ששת חודשי הטרור האחרונים חשפו בפנינו את הדורות החדשים שצמחו בשנים האחרונות משני צדי הקו הירוק: הניאו־פלסטינים והניאו־ישראלים. שתי התופעות נפרדות בדרך שבה הן באות לידי ביטוי - אלה דוקרים ורוצחים ואלה מתבהמים ומתלהמים. אבל שתיהן מדאיגות, ומה שמשותף לשתיהן הוא בוז מוחלט לכל מקורות הסמכות, לכל המוסדות החברתיים, עד כדי כך שגם ההנהגה הישראלית וגם זו הפלסטינית מפחדות מהם. במקום להנהיג, המנהיגים מובלים על ידי הדור הצעיר והמתריס.

חיילי צה"ל שמוצבים במחסומים בשטחים נתקלים בשנה האחרונה בתופעה שלא הכירו. "מאיפה אתה?", "לאן אתה נוסע?" - כבר עשרות שנים שכל פלסטיני שעובר במחסום נשאל את השאלות האלה ועונה בצייתנות. בתקופה האחרונה השאלות האלה נענות בתגובה מתריסה: "מה זה עניינך מאיפה אני ולאן אני נוסע?", הם שומעים מהצעירים הפלסטינים. "מי אתה בכלל שתשאל אותי?".
הדור שמוביל את מתקפת הטרור הנוכחית שונה מאוד מהדור של האינתיפאדות הקודמות. מחקירתם של כ־90 מחבלים שנתפסו בחיים בחצי השנה האחרונה מצטיירת תמונה של דור שלא עבר, או שלא זוכר, את הטראומות של האינתיפאדות הקודמות. דור שמעולם לא ביקר בישראל, מעולם לא ראה את הים בעיניו או יצא לחו"ל, אבל הוא חי ברשת ודרכה הוא לומד ומכיר את העולם. נקודת הייחוס שלו היא לא העולם הערבי אלא ישראל.

זה דור שלא מתעניין במתווה לפתרון הסכסוך וגם לא אכפת לו אם ישראל תנהל או לא תנהל מו"מ מול הרשות. הוא מתעניין בדבר אחד: זכויות האדם שלו. בעיניו, ישראל שוללת ממנו זכויות אדם בסיסיות והוא דורש אותן, ולא ממש מטריד אותו אם תקום או לא תקום מדינה פלסטינית. 

צעירים בהפרות סדר בג'נין. צילום: רויטרס
לא פעם, במהלך החקירה, מגישים החוקרים למחבלים את הטלפון שלהם ומבקשים לראות באילו אתרים הם גולשים. הצעירים האלה, ברובם בני המעמד הבינוני, קוראים הרבה תוכן של דאע"ש ושל התנועות הסוניות הקיצוניות בסוריה ובעיראק, אף שהם עצמם אינם ממש דתיים. אבל הם גם קוראים הרבה חומר על ישראל, על הדמוקרטיה הישראלית ועל השיח הפוליטי שלנו, והם מרגישים שגם להם מגיעה פתיחות דומה.
אין להם אמון באף אחד מהמוסדות הפלסטיניים. הם בזים קודם כל להוריהם, ולא רואים בהם מקור סמכות, הם מתעבים את הרשות (ללא כיבוש ישראלי - הם היו מתפרצים נגדה), והם בזים גם לארגוני הטרור הממוסדים - חמאס, פת"ח והחזית העממית. רבים מהמחבלים מקפידים לציין בפוסט טרם יציאתם לפיגוע כי הם דורשים שאף ארגון פלסטיני לא יקבל אחריות על המעשה שלהם. 
בכלא עופר, שכמו שאר בתי הסוהר היה מסורתית מחולק לאגפים על בסיס שיוך ארגוני: אגף חמאס, אגף פת"ח, אגף חזית - הוקם לאחרונה אגף חדש: "אל־וואחד אל־ ווטנייה" - אגף המולדת האחת. המחבלים החדשים לא רוצים להשתייך לאף אחד מהארגונים הממוסדים. ויותר מכל - הם בזים לישראל. ברוח "האביב הערבי", גם להם אין יותר מחסומים של פחד.
בשבועות האחרונים ניכרת שוב ירידה במספר הפיגועים, אבל הייתי נזהר מלדבר על דעיכה של הטרור. הפוטנציאל של הדור הזה הוא עצום - יש בשטחים 950 אלף פלסטינים בני 15־30, שהם המאגר העיקרי למפגעים בחודשים האחרונים. יותר משליש מהם בעלי השכלה תיכונית ומעלה, אבל שליש מהם גם מובטלים. 
הם לומדים, צוברים תארים, ואז לא מוצאים עבודה. על משרת קורא מוני מים בכפר טובאס שפורסמה לאחרונה - קפצו 370 מועמדים, מחציתם אקדמאים. על כל משרת שוטר שמתפנה יש מאות שקופצים על ההזדמנות לקבל משכורת של 1,200 שקל כשוטר ברשות. בשטחים אפשר למצוא לא מעט כימאים שהפכו לאופים, ומתמטיקאים שעובדים כפועלי בניין. 
בזמן הפנוי הרב שיש להם הם גולשים בפייסבוק. ביהודה ושומרון יש 1.7 מיליון משתמשי פייסבוק מתוך 2.8 מיליון פלסטינים. לשם השוואה: בישראל יש קרוב ל־4 מיליון חשבונות על 8 מיליון תושבים. זה דור שונה, מתריס וזקוף יותר מכל מה שהכרנו בעימותים עם הפלסטינים בעבר, והוא לא יתכופף.

 

מלחמת הלייקים


גם הניאו־ישראלים, כמוהם, חיים ברשת. גם הם בזים לכל סמכות ומוסד חברתי ומוכנים לקדש רק את האלימות. דור חדש שמנתץ גם הוא את ההיררכיה, שהגיבור שלו הוא לא מי שעצר דיוויזיה סורית בגולן, או קפץ על רימון חי כדי להציל את חבריו, אלא מי שהסיר בנחת את הקסדה וירה בראשו של מחבל גוסס כי "הגיע לו למות". 
מי שלא מסכים לדעתם הוא בוגד, גם אם הוא הרמטכ"ל, או שר הביטחון, ושלא יבלבלו אותם עם העובדות. והכי מביך: לראות את נבחרי הציבור שלנו מנסים לרצות אותם ולזכות בלייק. החרדה שביטא מאיר דגן המנוח לעתידה של המדינה נראית היום מוצדקת מתמיד.
 
התופעה הזאת, של אובדן אמון במוסדות ובמערכת לא ייחודית רק לנו ולפלסטינים. היא רווחת בקרב צעירים בכל העולם המערבי. בארה"ב, תומכי ברני סנדרס ודונלד טראמפ מונעים בדיוק מאותה אכזבה מהמערכת הפוליטית וחוסר אמון בה. 

החייל שירה במחבל מנוטרל בחברון. צילום מסך
אבל אני עדיין מאמין שיש בישראל רוב שהוא שונה. רוב שהוא שפוי, עובד, תורם למדינה ומשרת אותה, שלא מזדהה עם האספסוף שבא להפגין השבוע מחוץ לבית הדין הצבאי עם שירים וקריאות שנלקחו מהגרועים שביציעי הכדורגל. 
היו הרבה נתונים מטרידים בסקר שפרסם מכון "פיו" בחודש שעבר על האוכלוסייה בישראל. אבל ביניהם היה נתון אחד מעודד: 56% מהישראלים מגדירים את עצמם מרכז, בהם חילונים, מסורתיים ודתיים. זה אומר שעם מנהיגות נכונה ניתן יהיה להחזיר שפיות למדינה, ולהחזיר את השוליים למקומם. 
כבר שבע שנים שאנחנו חיים בהיעדר אופוזיציה לממשלה, ואת ראש הממשלה מאתגרים רק מימין. זה משאיר את השיח הפוליטי שלנו בספקטרום המצומצם שבין נתניהו לבנט ויוצר תחושה מעוותת שהחברה הישראלית כולה נמצאת בתוך המרחב הזה. אף אחת מהמפלגות הקיימות לא מצליחה לייצג את הרוב הדומם והשפוי.