השבוע תקפה אותי שפעת קשה. חום, נזלת, ומחשבות מורבידיות מילאו את עולמי במשך ארבעה ימים רצופים. הסיבה לחולי עדיין לא ברורה. אולי זה המעבר בין החורף הקריר לאביב הפורח ועמוס האלרגנים. לפי סברה אחרת שנדונה בוועדת החקירה האישית שהקמתי, האשם נעוץ בחברי הקרוב שהתעטש לכיווני מספר פעמים ברצף. בטיפשותי התעקשתי לשהות רגעים ארוכים לצידו ובמהלכם אפילו לעגתי לגורל ולאלי הפרמקולוגיה כשהצהרתי בקול רם: “עשיתי חיסון בקופת חולים ואין שום חיידק בעולם שיכול לי!” 

למרבה הבושה, ההיבריס עלה לי ביוקר. אבל ההערכה האחרונה שהעליתי בדבר מקורות הצינון, מתייחסת לנקודה אחת מדויקת בזמן שבה הכול החל: בסוף השבוע הקודם, כשעמדתי בכניסה למסעדה תאילנדית נחשבת בתל אביב עם זוגתי וחברים נוספים. אז, רגע לפני שפצחנו בארוחת ערב ידידותית, הצצתי בזריזות בתפריט על מחיריו. מה שראיתי הניע גל של צמרמורות שטילטלו את גופי. החולי המרומז הפך לנוכח מאוד במהלך הדינר והגיע לקרשנדו כשהוגש החשבון. עם שובנו לבית נפלתי לתרדמת. השינה הייתה טרופה ועמוסת חלומות אפלים. כשקמתי הבנתי שלראשונה אחרי יותר משנה פקדה אותי מחלה.
השפעת, לא מוציאה ממני את המיטב. ברגעים שכאלה מתאגדות שלל התכונות הרעות שלי ואין מי שיעמוד בפרץ. כך, מרגע שנדבקתי כל רעש קטן בשכונה הטריף את אוזני וגרם לי לעמוד לאורך דקות ארוכות על קצה המרפסת ולהרעים בקול עבה אל עבר כלל תושבי העיר: “שקט, תתביישו לכם! מה זה הרעש הזה!” וגם”נא לא להפריע בין שתיים לארבע." ו"להוריד את הווליום!” 

דיקטטור דרום אמריקני גאה


בדיעבד הבנתי שאני הייתי הגורם הכי מרעיש ברחוב, אבל באותם רגעי להט העשייה הקדושה של השתקת הציבור נתנה לי כוח ביצועי בלתי רגיל.  בשיאו של החולי הפכתי לרודן. דיקטטור דרום אמריקאי גאה. בכל רגע נתון פקדתי על חברתי, שנדמה לי שבשל חוש רחמים מפותח וכבודה למבוגרים (אני גדול ממנה בשתיים עשרה שנים), מילאה את בקשותיי, תוך שניסתה להבין איך נפלה בפח ומה לעזאזל היא עושה איתי. 
“תביאי לי מיץ. למה אין אוכל בבית?" רטנתי לכיוונה. בסוף גם האשמתי אותה בעובדה המחפירה שהסידרה “היה היה” הסתיימה בטרם הספקתי לראות את השידור המלא על המהפכה הרוסית. ייתכן שכאמצעי נגד, הקפידה להתעכב בעבודה ארוכות ולחזור הביתה באישון לילה ורק אחרי שווידאה שכבר נרדמתי.
בבדידותי, בעודי נסחף על גלי חום שנעו בין שלושים ושבע ועד שלושים ושמונה מעלות, דמיינתי את מותי המיוסר העתיד להגיע בשל השפעת האיומה - יום אחרי שאעזוב את העולם, אנדוד כרוח חסרת מנוחה על פני תהום, אנקום בכל הרשעים שמיררו את חיי ואשקם את הציבור האומלל שענבל אור גזלה את כספו. כישות הנעה ונדה בחופשיות אבקר בספסופה הרחוקה, אצעק באוזנו של החייל שלא יירה, כי המחבל כבר לא בעניינים והירייה תעשה לו צרות ותפלג את העם וככה לא עושים, ואמליץ לחברי הכנסת נאווה בוקר וירון מזוז לעולם לא להתראיין לרפי רשף. 
אבל אז, כשחיוך אדיר מילא את הווייתי, החום החל לצנוח. קמתי והסטתי את הווילון. השמש שבה לזרוח. הזיעה נדפה מגופי. בעודי מודה לבורא עולם על נס הבריאות המחודשת שמעתי זמזום מהקומה מתחת, שהפך למוזיקה מחרישת אוזניים. חולה או לא, אף אחד לא ימנע ממני לעשות סדר בעיר. ניגשתי לעמדה המוכרת וצווחתי: “שקט, מה זה? תפסיקו מיד או שאקרא למשטרה!"