אני יודע שאני נכנס לשדה מוקשים מסוכן, אבל אינני יכול להתעלם מהתחושה העזה שהתנגשות הגישות הגברית והנשית סביב גל הטרור חשפה השבוע אמת מביכה ומציאות מתסכלת. 

היה רגע אחד השבוע שבו הייתה כנות נוגעת ללב. רגע אחד שבו הייתה דוגמה לכוח הנשי השקט במנהיגות העולמית. הרגע שבו פדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופי, לא יכלה לשאת את הכאב ודמעה במהלך מסיבת עיתונאים עם שר החוץ הירדני. היו מי שראו בכך חולשה. פרשנים באולפן ומחוצה לו טענו שזו תמונת הניצחון של דאע"ש. אני חושב בדיוק להפך.
מוגריני, ברגע אמיתי ומרגש, הצליחה ליצור הזדהות של מיליונים בעולם, שידעו שזו התגובה הכי אותנטית ומתאימה. היא ביטאה כאב על קורבנות השווא; היא הביעה הזדהות עם ניפוץ אשליית הביטחון האירופית; היא הציגה את התסכול של אירופה והעולם, שיודעים שאין מה לעשות מול חבורת המשוגעים של דאע"ש; והיא ביטאה את תחושת הייאוש העמוק מהתופעה הנוראית של האסלאם הקיצוני, שהחזיר את עצמו ואותנו לתקופות האפלות בהיסטוריה ומונע מדוקטרינת מוות חסרת טעם ופשר, שסוחפת בעיקר את העולם המוסלמי למערבולת דמים, שנאה ורצח. מוגריני שתקה והזילה דמעה. בי זה נגע.

מול הרוב הדומם אבל החזק, ישנן מי שמהוות מודלים נשיים בעמדות הנהגה, שנוקטות סגנון וטון גבריים, וישנם המנהיגים הגברים שעל פי חוקי הספר חושקים שיניים, מכווצים גבות ומשחררים תגובות בצרורות וססמאות נבובות, שבוודאות לא יקוימו. "הפעם זו מלחמה"; "לא נעצור עד שנביס את האויב"; ועוד אמירות לחיזוק הביטחון העצמי, שבדרך כלל מתפוגגות באוויר. פוליטיקה. 

מוגריני בהתפרצות הבכי. צילום: רויטרס
למשל בנימין נתניהו, שכינס בבהילות את הכתבים המדיניים ל"הצהרה מדינית", רק כדי לחזור על הפזמון החדש שלפיו יש קו אחד שמחבר את הטרור בבריסל, באיסטנבול ובירושלים; ולהסביר שהבעיה היא לא הייאוש והכיבוש אלא התקווה להקים ח'ליפות אסלאמית או מדינה פלסטינית על כל שטחי המדינה. נתניהו לא הפגין חולשה. הוא היה נחוש ורהוט, ברור ותקיף. ובכל זאת המילים שלו והאמת שלו נדמו כפזמון חוזר שלא מחלחל. זה היה מפגן של מנהיגות גברית נחושה וקשוחה שמאבדת מפעם לפעם את האמינות שלה.
נתניהו עשה את זה בצורה הכי מגושמת. הוא יצר מצג שווא, על סף ההונאה כמעט, כשזימן את הכתבים. התחושה הייתה שיש לו מה לומר. הפער בין הציפיות למציאות יצר מיד תגובה שלילית ותחושת רמייה. ככה קשה להטמיע מסרים. אם נתניהו היה מפנים ששאלות ותשובות מפעם לפעם זה דווקא נחמד ולא מזיק, והיה הופך את המפגש עם העיתונאים לאירוע קבוע, הייתה לו הזדמנות להעביר מסר באופן אלגנטי וזמין, בלי בלופים.
***
עוד דוגמה לסגנון הגברי הבוטה והמקומם הזה ניתן היה לראות סביב העלאת קבוצה של יהודי תימן השבוע לישראל. במשך שנה ניהלה הסוכנות, בסיוע מוסדות שונים כמו משרד החוץ האמריקאי, מגעים להעלאת 17 יהודים תימנים מקהילת ריידה, הנמצאת במרחק של שעה מצנעא. ביום ראשון, קצת לפני חצות, הם יצאו מנמל התעופה בן־גוריון, ואחרי מסע של שעות יכלו לחבק את הילדים והנכדים שהגיעו לארץ במהלך השנה. זה היה מרגש. לראות את הגברים עם הפאות והעברית במבטא תימני כבד שמתנגנת להם על הלשון, ואת הנשים בלבוש מסורתי כולל גדילי הזהב והרקמה, מוצאים את עצמם פתאום, כמו במנהרת הזמן, בישראל של 2016. 
אבל מאחורי הקלעים של המבצע התנהל מאבק יצרי וגברי על הקרדיט. סגן השר לשיתוף פעולה אזורי, איוב קרא, טען שהוא היזם של מבצע העלייה, והסוכנות היהודית בסך הכל "נתנה לו גיבוי". הוא טען שהוא יצר את הקשר והוביל את המהלך. בראיון לאוהד חמו, עמיתי מחדשות ערוץ 2, הוא לא היסס ואמר שחלק מהעולים אמרו לו שהדבר הראשון שיעשו בארץ זה להתפקד לליכוד. הכי בוטה וגס שאפשר. במיוחד כשאנשי הסוכנות עמדו חסרי אונים מול מה שתיארו כניסיון כוחני של קרא להידחף למבצע שכלל אינו קשור אליו. 
גורמים מדיניים אישרו בפני שהם לא יודעים על שום מעורבות אמיתית של קרא במבצע. יותר מזה, מתברר שקרא היה בקשר עם שניים מהעולים שהציגו את עצמם כמנהיגי הקבוצה. הם באו לסוכנות ודרשו, יחד עם קרא, שהמדינה תאשר פיצוי כספי של 30 אלף דולר לכל עולה על הנזק הכלכלי שנגרם להם כתוצאה ממכירת הבתים במחיר הפסד. בסוכנות הבהירו לו שאין כאן "דמי כופר". אחד הגורמים תיאר זאת כסחטנות הגובלת בשחיתות. הם הסבירו שלעולים מתימן, כמו לכל עולה, יש סל קליטה מאושר ואין "תוספות". 
השניים האלה גם ניסו לאסוף את הדרכונים של חברי הקבוצה כדי "לארגן" את המסע או אולי לגבות את הכסף, ויש אפילו מי שרמז שהעובדה שהם היחידים שהגיעו שבוע לפני כולם - מכיוון שעלו על הטיסה שהוקדמה בכמה שעות אבל "שכחו" להודיע לשאר חברי הקבוצה - לא הייתה מקרית ואפילו סיכנה את המבצע. ח"כ קרא התייצב ביום ראשון בנמל התעופה בן־גוריון. הוא מיהר להצטלם עם העולים, ודרש שזה יוכר כמהלך שלו. המעורבות שלו הייתה מינורית, אבל הדרישה הייתה קולנית ובוטה. 
קצת ענווה וצניעות לא יזיקו כאן. קצת שיתוף ועבודת צוות - תכונות נשיות כאלה - יעשו עבודה טובה יותר. מה גם שהעלייה הזאת חשובה בעיקר בגלל הערך הסמלי שלה. הרי 17 יוצאי תימן לא ישנו את המאזן הדמוגרפי. זו קבוצה קטנה ומבוגרת, שטוב שבאה הביתה אבל אין בה כדי לשנות דבר. הערך של העלייה הוא במסר הסמוי לאזרחים. הוא תזכורת שקטה ונחושה לברית, לחוזה שהמדינה חותמת עם הישראלים.
על פי החוזה הזה, הלא כתוב אבל הברור לכולם, המדינה גוזלת וחומסת מכל נער ונערה את בחרותם. במקום ללכת לקולג', במקום מסיבות הוללות, עבודה מכניסה וטיולים כמו צעירים אחרים בעולם, הישראלים הצעירים מגויסים בכוח חוק לצבא. הם נשלחים להגן ולשרת, להילחם ולהרוג, ונחשפים למציאות הכי קשה ומחוספסת של החיים במדינה. 
על פי החוזה הבלתי כתוב הזה, במקרה של תקלה או הסתבכות, המדינה תעשה הכל כדי להביא אותם הביתה. גם אם בלעו פטרייה לא נכונה או שרפו בטעות פארק לאומי בדרום אמריקה, קפצו מצוק או הסתבכו בהודו - המדינה מתייצבת. לפעמים היא מקטרת ומנסה להתנער, אבל בסוף היא שם. רק בישראל. לא רק ישראלים, גם יהודים. 
כל יהודי, גם כזה שלמרות כל ההפצרות והבקשות ובניגוד לכל היגיון מתעקש להמשיך לגור בתימן שנסחפת למלחמה עקובה מדם, ברגע שהוא רוצה ומוכן, המדינה עושה מאמץ ומשקיעה כסף כדי להביא אותו הביתה. זו הסיבה שהעלייה הזאת חשובה כל כך. היא מחזקת את המחויבות הפנימית ואת הלכידות. זה סוד הכוח השקט של ישראל.
מסגן השר קרא נמסר בתגובה: "לצערי, גורמים בסוכנות מנסים לפגוע בי ובעשייתי למען הקהילות היהודיות. כבר בתחילת דרכי כסגן שר לשתפ"א הצהרתי שאעשה הכל לסיים את עליית יהודי תימן, אחרי שנקשרתי בעבר עם משפחת זינדני, שביקשו שאפעל בעניין זה. הבאתי לארץ את מנהיג היהודים והפגשתי אותו עם שרנסקי, אלקין, פורוש ועוד רבנים וגורמים בתמיכת ראש הממשלה. סיכמנו דברים על תנאי ואת חבילת העלייה כדי שיציג בפני הקהילה התימנית".