אומת ההתרעה: רון קופמן החליט להתחפש לטרנסג'נדר

אבל בפורים הזה חל שינוי, כי כיפוש הפיקה את מסיבת התחפושות של החברה שבה היא עובדת. אף שמוצאה של אשתי הוא מארצות המגרב, או ארצות הסהר הפורה, יש בה גם דנ"א פרוסי או בווארי. אני מתמצא קצת בהפקות, בכל זאת כבר 35 שנה אני חי מהן. אבל היא משפרת את השיאים. הכל מתוקתק אצלה, והיא מוודאת תכנון מול ביצוע בכל שלב, וזה מוציא אותי מדעתי. אבל לא הבעתי דעה עד שזה הגיע אלי. "חיים שלי, אני רוצה שתתחפש. בשבילי, מתי אני מבקשת ממך משהו? תגיד לי מתי?". 

ביקשת רק בשבת חתן בסופ"ש, כאשר כלאת אותי במלון באשקלון, לקחת לי את הסלולרי והכרחת אותי לאכול שלוש סעודות, כל ארבע שעות. ואת יודעת שכאשר זה מגיע לאוכל, איך אומר זאת בעדינות, אין לכם פרופורציות. והקטע שיצאתם והתפללתם לירח, שבר אותי לגמרי. 

"מאמי, אל תהיה דביל, זו ברכת הלבנה. מברכים בתחילת כל חודש, גם האשכנזים". 

יש לכם גם משהו לשמש? או שהוחלט לקפח אותה? 

"תפילת הנץ היא בעת הזריחה. איזה יהודי אתה? עכשיו אתה מבין למה חשוב שגיא ילמד בגן דתי? כדי שלא יהיה סתום כמוך. העיקר שאתה יודע את שמות הבירות של המדינות בארה"ב, ויורד עלי שאני לא יודעת". 

בעיתון היה כתוב שהשבת יוצאת בשש, רק אצלכם היא יצאה בשבע וחצי. ואמרתי לך לפני שאני חייב להגיע לישראל עד שבע, כדי להתכונן למשחק בסכנין מול בית"ר. את יודעת שאני מצפה לרגע הזה של ההתפרעויות, אמבולנסים בדשא, סוסים ואינשאללה גם מסוקים ופצצות תאורה כאלה עם מצנח, שיורדות לאט. ואני לא מדבר על הפיגוע באיסטנבול, שהייתי חייב לנצל את הזמן שאת לא בחדר, כדי להתעדכן. 

"די כבר להתלונן, אכלת יפה מאוד וישנת 14 שעות רצוף. בבוקר אפילו נגעתי לך בצוואר, כדי לוודא שאתה חי. אני רוצה שתתחפש, אני מבקשת בשבילי". 

תקשיבי, לא התחפשתי 50 שנה, מאז גיל 7. כבר אז הבנתי שהחג הזה פארש, רדי ממני. 

"אני מוכנה שתתחפש לכל מה שבא לך. איך אני?". 

את משוכנעת בזה? אין בעיה. אני מתחפש לטראנס־ג'נדר. אם ברוס ג'אנר, שהיה באייטיז האתלט הטוב בעולם, יכול לקרוא לעצמו עכשיו קייט, גם אני יכול להתחפש לרונה. 

האישה הביטה בי לא טוב. היה דוק של עצב בעיניה היפות. "זה הפחד של כל אישה, שמתישהו בעלה ייצא מהארון", אמרה, "לא האמנתי שזה יקרה לי, אבל קרו לי הרבה דברים בחיים שלא האמנתי, אבל הם קרו". 

את רואה? אנחנו לא רואים חגים עין בעין. אל תדאגי, אני לא מתכוון לעבור קבוצה לגייז או להתנדב לניתוחים לשינוי מין, נכון שרק בגלל הכאבים והפחד שלי מרופאים. דווקא היה מתאים לי להיות אישה לחודש, לתבוע איזה 30 גברים על הטרדות, להגיע לפשרה כספית ולחיות על המיליונים. הייתי מעריץ אפילו את השופטת עדנה ארבל, בגלל התיקון בחוק באמצעות סעיף 2.5, שלפיו אסור לתבוע נשים מתלוננות על תלונות שווא. 

"מאמי, אתה מדאיג אותי. אולי באמת רמבו ורוברט צודקים, ושחררנו אותך מהמוסד מוקדם מדי". 

טוב, עכשיו נעלבתי וגם נפגעתי ואיני מתחפש, סוף לסיפור. 

"בסדר, אין בעיה, כי מפחיד אותי שאין לך גבולות. אבל לפחות תלבש ג'ינס ולא את הטרנינגים משנת 2000, או את החולצות השחורות מהניינטיז. אני זורקת כל פעם עשר במכה, והן מתרבות בארון כמו יתושים".

את לא מפסיקה, הא? תכף תבקשי חולצת כפתורים ומגפיים. את יודעת, אני הרי מכיר את מדיניות הכיבוש שלך. ידעת שלא אתחפש, רצית להגיע רק לג'ינס וחולצת בד. אבל סחבק לא נוח לו, יש לו רגישות לבגד שנוגע לו בגוף. סחבק זקוק למרחב. רוצה שאבוא למסיבה? בא לבוש רגיל. 

"בסדר, נכנעתי, ג'ינס עם חולצה שחורה חדשה, אבל מגפיים. בסך הכל תהיה שם שעה וחצי, לפני שתתגרד ותברח. זהו, לא רוצה לשמוע מילה יותר". היא פתחה את היומן בסלולרי וסימנה משהו. אני ראיתי רק v כחול.

הגעתי למסיבה. הכל היה מאורגן: מזון, משקאות, נאום קצר של הבוס, אפילו מעניין. רק שלא הבנתי 70%, כי זו חברה של גאונים ויש להם שפה שלהם. המופע העיקרי היה של חבר שלי, הסטנדאפיסט אמירם טובים. הוא הגיע 22 דקות לפני ההופעה, אם כי שלח מפרט טכני וכיפוש אישרה אותו כמובן. הוא איחר בשמונה דקות, כי האישה דרשה 30 דקות לפני, והוא פחד ממנה פחד מוות. 

"אחי, תגיד לה שאני כאן", אמר בעודו מתלבש. 

תגיד לה אתה, מה קרה? 

"לא, לא, איחרתי בחמש דקות, לא מצאתי חניה. אני לא אעמוד במבט שלה". 

אחי, קודם כל איחרת בשמונה דקות, אבל היא לא תכעס, אל תדאג. 

ובאמת שהיא לא כעסה עליו, כי הייתה עסוקה בלכעוס עלי, כי הודעתי שאני הולך, יש עבודה.

"מאמי, הבטחת לי עשר וחצי, עכשיו תשע. לאן אתה רץ כבר?".

כיפוש, יש משחק כדורסל חשוב, ואני חייב להתכונן לוועידת איפא"ק. 

"להתכונן למה? מה המצאת עכשיו? תביט לי בעיניים כשאתה מסתלבט עלי". 

נשבע לך, זו הוועידה השנתית של היהודים באמריקע. איזה 18 אלף מהם עושים כבוד לגזען דונלד טראמפ, שמתעב שחורים, היספאנים, מוסלמים ואסייתים. ומאיתנו ישראליק הקטן, הוא רק רוצה שנשלם על הסיוע הביטחוני. אם הוא נבחר (והוא לא) אז נגמרו השלושה מיליארד דולר וקצת עודף בכל שנה. 

"וואו, איזו חפירה דפקת עכשיו. יש לך מזל ששתיתי כוס יין". 

אמירם לא האמין שאני נוטש. "אתה לא עושה לי את זה", אמר, "תראה, כולם כבר התיישבו, חכה כמה דקות".

אמירם, זה קהל טוב החבר'ה האלו, איי־קיו ממוצע 197, בדקתי בשבילך. אבל אח שלי, אל תיקח שבויים, תן בראש. מה קרה לך שאתה מזיע? אתה לא שמח שהעלו היום 17 מהאחים שלך מתימן? נראה לך שהם יעבדו כאן? או שבאו רק ללעוס גת ולנוח בארץ הקודש? יאללה, הייתי כאן, סלמאת. 

במדרגות שמעתי אותו פותח עם הפאנץ' על ההבדלים בתגובות של אבא ואמא לילדם המתחלה. יש לו את זה, הוא תותח, סיכמתי ביני לביני כשדילגתי במדרגות הלולייניות שתיים־שתיים, בדרך אל החופש. פרשתי ידיים בחוץ, גמאתי את האוויר הקריר, ושאלתי את עצמי אם התקווה בת שנות אלפיים, אז מה עכשיו?

צפיתי במשחק מירושלים, היה מצ'עמם. מכבי נראית כל כך רע, שאפילו אי אפשר כבר לצחוק עליהם. אבא תרחם. התעוררתי לתוך הפיגוע בבריסל. הדלקתי טלוויזיה, ערוצי חדשות זרים וגם מקומיים וגם רדיו וטוויטר ומה לא. וואו כמה אוכלי ראשים, בטח גם אני נשמע פתטי כשאני מרצין לפתע מול המצלמות, ומתחיל לקשקש במילים אקדמיות. הרי אף אחד לא יודע כלום מכלום, אבל מקשקשים ללא הרף. כמו שאמר עלי אבא שלי ביידיש: "איכווייס נישט גורנישט (לא יודע כלום) אבל שופע ביטחון עצמי".

ציפיתי מיד לשתי הודעות מהירות, שמיאנו להגיע: 1. אל־על מייקרת את תעריפי הטיסות, כי אנחנו הרי אומת הסטארט־אפ ועכשיו גם אומת האבטחה ובכלל; 2. אזהרת מסע של הלוט"ר לבלגיה, כפי שהזהירו אותנו מלנסוע לטורקיה בשבת. אבל אצלנו מזהירים רק מלנסוע למדינה מוסלמית, או תאילנד והודו. כי קולקציית האפסים לא חוששת מפיגועים שם, היא חוששת שהצעירים יתפסו ראש טוב מדי מהסמים, ולא ימהרו לחזור לכאן, כדי להמשיך למות בעד ארצנו. הרי מלחמה/מבצע/פעולה/עוד פארטייה מביכה, זה רק עניין של זמן.

על הדרך נזכרתי בהתקפת "הבוגדים" של דייר אגם הדרעק, השר ירום הודו וכבודו יריב לוין, על ארגון שוברים שתיקה. כן, ככה זה הולך כאן, מורה לערבית ב־8200 מגדיר כבוגד את האלוף במיל' עמירם לוין שתומך בארגון, כמו עוד קציני צבא בכירים מאוד. לוין גם היה מפקד סיירת מטכ"ל, סגן ראש המוסד, אבל יריב מכר אותו בשידור חי כבוגד לערימה המאוסה של 3,200 הגיבורים והאמיצים במרכז הליכוד. הוא רוצה להדביק את מושב העור צבי לתחת, גם בקדנציה רביעית. ואם צריך בשביל זה להתיר את דמם של יריביו הפוליטיים שחלקם באמת גיבורי התהילה, זה מחיר באמת קטן, לו יהי. וכולם שתקו, רק מהפיחדון מחברי קולקציית האפסים ששולטת בנו. 

טוב, זה היה רק עניין של זמן עד שעוד כמה חברים בקולקציה יבינו שגם הם בקמפיין, כמו ישראל כץ. גם הוא מסמן בוגדים, ועל הדרך הוא מודיע לבלגים שיפסיקו לאכול שוקולד, ויתחילו להבין שהם גם בסיוט הטרור. כן, לפני ניתוח קיצור הקיבה ישראל שלנו אהב מאוד שוקולד, עכשיו הוא כנראה חי מ־100 גרם מזון לכל היום. אני מבין אותו, הראש מייחל לפחמימות וסוכרים, אבל הקיצור לא נותן. באסה. וכל הג־א־ו־נ־י־ם התחילו לייעץ לבלגים ההמומים מה לעשות, כדי למגר את הטרור. כאילו אנחנו חיים באיי שלמה, ואירוע הטרור היחיד שיכול לקרות לנו, זה אם ייפול לנו פתאום תפוח על הראש, שנשר בגלל אוושת רוח פתאומית וקלילה מהאוקיינוס. 

רגע, אצלנו לא נרצחו 34 בני אדם ו־400 נפצעו באינתיפאדה השלישית, שאנחנו מתעקשים לקרוא לה "גל טרור" כבר שבעה חודשים ברציפות? אנחנו בכלל דוגמה למשהו? אנחנו מצאנו פתרון לטרור המתאבדים? אפשר לראות אותו, או שרק רה"מ רואה אותו בחלומו? 

פתאום שמעתי וקראתי הערכות, שנכון לעכשיו, אולי אפילו לשנייה הנוכחית, דאע"ש כבר הנחית 400 מחבלים מתאבדים במדינות אירופה. אז בטוח ש־400? לא 300, או אולי 200? או אפילו 600 או 700? איך הגיעו חכמינו למספר הזה 400? על סמך מה? הם התפקדו אצלם לפני היציאה עם מספרי ברזל? למי אנחנו בדיוק יכולים למכור את גללי הצואה הוורבלית הזו, שיורקים כאן בכל שנייה? הבנאדם קורא, שומע ולא מאמין שזה אמיתי. 

אני כ־ו־ל־י תקווה שגם העולם לא מאמין לנו. הילרי הקשישה המשתעלת מכירה אותנו טוב, גם בעלה החרמן הקשיש מכיר אותנו אפילו טוב מאוד. הם לא קונים את הבולשיט שלנו. אגב, אצלנו מסקרים את הבחירות בארה"ב כאילו אנחנו המדינה ה־51 בפסים והכוכבים, הרבה יותר מניו יורק למשל. וכל הציבור המטומטם כאן מאמין שבאמת הילרי ו/או טראמפ, יעבירו את השגרירות לירושלים (למה היא לא העבירה כמזכירת המדינה? למה בעלה לא העביר כנשיא?). ואף אחד לא עוצר לרגע לחשוב, שכאשר הילרי תיכנס לבית הלבן, עם כל הצוות שמנהל את העולם, היא תשכח מי אנחנו. כי באמת שגם לאמריקע יש קצת בעיות משלה, אנחנו לא במקום ה־30 בטופ־פריוריטי, אף על פי שאנחנו משוכנעים שאנחנו במקום הראשון.

בתענית אסתר פיתח הנסיך הקטן חום קל. כך הוא מגיב כשאמא מפיקה מסיבות, ואבא נאלץ ללכת איתה. גם כאשר נסענו להציל את התיירות בישראל ושילמנו 300 דולר לחדר בצריף בצפון שהתחפש לצימר, הוא הגיב עם עליית חום. "אבא, אני חולה", הוא שח לי כאשר אמו חילצה אותו מהגן. 

מה יש לך, חיים שלי? 

"כואב לי הראש, האוזן, הבטן ויש לי חום. תשאל את אמא". 

טוב, חולים נמצאים רק במיטה. לך לישון, תקום חדש. חבל, כי רציתי לקחת אותך להצגה של מיקי, אבל אתה חולה, אז פעם אחרת. אולי בפסח. 

"לא, אבא, אני רוצה מיקי עכשיו. אני לא חולה, אבא. תיקח אותי".

בסדר, הפנמתי שהפעוט רק מחפש צומי, אחרי הנטישה של כמה שעות בערב, ומזה יש לי לתת בשפע. כאשר אמו ביקשה שאשמור עליו למחרת לכמה שעות בבוקר, התנדבתי מיד. בכל זאת הנסיך למד עברית מהר, ומגיב להנחיות כמו: תביא את השלט; תראה את סמי הכבאי הפסיכופת בטאבלט ותן לי אוויר; בוא נלך לאכול גלידה אבל אסור לספר לאמא; וכאלה. אז איך שהיא יצאה לעבודה, שלחתי אותו להביא את "הארץ" מהדלת. הוא רץ מיד, הביא ושאל מה יש בעיתון, וגם אם הוא יכול לראות. השבתי בשלילה והסברתי לו שאם יקרא מה כתוב בעיתון, יריב וישראל יקראו לו בוגד ואז יהיה נורא מפחיד. הוספתי רק שכמו שאסור לספר לאמא על הגלידה, אסור לספר בגן שאבא קורא עיתונים כאלה.

הוא לא הבין, אבל אני התחלתי לחשוב שזה באמת מפחיד הטרור הפוליטי כאן. מה קורה פה? בוז'י בארה"ב, נפתלי בדרום אמריקה, יאיר'קה בשווייץ, מתי הם עובדים בשבילנו? הרי עוד שבוע אגם הדרעק יוצא לפגרה של שבעה שבועות!!! אז מתי הם עובדים בדיוק?! ואחרי פגרת האביב יש פגרת קיץ. נמנמתי קלות והקצתי, רק כדי לשמוע את דוריה למפל מבשרת לאספסוף הציוני: ישראל התריעה בפני בלגיה על סכנה לפיגוע. אז מיד הבנתי הכל. אנחנו לא רק אומת הסטארט־אפ והאבטחה, אנחנו בעיקר אומת ההתרעה. 

אז הנה גם אני מתריע: הישמרו לנפשותיכם. לא רק מהמחבלים המתאבדים, אלא בעיקר מאוכלי הראשים, גונבי הדעת והבלנדרים מקולקציית האפסים שקמה עלינו לכלותנו. בוגדים שכמותכם.

סתאאאם, בצחוק, בכאילו.