1.


במהלך ביקורו הרשמי השבוע בישראל של ראש ממשלת סינגפור, לי שיאן לונג, פורסמו כמה הצהרות שהדגישו את הקשרים הטובים ואת שיתוף הפעולה בין המדינות. הוזכרו תחומים של מים, איכות סביבה, הייטק, סייבר ועוד. בהודעה רשמית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נאמר כי "יחסי ישראל־סינגפור מתאפיינים בידידות אמיצה שהחלה עוד בימיו של ראש ממשלתה הראשון של סינגפור ומייסדה, לי קואן יו - אביו של ראש הממשלה הנוכחי".

אך בכל ההודעות הועלם הנושא החשוב ביותר, הדבק שקושר את שתי המדינות: שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני, כפי שמתפרסם מדי פעם במקורות זרים שיובאו בהמשך הכתבה. מדובר ביחסים הדוקים ביותר שנמשכים כבר כחמישה עשורים והפכו את סינגפור לשוק גדול עבור התעשיות הביטחוניות של ישראל, וממגנטים אליהם מאות יועצים ומומחים, רובם יוצאי מערכת הביטחון. בצד השגרירות של ישראל בסינגפור, הכוללת גם נספחות צבאית, מיוצגות במדינה גם התעשיות הביטחוניות הגדולות - אלביט, התעשייה האווירית, רפאל ועוד.

היה זה דווקא ראש הממשלה האורח שהזכיר את הנושא בכמה משפטים קצרים, שהתייחסו להיסטוריה הביטחונית של המדינות. "הכל התחיל למעשה ביחסים הביטחוניים בינינו. אנו מודים מאוד לישראל על הסיוע שהענקתם לנו כאשר נכפתה על סינגפור עצמאות באוגוסט 1965 (על ידי מלזיה - י"מ), וכאשר ביטחונה והישרדותה היו מוטלים בספק. צה"ל עזר לנו להקים את הכוחות המזוינים כאשר מדינות אחרות סירבו לבקשותינו". לי שיאן לונג, ראש הממשלה הסינגפורי הראשון שמבקר בישראל, אף סיפר כי ב־1977, כשהיה קצין זוטר בצבא, נלווה לביקור סודי של רמטכ"ל ארצו, גנרל וינסטון צ'ו, שכיום משמש כשגריר סינגפור בתל אביב.
סינגפור היא מעין עיר־מדינה מודרנית וקטנה, ששטחה כ־700 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה 5.5 מיליון איש - 75% מהם ממוצא סיני, 13% ממוצא מלזי וכ־10% ממוצא הודי. היא מוקפת בשתי שכנות מוסלמיות גדולות, אינדונזיה ומלזיה, ולכן רואה חשיבות בקשר עם ישראל.

מערכת "כיפת ברזל". צילום: רויטרס
מרבית הדיווחים על הקשרים מקורם בחו"ל או בסינגפור עצמה, כשמעת לעת היא מפרסמת את דבר רכישת מערכת נשק זו או אחרת מישראל. 
בדומה לישראל, סינגפור רואה עצמה כמדינה קטנה ומוקפת אויבים. חששותיה מפני שכנותיה המוסלמיות הם שגרמו לה לפנות לישראל לפני יותר מ־50 שנה בבקשה שתקים את צבאה, לאחר שנדחתה על ידי הודו, מצרים ובריטניה. ישראל שלחה משלחת צבאית בראשות יעקב אלעזרי, שהוחלף אחר כך בידי אל"מ בנימין (פואד) בן אליעזר. היועצים הצבאיים הקימו את צבא סינגפור על פי המתכונת, המבנה ותורת המלחמה של צה"ל. את התוכנית הכין אלוף רחבעם (גנדי) זאבי. כדי להסתיר את לאומיותם, כונו הקצינים הישראלים "המקסיקנים".
לאחר הקמת הצבא החלה ישראל לספק לסינגפור נשק מסוגים שונים, ולפי פרסומים זרים אספקה זו נמשכת עד היום. עסקאות הנשק כללו במרוצת השנים מכירת ספינות, השבחת מטוסי קרב, מל"טים, ציוד מודיעין, טילים ועוד. לפי כתב העת "דיפנס ניוז", חיל האוויר הסינגפורי מפעיל היום טייסת של מל"טים מסוג "הרון" של התעשייה האווירית וטייסת "הרמס" של אלביט. שתי עסקאות אלה בלבד מוערכות בחצי מיליארד דולר.
כתב העת הצרפתי "אינטליג'נס און ליין" דיווח ביולי 2014 כי ישראל מכרה עשרות טנקי מרכבה לצבא סינגפור, שהציב אותם באזורי החוף כמעין קני תותחים להדיפת פולשים. כפי שפורסם באותו דיווח, עסקת הטנקים, שנאמדת ב־200 מיליון דולר, הצילה למעשה את קו הייצור של המרכבה לאחר שצה"ל השבית חטיבות טנקים והפסיק לרכוש חדשים.
התפרסם עוד כי בין התעשיות הביטחוניות של שתי המדינות מתקיים שיתוף פעולה שחל גם על מיזם במדינת צד שלישי. כך לדוגמה, התעשיות האוויריות של ישראל וסינגפור זכו לפני כעשור במכרז להשבחת מטוסי קרב של חיל האוויר הטורקי. לפי פרסומים זרים, סינגפור משקיעה מעת לעת במחקר ובפיתוח של מערכות נשק ישראליות, ובתמורה מקבלת רישיון לייצר אותן במפעליה, כפי שפורסם בעבר ב"אינטליג'נס און ליין". פרסומים זרים אחדים טענו בעבר כי סינגפור השקיעה כסף גם בפיתוח "כיפת ברזל" של רפאל. השבוע, במהלך ביקורו של ראש הממשלה, מסר משרד ההגנה של סינגפור כי החליט לרכוש מכ"ם מתוצרת אלתא, חברת הבת של התעשייה האווירית. זהו המכ"ם המשמש את "כיפת ברזל". 
מכיוון שמשרד הביטחון אינו מספק נתונים על יצוא ביטחוני לפי חלוקה למדינות, לא ניתן לדעת בכמה הסתכם היצוא לסינגפור מאז החל שיתוף הפעולה. אם נסכם את העסקות שהוזכרו בכתבה זו, מדובר בכמה מיליארדי דולרים. 
מאז אירועי 11 בספטמבר 2001 גבר גם שיתוף הפעולה המודיעיני בתחום המאבק בטרור. במלזיה, אינדונזיה והפיליפינים פעלו ופועלות רשתות של אל־קאעידה, וכיום גם של דאע"ש. בעבר חשפו שירותי הביטחון במדינות האזור, במשותף עם אוסטרליה, ארה"ב ובריטניה, תוכניות לפגוע בספינות בנמל סינגפור ובשגרירויות מערביות - כולל זו של ישראל. המוסד מצדו חשף באזור פעילות של תאי חיזבאללה שזממו לפגע בשגרירות ישראל בתאילנד.
2.
תוכנית "עובדה", שהעזה לחשוף את מעלליו של רחבעם (גנדי) זאבי
(האשמות במעשי אונס, רצח שבויים, איום על עיתונאים, התרועעות עם עבריינים), לא דנה ביסודיות הנדרשת בנסיבות ההתנקשות בו. זו סוגיית מפתח.  זאבי הוא השר היחיד שנרצח בישראל. הוא השר היחיד שיש חוק על שמו, שמכוחו מעבירה המדינה כספים נכבדים להנצחתו. אם גנדי היה מציית להנחיות הממשלה והשב"כ (כלומר, אם היה מציית לחוק), אפשר שהיה כיום בחיים. אם היה בחיים, ספק אם התקשורת הייתה מעיזה לעסוק בעברו המפוקפק ובמעשים החמורים המיוחסים לו. רובם, אגב, היו מוכרים למפקדי צה"ל ולעיתונאים גם בחייו. 
גנדי חוסל באוקטובר 2001 בידי חוליה של החזית העממית לשחרור פלסטין במלון "היאט" בירושלים שבו התאכסן. "הוא היה סרבן אבטחה וחמקן אבטחה", אמר ל"מעריב־סופהשבוע" ח"כ אבי דיכטר, שהיה באותה עת ראש השב"כ. ב־1975, כשלוש שנים לאחר רצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, קיבלה הממשלה את החלטה 411, שקבעה כי האחריות לנושא האבטחה מוטלת על השב"כ. כיום אחריות זו מעוגנת בחוק השב"כ. לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995 ביקש ראש השב"כ עמי איילון להעביר את האחריות על אבטחת אישים לגורם אחר. בארה"ב, לדוגמה, היחידה המאבטחת אישים היא "השירות החשאי" השייך למשרד האוצר. מבוקשו של איילון לא ניתן לו, אך ראש הממשלה דאז, נתניהו, מינה ועדה מיוחדת לבדיקת הסוגיה ובראשה עמד ראש המוסד לשעבר נחום אדמוני. תפקידה העיקרי היה לקבוע מי יהיו האישים שיאובטחו. 
ב־1999 המליצה ועדת אדמוני - המלצות שאושרו על ידי הממשלה - כי השב"כ ימשיך לשאת באחריות הבלעדית לאבטחת אישים בישראל, במגבלות התקציב. משמעות הדבר היא שהממשלה, המאשרת את תקציב השב"כ, שותפה עם השב"כ באחריות. לפי ההמלצות הורכבה רשימה של אישים טעוני אבטחה. הרשימה נחלקה לחמש קבוצות, שהראשונה שבהן היא של אישים המבטאים את "סמלי המדינה" (הנשיא, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ונשיא בית המשפט העליון). לחמשת "סמלי השלטון" הנ"ל נוספו מאז עוד שני אישים מאובטחים: שר הביטחון ושר החוץ. אלה הם "שבעת המופלאים" שהאחריות הישירה לאבטחתם מוטלת על היחידה לאבטחת אישים באגף האבטחה של השב"כ. לגבי השרים קבעה הוועדה כי הם יאובטחו במגבלות התקציב, על פי שיקול הדעת המקצועי של השב"כ, שנגזר בעיקר מרמת האיום על חייהם.

רחבעם (גנדי) זאבי. התחמק סדרתית מאבטחה. צילום: פלאש 90
בשב"כ הוחלט שגנדי הוא טעון אבטחה, הן בשל היותו שר, הן משום שהרבה בנסיעות בשטחים, ובמיוחד בשל השקפת עולמו שהפכה אותו לאויב מובהק בעיני הפלסטינים. אך גנדי סירב להיות מאובטח. דיכטר פנה ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין והתלונן. רובינשטיין הפנה אותו לראש הממשלה אריאל שרון. שרון זימן את גנדי לשיחה, שבה חזר השר על סירובו להיות מאובטח. "מאותו רגע", נזכר דיכטר, "יכולתי להסיר ממני את האחריות אך החלטתי בכל זאת להמשיך לשלוח אליו מאבטחים".
גנדי המשיך בתעלולי ההתחמקות שלו. כשנקבעו לו מפגשים עם המאבטחים בצמתים ברחבי המדינה, הוא לא הופיע; לשכתו לא העבירה לשב"כ את לוח הזמנים שלו; הוא דחה הצעה לקבל מכונית משוריינת והמשיך לנסוע במכונית השרד הרגילה שלו; כשנסע לגדה הגביר בכוונה מהירות כדי להתחמק מהרכב המשוריין והאטי של המאבטחים שנסע בעקבותיו.
"הלכתי אליו לשיחות כמה פעמים", ציין דיכטר, "ואמרתי לו: המאבטחים הם מהיחידה לאבטחת אישים. הם לא מהיחידה המבצעית המיוחדת שעוסקת במעקבים סמויים. אם תתחמק מהמאבטחים הם לא יוכלו למלא את משימתם". גנדי התמיד בסירובו. אפילו המתנקשים הפלסטינים הודו שהופתעו לגלות כמה קל היה לחסל את השר, שסימל בעיניהם אולי יותר מכל את הכיבוש, את הנישול ואת הסכנה להיות מגורשים מאדמתם.
3.
בהופעה נדירה בשבוע שעבר התנצל רוברט האניגן על העוול שנגרם במשך שנים להומוסקסואלים וללסביות. האניגן הוא מנהל "המטה לתקשורת כללית" (GCHQ) יחידת מודיעין הסיגינט הבריטית, שעוסקת בהאזנות, יירוט תשדורות, פענוח צפנים ולוחמת סייבר, המקבילה ל־8200 של אמ"ן. 
האניגן גם הכה על חטא על היחס המזוויע שלו זכה אלן טיורינג, המתמטיקאי שעבד בשירות הביון הבריטי במלחמת העולם השנייה ופיצח את מכונת הצופן הנאצית "אניגמה". הוא נחשב גם לאבי המחשב. לאחר המלחמה פוטר מהמודיעין בשל היותו הומוסקסואל, הורשע בבית משפט על התנהגות "לא הגונה" ואולץ לעבור טיפול כימי. ב־1954 הוא התאבד.
האניגן גילה כי עד שנות ה־90 סירבו במודיעין הבריטי לקבל לשורותיהם להט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים). נוהג דומה היה קיים בקהילת המודיעין של ישראל, לפחות עד סוף שנות ה־80. מועמדים לגיוס לשב"כ, למוסד ולאמ"ן וליחידות סודיות נוספות נשאלו על נטיותיהם המיניות. מי שהצהירו שהם הומוסקסואלים או לסביות לא התקבלו. הגישה המיושנת גרסה כי הם חשופים יותר לסכנת סחיטה מסטרייט, גם אם הוא גבר נשוי שבוגד באשתו. 
האחריות המקצועית לכל תהליכי המיון, הסינון והסיווג הביטחוני בישראל היא של חטיבה באגף לריגול נגדי ומניעת חתרנות (האגף היהודי) בשב"כ. לאחר מילוי שאלון ופגישות עם פסיכולוג עוברים המועמדים בדיקת פוליגרף. בעבר, גברים נשאלו אם קיימו יחסי מין עם גברים אחרים, ונשים נשאלו על יחסי מין עם בנות מינן. "השאלות מביכות לא רק את הנשאלים, אלא גם את השואלים, מפעילי הפוליגרף", אמר לי איש שב"כ בכיר הבקי בסוגיה.
בסוף שנות ה־80 החליט אריה פלמן, אז ראש האגף לריגול נגדי ומניעת חתרנות, להפסיק כל חיטוט בנטיות המיניות של המועמדים לגיוס או לקידום לתפקיד בכיר הדורש סיווג ביטחוני גבוה יותר. זמן קצר לאחר מכן חיבר חניך בקורס הבין־אגפי של השב"כ (הקורס הבכיר בארגון המיועד לראשי מחלקות) עבודה על השימוש בפוליגרף והשאלות שקשורות לנטיות המיניות. בעבודתו המליץ לחדול לחלוטין מלשאול שאלות כאלה בעת הבדיקה. המלצתו התקבלה. 
עם זאת, במקרים מיוחדים במוסד ובשב"כ המשיכו להתעניין עוד כמה שנים בכשירותם למשימות מסוימות של להט"בים, בעיקר כשנשלחו למדינות שבהן יש חוקים נגד להט"בים, ולכן הסכנה במקרה של תקלה מבצעית גדולה יותר.
השבוע הגשתי לשב"כ, למוסד ולצה"ל שאלות בנושא. התשובות שקיבלתי היו חד־משמעיות: נאמר לי כי נטייתו המינית של המתגייס או של מי שמקודם לתפקיד חדש או בכיר יותר אינה מעניינו של הארגון שבו הם עובדים.
4.
ביום רביעי שידר הערוץ הראשון תוכנית לציון 30 יום למותו של ראש המוסד מאיר דגן. אחד הדוברים המעניינים היה ח', שבמהלך התקופה שבה עמד דגן בראש הארגון שימש כראש אגף מבצעי רגיש ביותר. נזכיר כי לקדנציה של דגן מיוחסים לפי פרסומים זרים מבצעים כגון התנקשויות במדעני הגרעין של איראן, חדירות לאתרים סודיים להשגת מידע על תוכנית הגרעין שלה, וגם ההתנקשות השנויה במחלוקת בדובאי ב־2010 במחמוד מבחוח, איש חמאס.
זמן מה לאחר שדגן פרש והוחלף בידי תמיר פרדו, פרש גם אותו ראש אגף. ככל הידוע, ראש הממשלה נתניהו שמח לראותו בחוץ. מדובר באגף שלוחמיו מבצעים פעילויות מיוחדות במדינות עוינות, שאם היו נתפסים במהלכן דינם היה מוות. מטבע הדברים, ראש האגף והלוחמים יודעים כי כל זיהוי או חשיפה שלהם, גם לאחר פרישתם, עלולים לסכן את חייהם. יש להם מספיק אויבים ברחבי העולם שהיו שמחים לבוא עמם חשבון. ולכן מפתיע היה לגלות כי אותו ראש אגף לא ביקש כמתחייב את אישור המוסד להתראיין ולא התנה את הראיון בכך שפניו יטושטשו. 
כשהדבר נודע לאחראים על הביטחון במוסד הם הוכו בהלם ונדהמו מהתנהלותו של אותו בכיר - התנהלות שמעידה על שיקול הדעת הלקוי שלו, לפחות בנושא זה. בהנחיית הצנזורה ניתנה ההוראה לטשטש את תמונתו, לא לפרסם את שמו, את תפקידו ואת שם האגף שבראשו עמד.