אריה דרעי לא היסס לפוצץ את הבועה. ביום שלישי בלילה, אחרי הכותרת המרומזת של עמית סגל בערוץ 2 ורשת חברתית סוערת, הוא פנה בעצת יועץ התקשורת המיומן שלו ברק סרי ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ותבע להסיר את צו איסור הפרסום. דרעי הבין שהצו לא מגן עליו אלא פוגע בו קשות. כולם יודעים אבל לו אסור לדבר או להתגונן. חזקת החפות שלו נשארה בגדר חזקה. אפשר להעלות אותה בריבוע, אבל התוצאה לא תשתנה: היא פשוט לא קיימת. 

דרעי הוא מקרה מיוחד. הוא כבר היה בסרט הזה: הואשם ושתק ונגרר לבתי משפט ולעימותים, הורשע וישב בכלא. החפות שלו לא הייתה קיימת מלכתחילה. הוא נחשד על סמך הרשעתו בעבר, אבל מצד שני הוא חזר. בגדול. הוא כבש את ש"ס וחזר למשרד הפנים. החופה הדקיקה שמלווה כל פוליטיקאי - חופת היושר והרצון לשנות - הייתה סדוקה אצל דרעי, ובערב שלישי נקרעה בבת אחת.
כשהבין שאין טעם להילחם בטחנות הרוח של עולם האתמול, ביקש שיסירו את הצו ומיד צייץ בטוויטר שהוא מוכן להיחקר. בבוקר כינס את הכתבים, מסר את גרסתו, והאיץ בפרקליטות "לתת גז". דרעי הוא פוליטיקאי מנוסה. הוא לא מנותק ולא מרוחק. הוא יודע מתי הוא מועמד לחיסול ומעדיף קרב פנים אל פנים מאשר התגנבות יחידים בשוחות. הקרב רק החל, המערכה לא פסקה מעולם.

דרעי הבין את מה שחלק מחבריו לא מבינים או לא רוצים להבין. בעיקר שרת המשפטים איילת שקד, שר החינוך נפתלי בנט וחברי המפלגה שלהם, יחד עם ההמון ה"נוהם" שבא לקלל וללחוץ בבית המשפט הצבאי למען החייל שירה במחבל המנוטרל בחברון. דרעי הבין שהדברים התהפכו ושהעולם השתנה. חזקת החפות היא אפשרות ולא מציאות, ובעולם האמיתי אתה אשם עד שיוכח אחרת. דרעי הבין שלא משנה כמה יאחז בצו איסור פרסום וכמה שינסה להתנער מהשמועות; עד שלא תהיה בדיקה שתקבע שהוא לא חשוד - הוא יהיה חשוד, נאשם ואפילו מורשע.
***
החייל שירה במחבל איבד את חזקת החפות ברגע שביצע את הירייה. ברגע שהוא לחץ על ההדק מול המצלמות הוא הפך אשם. בניגוד לרושם שיצרו המגינים שלו מימין, הוא לא פעל בלהט הקרב. הוא הרג את המהחבל מול עיני המצלמות במה שנראה על פניו כהוצאה להורג או כחיסול, ולכן הוא אשם עד שיוכח אחרת. 
הטיעון של נפתלי בנט הוא סוג של התפלפלות משפטית ציבורית. שר החינוך חושב שהיה צריך לבחור בין שני נתיבים: נתיב פיקודי ונתיב חקירת מצ"ח. בנתיב הראשון צה"ל בוחן בתחקיר שלאחר קרב את ההתנהלות, ואם החייל "שגה" או הפר פקודות הוא מטופל בכלים פיקודיים, כמו הדחה מהיחידה או מהצבא. במקרה כזה, טוען בנט, הצבא יכול לדבר בקול על הנורמות שלו ולהזהיר אחרים. 
הנתיב השני - חקירת מצ"ח - פסול ומופרך בעיניו. אבל אם היו מחליטים על חקירה כזו מיד, הצבא חייב לקחת מרחק מהנושא ולאפשר לחייל להיחקר באופן מנותק ומקצועי. בנט חושב שההצהרות של משה יעלון ובנימין נתניהו, שדיברו על מעשה חמור, כמו גם דבריו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שמיד קבע שמדובר בעבירה - יצרו מצב בלתי אפשרי, שלפיו חוקרי מצ"ח, קצינים וחיילים צעירים, קיבלו למעשה הנחיה פומבית מהמפקדים שלהם, ולכן סיכוי קלוש שהם לא ימשיכו בקו הזה. 
הבעיה היא שהמציאות השתנתה. זה לא רק החייל וזה לא רק מעשה אחד כאילו "לא הוגן". זו מציאות החיים החדשה. חופת החפות התפוגגה. שאלו כל מטריד מינית, לכאורה. ברגע שהועלתה האשמה כלשהי בסטטוס בפייסבוק, בכתבה עיתונאית או בקבוצת וואטסאפ, נטל הוכחת החפות עובר למטריד לכאורה. הנשים המוטרדות לא חייבות להוכיח שהותקפו, אלא התוקף לכאורה חייב להוכיח את ההפך. 

ויש עוד עניין בפרשת החייל. עניין שהפך לוויכוח הציבורי הכי סוער והכי טעון שהיה כאן זה זמן: חזקת החפות המתנדפת של מדינת ישראל. זוהי הסיבה המדינית האסטרטגית לפעולה נחושה ונחרצת מול החייל היורה או כל חייל סורר אחר שטעה או סרח. 
ישראל מואשמת דרך קבע בשני אישומים כבדים: גזענות ואפליה נגד ערבים והפעלת נוהל חיסולים ורצח ללא משפט. לא רק אויבינו מאשימים אותנו בכך, אפילו חברים אירופים וגם אמריקאים. המכתב הנורא של הסנאטורים הדמוקרטים שביקשו מג'ון קרי לבחון את הסיוע לישראל בכפוף לבדיקת ביצוע פשעי מלחמה, הוא אחד השיאים של המערכה הזאת. 
ישראל צריכה לקום כל בוקר ולהוכיח מחדש ברמה המדינית, שהיא רוצה שלום ולא מלחמה ומושיטה יד. ברמה הצבאית והמשפטית היא צריכה להוכיח שצה"ל פועל במרחב חוקי, ברור, קשוח וחד־ משמעי. שלא מדובר ב"פלנגות" ולא במחתרת היהודית, שאין פה חוקי רחוב ואין כדור בראש לכל ערבי כי "מגיע לו". 
לכן, במסגרת חזקת החפות של מדינת ישראל ומלחמתה בטרור, היא חייבת לפעול נגד התרחיש הכי בעייתי שלפיו ישראל והצבא אומרים לחייל כזה "לא נורא, טעית. קורה. בסך הכל מת מחבל ערבי. שיהיה לך בהצלחה בהמשך". זו תהיה ההוכחה הניצחת למאשימים אותנו שהם צדקו. זו תהיה הראיה הוויזואלית הפשוטה לכך שישראל היא בדיוק מה שחורשי רעתנו טוענים שהפכנו להיות: מדינת אפרטהייד גזענית שיש בה חוק ליהודים וחוק לערבים. 
החייל חייב להוכיח שהוא חף מפשע מול הפרה בוטה שלו של חזקת החפות של המדינה. בלי הוכחה כזאת הוא יהיה חייב לספוג עונש כבד, כדי לשקם במשהו את חפותה של המדינה. חפים מכל דעה קדומה, הקצינים חייבים לברר מה בדיוק קרה כדי להכריע בסוגיה. 
הציבור עם החייל. כלומר הוא מזדהה עם המכה שספג ורוצה לראות אותו הולך הביתה בלי הרשעה. אבל אם הוא ילך, חוץ מההרשעה הבינלאומית של המדינה, המסר שיעבור פנימה לצבא ולחיילים האחרים יהיה שהם חסינים ומוגנים, ובעיקר שמצפים מהם "לנקות" את השטח ממחבלים - וכל אחד יכול להבין את זה איך שהוא רוצה. זו סכנה אמיתית, לא תעלול ולא איום. כך נראית התפוררות.