העבדות שבחירות: החופש הבלתי מוגבל למעשה משעבד אותנו

(כתב: ז'ורז' מוסטקי, תרגם: יורם טהרלב) 

כשאני שומעת את השיר הזה, יש לי רק תמונה אחת בראש: אמא שלי בסלון בבית ילדותי, מלמדת אותי ואת אחותי את השיר ושרה לנו בהתרגשות ובגרון חנוק: "נטשתי ארצי וטובי ידידי ושלך רק הנני".  

אמא שלי עלתה לבד ארצה כשהייתה בת 15. אביה היה הרב הראשי של שטרסבורג בצרפת, והיא נשלחה ללמוד בארץ שנה לפני ששאר המשפחה הצטרפה אליה. הרגשתי שהיא שרה על הבחירה לממש את החירות ולעלות ארצה למרות הכאב שבנטישת טובי ידידיה. ואולי בעצם העצב היה על כך שהיא דווקא איננה בת חורין יותר? שהציונות היפה בתנועה רחבה נעלה את השער? 

בתוך השיר היפהפה הזה ישנו הפרדוקס הגדול בעיני של מהות החירות: לכאורה חיים של חירות הם חיים שבמשך כל הזמן כל האפשרויות פתוחות. תמיד אפשר לעשות בהם מה שרוצים, תמיד אפשר לבחור. מצד שני, עצם הבחירה היא שלילת חירות. אמי עזבה את צרפת שבה גדלה כדי לעלות ארצה, שהרי הייתה בת חורין לבחור, שלא כמו אנשי ברית המועצות דאז. אבל דווקא הבחירה בארץ ישראל, בציונות, יש בה משהו משלילת החירות. ברגע שבוחרים מצמצמים את חופש הבחירה.

***

כשבני ישראל יצאו בחג החירות ממצרים, האם הם אכן יצאו מעבדות לחירות? הם אומנם יצאו מבית עבדים ומעול המצרים, אבל רגע אחר כך הם כבר קיבלו עול אחר: עול תורה. איזה מין חופש זה להפוך להיות אנשים שנושאים יום־יום בקיום התורה? בני ישראל ברחו מעבדות אל המדבר. ושם, בחופש הגדול שמסמן המדבר, בהפקר, במקום שבו הכל יכול היה לקרות, הם בחרו להשתעבד שוב לעול חדש. 

על עשרת הדיברות הכתובים על לוחות הברית כתוב: "וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ… וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טו־טז). פסוק זה נדרש על ידי רבי יהושע בן לוי: "אל תקרי חָרות אלא חֵרות, לפי שאין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה" (אבות פו, מב).

ר' יהושע אומר בעצם שדברי האלוהים על לוחות הברית הם חירות. אבל איך אפשר לקרוא לעול מצוות חירות? ניקח לדוגמה את הציווי על שמירת שבת, מעשרת הדיברות הכתובים על הלוחות. שבת היא בחירה מודעת לצמצם את החירות. 

במהלך שישה ימים אנחנו כובלים את עצמנו לחופש בלתי נגמר. עבדים של המיידיות, של המכשירים, של היומן החכם, של התגובה הבאה בוואטסאפ. אנחנו בהסחת דעת מתמדת, כמעט באופן כפייתי. גם כשאנחנו מודעים לשעבוד ולמרוץ, אנחנו מתקשים לקיים את ההבטחה שנתנו לעצמנו רק אתמול שמחר יהיה יותר רגוע, שמחר נעצור להסתכל אל השמיים. הבחירה לצמצם את החירות בשבת היא הצלה. היא מצילה אותנו מנזקי החופש והאפשרויות הבלתי מוגבלות.

עוד דוגמה אפשר למצוא בשיר המצחיק של נעמי שמר "מר נרקיס". נרקיס נוטל לעצמו חירות בלתי נגמרת בענייני נשים, והנה יש לו רשימה ארוכה ומפוארת של אהובות שאותן הוא מדרג להנאתו. אבל בסוף, החירות שלו מולידה בדידות: עוד מעט חמש וחצי / הוא עוד לא מצא בת זוג / יש יפהפיות כמו חול אך הוא הרוג מן הדירוג/ וכשהשבת נכנסת ויוצא כוכב אחד / מר נרקיס לוקח טקסי והולך לישון לבד". 

סופה של חירות בלתי נגמרת הוא שעבוד. כדי לצאת מהשעבוד צריך לצאת ממצרים ולבחור לצמצם את החירות. זה אולי מאוד לא מודרני בעידן של כלכלה חופשית, תקשורת חופשית ואהבה חופשית, אבל בקונפליקט שבין החירות לחיים של אמת, אני בוחרת בפחות חירות שהיא אשליה ויותר אמת, גם אם האמת משעבדת.

חלפו שנים מאז שאמא שלי עלתה לישראל. היא הפכה לצברית שורשית שמאוהבת בישראל ומטיילת בה הלוך ושוב. לא שאלתי אותה, אבל אני חושבת שהיא כבר ממש לא יכולה להביט לאחור. הבחירה שלה בישראל, הבחירה לוותר על החופש המדומה שיש בחיים הנוחים שבצרפת - היא החירות הגדולה שלה.