בתור בעל טור שפורט את אירועי חייו למילים ולמשפטים שבוע אחר שבוע, חגיגות יום ההולדת הן תמיד נושא מנצח. כלומר, טורים על ימי הולדת הם הדבר הכי קל לכתיבה. יום ההולדת מאפשר לך, כל פעם מחדש, שנה אחרי שנה, לבצע את אותו הטריק שבו כמי שיש לו יום הולדת אתה יכול להביט אחורה על השנה האחרונה ולתת את דעתך עליה. באותה נשימה אתה יכול להביט אל עבר השנה הניצבת לפניך ולכתוב מה אתה מצפה להשיג בה, לפרט את יעדיך. כמובן שכבעל טור אתה לא באמת מחויב לעמוד ביעדים האלה. העיקר שכתבת אותם. העלאתם על הכתב היא המעשה החשוב באמת.

אבל אם במקרה אתה מתקשה לבצע את הטריק או שפשוט לא בא לך להביט אחורה או קדימה, אתה תמיד יכול לכתוב על תוגת יום ההולדת שלך ועל כמה שזה מדכדך אותך להבין איך הזדקנת. אל התוגה הזו תוכל כמובן לצרף את תוגת הבורגנות והשגרה שאוכלת אותך ביומיום, שהיא תוגה מאותה המשפחה. ואז בעצם תוכל להתלונן במקביל על שתי התוגות שחופפות אחת את השנייה. 
תוגה, באופן כללי, היא המנוע מאחורי כל כך הרבה כותבי טורים. וכשתוגה זו פוגשת במועד סמלי כמו יום הולדת היא מקבלת תאוצה שהופכת אותה לסוג של אירוע חגיגי שתמיד נחמד לכתוב עליו.

אבל אני חייב לומר שאינני טיפוס של ימי הולדת. למעשה אני ההפך הגמור. אני כל כך אדיש לעניין הזה שאפילו כשמישהו שאל אותי כמה ימים לפני יום ההולדת בן כמה אהיה, לא ידעתי מה להשיב לו. בחיי שלא זכרתי אם אני בן 31 או בן 32 ובן כמה אהיה ביום ההולדת הקרב ובא. אמרתי לו שישאל את אשתי. הוא עשה זאת ואשתי דיווחה לו שאהיה בן 33 ביום ההולדת. מספר יפה 33, אין ספק. אבל האמת, אין שום דבר מיוחד או סמלי במספר ובגיל הזה. זה סתם עוד גיל על רצף שנות ה־30 שלא מביא עמו שום בשורה מיוחדת.
אני לא חושב שזה באמת משנה אם אתה בן 32 או 33 או 34, אין הבדל גדול. אולי רק להגעה לגיל 30 יש איזושהי משמעות, כל מה שבא אחר כך על רצף ה־30 הוא די עקר. כשהגעתי לגיל 30 הבנתי את מה שרבים מבינים: זהו, בגיל הזה כבר לא תצליח לשנות כלום בחיים ובאישיות שלך. כך שכל מה שמוטל עליך הוא לנסות להבין בצורה כנה איזה אדם אתה ולהשלים עם זה.
יש כאלה שסוחבים את התהליך הזה עד סוף שנות ה־30 שלהם, אבל די ברור שיום הולדת 30 הוא נקודת הזינוק של התהליך. אני חייב להגיד שאני די מהר הצלחתי להתניע את התהליך והגעתי למסקנות נוקבות באשר לשאלה איזה אדם הנני. והאמת היא שהתשובה לשאלה היא לא כזו משמחת. אני בעיקר אדם חלש אופי. לא קל להגיד את זה, אבל זו האמת, אני חלש אופי וניתן להשפעה בקלות. אני עד כדי כך נסחף. הדברים שקורים לי בחיים, רובם מתרחשים לא כי אני ניווטתי אליהם, אלא כי מישהו אחר כיוון אותי אליהם. אני בעצמי לא ממש יודע לנווט את דרכי.
מעבר לזה יש עוד ליקויים שלמדתי להכיר ולהשלים איתם. מנגד, אני חייב להודות שיש גם כמה תכונות חיוביות שאני מוצא בעצמי - אבל עליהן לא ארחיב, כי זה לא מעניין. תפקידו של בעל טור הוא לחבוט בעצמו, לא להלל את עצמו. טור אישי הוא לא סרט תדמית.
העניין העיקרי בגילי ה־30 - לעומת גילים מוקדמים יותר שבהם שכנעת את עצמך שאתה מסוגל לשנות את העולם ואת עצמך - הוא שאתה כבר לא מנסה לשנות דבר. אחרי גיל 30 אתה כבר מבין שהקרב אבוד ושהחלה הטביעה הגדולה בחול של חייך. ואתם יודעים מה קורה למי ששוקע בחול טובעני ומנסה להתנגד ועושה תנועות חדות בניסיון לצאת, נכון? הוא רק שוקע יותר מהר.
***
בתחילת השבוע עליתי לירושלים ושמתי לב להתרחשות ליד בנייני האומה. עצרתי את הרכב והלכתי לברר את פשר המהומה. מאות מבני העדה האתיופית עמדו שם עם תמונות של קרובי משפחה שלהם. כששאלתי את אחד ממחזיקי התמונות לפשר הדבר, הוא הסביר לי שאלו תמונות של קרובי משפחה שלהם שנמצאים עדיין במחנות מעבר באתיופיה אבל לא יזכו להגיע לארץ בשל ההחלטה האחרונה על הקפאת התוכנית להעלאת בני הפלשמורה בשל "מחסור בתקציב". 
בתמונה שהוא החזיק אפשר לראות את אחותו. לאט־לאט הצטרפו עוד ועוד מבני העדה האתיופית, עד שניתן היה לראות שמדובר במסה רצינית. אחר כך התחילו כולם לנוע לכיוון משרד ראש הממשלה, כשהם מניפים שלטים עם המילים "לא לאפליה - די לגזענות" ו"טובים רק לצה"ל" ועוד שלטים בסגנון.
בזמן הצעדה ניגשתי לאחד המארגנים של ההפגנה ושאלתי אותו מה יקרה אם היא לא תעזור. לא סתם שאלתי את זה, שאלתי כי על פי ההתעלמות הכללית של התקשורת ושל הפוליטיקאים במשכן מההפגנה שום דבר לא הולך להשתנות. "אם זה לא יעזור, אנחנו נחריף את המאבק". "איך? באיזו צורה?", שאלתי אותו. "אל תדאג, אם זה יקרה אתה תשים לב לזה", הוא אמר לי, והוסיף: "מבטיח לך".
חבר הכנסת אברהם נגוסה (הליכוד) אמר לי את זה בצורה אחרת: "זה לא יכול להיות, הממשלה צריכה לעמוד במה שהיא התחייבה לו".

"אתה מרגיש שעושים לכם את זה רק על רקע צבע העור?", ביררתי. "ברור, אם היינו בלונדינים עם עיניים כחולות זה לא היה קורה. והאפליה הזו מתרחשת בעוד הרבה דברים, לא רק בהחלטת הממשלה הזו". 
מאז שהתקבלה ההחלטה, ח"כ נגוסה נעדר מכל הצבעות הקואליציה. "תגיד", שאלתי אותו, "אם אומרים שהתקציב נגמר ולא נשאר כסף להעלות את בני הפלשמורה כפי שתוכנן, אז על מה בעצם הלך הכסף?".
"שאלה מצוינת", אמר חבר הכנסת, "את זה גם אני ממש הייתי רוצה לדעת. ניסיתי לברר ולא הצלחתי".
הדבר האירוני הוא שבמרחק 300 מטר ממנו חנה אוטובוס חדש ומהודר, שעליו מתנוסס בגאווה הכיתוב "החברה לפיתוח מטה בנימין". יש לי הרגשה שאת התשובות לשאלה איפה הכסף תוכלו למצוא שם. בהתנחלויות.
***
לכבוד יום ההולדת אמא שלי רכשה לי חוברת שמפרטת את האירועים שקרו בשנת הלידה שלי - 1983. מצוינים בה דברים מהותיים שקרו באותה שנה בכל התחומים וגם מודפסות פרסומות מאותה השנה.
אני חייב להגיד, לאחר שעיינתי בדקדקנות בכל החוברת, ש־1983 הייתה שנה מאוד משעממת. כמעט לא קרה בה שום דבר. בתחום המדיני־פוליטי הדבר המסעיר ביותר שקרה הוא פרויקט "מלחמת הכוכבים" שרונלד רייגן יזם לשמירה על שמי ארצות הברית מטילים בליסטיים סובייטיים. בטלוויזיה הסדרה "מ.א.ש" מגיעה לפרק הסיום. במוזיקה הזוועה חוגגת עם פסקול הסרט "פלאשדאנס".
רק שתבינו, מרוב שהשנה הזו משמימה, בציר הזמן של השנה שמופיע בתחילת החוברת, מציינים את ספטמבר בתור חודש שהאירוע המרכזי בו הוא שארנולד שוורצנגר הופך לאזרח אמריקאי. אפשר לחשוב איזה אירוע מדהים זה.
1983 מתבררת כשנה חיוורת למדי בעולם. באמת שנראה שמוטב היה אילו היו פוסחים על השנה הזו. באופן כללי אני גם חש שמוטב היה לפסוח גם על לידתי. אינני יודע להסביר את עצם זה שניצחתי במרוץ הזרעונים והגעתי ראשון לביצית של אמי, כי אני לא אדם כזה ספורטיבי וגם באופן כללי יש לי נטייה חולנית לאיחורים. באמת שאני לא מבין למה מיהרתי כל כך להגיע לביצית ולהפוך לעובר חי - כאילו שהקיום האנושי הוא דבר כזה נהדר ששווה לדהור אליו. אלוהים, מה חשבתי לעצמי?