כל השבוע הייתי חולה. מזמן לא הייתי חולה כמו שהייתי חולה השבוע. חום, זיעה קרה, כאבים, כל הפירוטכניקה.

רוב הזמן שכבתי על המיטה כשאני על הגב, מביט בתקרה והקולות שעלו מהטלוויזיה הדולקת הפכו לפס הקול של המחלה שלי. בשלב מסוים, מרוב החום שעלה והתרופות השונות שבלעתי בכמויות, התחילו לי הזיות קשות שגרמו לי להאמין שבטלוויזיה מדווחים על חייל שהגיע לזירת פיגוע בחברון, הסתובב בזירה, הביט סביב וראה שהמחבל התוקף מוטל על הרצפה, פצוע קשה, אך לא מת, אז הוא לקח את הרובה וירה בו בנונשלנטיות.
ההזיות החמירו עד כדי כך שבאיזשהו שלב שמעתי קולות של קריין שאמר שכמה שרים בממשלה וכמה ראשי ערים הביעו תמיכה בחייל הרוצח. ככל שהמחלה החמירה כך ההזיות הלכו וגברו. באיזשהו שלב המצב היה קשה עד כדי שהיה נדמה לי שבאחת מתוכניות האקטואליה אירחו את אחד מחבריו של הרוצח שהסביר שמדובר ב"בחור זהב, בלי שום שיוך פוליטי". ואז כשהמראיינת עימתה את החבר עם העובדה שבחשבון הפייסבוק של החייל הרוצח הוא הביע תמיכה ברב כהנא ובפוסטים מסיתים נגד ח"כ זהבה גלאון, החבר הסביר שאת זה הוא כנראה עשה מתוך חולשה ובכלל "בין זה לבין מי שהוא יש מרחק עצום, הוא אדם ערכי ומוסרי".

אחר כך ההזיות ממש התחילו לתפוס תאוצה וגרמו לי להאמין שבאתר חדשות מרכזי התפרסמה ידיעה על כך שאבו מאזן הודה שהוא שומע מדי יום שירים ישראליים. "בעיקר פיוטים של הפייטן יליד חלב משה אליהו", הסביר אבו מאזן בידיעה ההזויה הזו.
אין ספק שמצבי היה קשה. ידעתי שאם אני רוצה לסיים עם ההזיות שתקפו אותי עלי ללכת לראות את הרופא בקופת החולים, אך לאחר מחשבה עמוקה החלטתי לא ללכת. רופא המשפחה שלי הוא רופא ערמומי במיוחד, והיה לי ברור שאם אגיע אליו הוא יארוב לי - ברגע שאכנס אליו הוא ידאג להכניס אותי לחדר לידו, שם יושב היצור הנוראי ביותר בכל היקום - טלי הדיאטנית.
האדם האחרון בתבל שאני רוצה לפגוש זה אותה. אין לכם מושג איך היא רודפת אותי. זה נכון שיש לי בעיה של כולסטרול גבוה ושהמשקל שלי נוסק כל הזמן, אבל אני לא חושב שזה מצדיק שאקבל ממנה כל שבוע הודעות טקסט נוסח "ראיתי אותך השבוע בטלוויזיה, הייתי אומרת שאתה כבר שוקל מעל 80 קילו, נכון?".
בפעם האחרונה שעניתי להודעה שהיא שלחה לי, זה מהר מאוד הגיע לפסים קשים. "אתה לא רוצה להילחם בכולסטרול?", היא סימסה לי.

"לא, אני פציפיסט, אני נגד מלחמות", כתבתי לה בתגובה.

"זה רק ביטוי, אתה לא באמת צריך להרוג מישהו בדרך שלך להוריד את רמת הכולסטרול בדם, חצי שעה של כושר ביום זה כל מה שאני מבקשת כרגע".
"הבעיה היא שאף פעם לא ראית אותי מתאמן בחדר כושר. אם היית רואה, היית מבינה שיש סיכוי מצוין שמישהו ייהרג - על ידי משקולת שתעוף לו לראש - בדרך שלי לנצח את הכולסטרול, ואני ממש לא רוצה להשאיר חללים בדרך שלי אל רמת הכולסטרול הנחוצה".
הבעיה העיקרית שלי היא שאני לקוח מאוד מוערך בקופת החולים שלי. יש לי מינוי פלטינום ובמשך השנים אפשר היה לראות פעילות ענפה שלי בתחום ביקורי הרופא, הוצאת טופסי 17, הגדלת מינוני תרופות וכו'. אני לקוח מאוד פעיל ומעורב. ומכיוון שאני כזה, קופת החולים לוקחת אותי מאוד ברצינות, ואני משוכנע שהמידע הזה הגיע לטלי הדיאטנית ולכן היא החליטה לתת לי יחס VIP. הבעיה היא שבתחום הדיאטות הייתי מעדיף לא לקבל שום יחס. למעשה בתחום הזה אני דוגל בססמה "תנו לגדול בשקט". או יותר נכון: תנו להתרחב בשקט.
הימים עברו והמחלה המשיכה להכות בי בכל כוחה. הרגשתי כמו בית רעוע שמנוער על ידי סופת טורנדו. אחת לכמה שעות קמתי מהמיטה בקושי רב ודידיתי לשירותים בשארית כוחותי. באחת הגיחות האלו עיני נפלו במקרה על כותרת העיתון היומי שהיה מונח בפינה. היה כתוב שם ששר בממשלה, שר שבעבר הורשע בקבלת שוחד וישב בכלא ובסוף חזר בדיוק לאותו תפקיד, ובכן, הוא חשוד עכשיו שוב בפלילים. לא, זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי, ההזיות האלו גומרות אותי. אולי בכל זאת כדאי שאלך לרופא.