינטון־טראמפ. הבחירות הללו החליטו מיומן הראשון להיות דוחות. היה נחמד אילו היו קלינטון וטראמפ, עם נכדים יהודיים, מחליפים מתכונים לגפילטע פיש לפסח. אבל לא זה הכיוון המצטייר. 
למחרת, יום רביעי, התפוגג רגע החסד. טראמפ הזריק לדיון על ועידה רפובליקנית מהונדסת שתחפש כיצד להחליף אותו במועמד אחר, את ההבטחה שבקליבלנד - העיר שבה תיערך הוועידה - יהיו מהומות. אובמה, מתוך תחושה עילאית של מילוי תפקידו כנשיא שהקדנציה שלו טרם הסתיימה, הציג את מריק גרלנד, השופט שהוא מועמדו להחליף את השופט העליון אנטונין סקאליה. מהצגת אישיותו של גרלנד ומהקריירה שלו, ניתן היה להבין שמדובר בלא פחות מקלארנס דארו טאטיקוס פינץ'. קשה היה להשתחרר מהתחושה שאובמה בא להתגרות ביריביו ולהזכיר לכולם מי בעל הבית עד הבחירות. החזרה לשגרה המרירה והווכחנית הייתה מהירה.