בתחילת השבוע סיפק ניב רסקין התרגשות גדולה למאזיני גל"צ. הוא ראיין את אביה של עדן לוי־דדון, הנערה שנפצעה בפיגוע לפני שבועיים, והאולפן הוצף בטלפונים של מאות אנשים שהציעו לקנות לה מחשב נייד, כי עד שתחלים היא תיאלץ ללמוד מהבית. יש משהו מאוד ישראלי בהבעה מתפרצת של הזדהות וסולידריות, אנחנו טובים בזה. כולם עוד זוכרים את ההתארגנויות ההמוניות ואת השיירות שהביאו חבילות גדושות לחיילים בגבול עזה בזמן צוק איתן.
הסולידריות שאף פעם לא מאכזבת בעתות מצוקה לא צמחה מתוך חלל ריק. בתקופת קום המדינה וגם לפניה ליהודים תמיד הייתה רשת חזקה של סולידריות טבעית - אנשים היו פותחים את ביתם ואפילו מפנים את מיטותיהם כדי לארח קרובי משפחה רחוקים שעד לפני רגע לא ידעו על קיומם, בידיעה שכשיזדקקו בעצמם לאירוח כזה, גם הם יקבלו אותו. הסולידריות הזאת מתפרצת לרגעים כי היא חלק מהתרבות. אבל משום מה עם יהודי התפוצות - נדמה שהיא לא מה שהייתה. נכון שכשפוגשים יהודי לא מוכר מארץ אחרת תמיד יש איזושהי שפה מיידית משותפת או תחושה של גורל משותף, ובכל זאת, מה אנחנו יודעים על מה שעובר על יהודי התפוצות בימים אלה? ועד כמה זה באמת מזיז לנו? כשבמפלגת הלייבור הבריטית האנטישמיות שולחת זרועות מכוערות בתצורתן המודרנית, אנחנו מסתכלים על זה בעיקר דרך הפריזמה הפוליטית המקומית. מעקמים פרצוף או מפטירים הסבר שכלתני, אבל פחות דואגים לגורל היהודים שם. אולי יום השואה הוא זמן מצוין לשאול למה.
קל להאשים מישהו אחר בתופעה הזאת, וזה גם בדרך כלל מה שאנחנו עושים. מאשימים את היהודים שמעדיפים להתבולל כי שכחו מאיפה באו, ולכן זאת הבעיה שלהם, או שבוחרים להאשים את המשיחיות הימנית הישראלית שיהדות התפוצות כבר לא מסוגלת להזדהות איתה, או אולי דווקא את השמאל הקיצוני שמתסיס ומטפח את השנאה העצמית. אבל סולידריות אמיתית מתקיימת על אף חילוקי דעות. בעצם, היא בכלל לא קשורה לחילוקי דעות, אלא מתקיימת לצדם.
כשרואים את הכל מבעד לפוליטיקה, זה הורג את הסולידריות. הפוליטיקה שואפת ליצור תנאים: אם תתיישר עם הדעות שלי, אז תהיה בינינו סולידריות. אבל זאת סולידריות מזויפת. סולידריות אמיתית אינה מציבה תנאים, אלא נותנת דוגמה אישית לכך שמבחינתך היא קיימת באופן טבעי ומובן מאליו. סולידריות בעצם נובעת ממה שאתה עצמך מוכן לעשות עבור הקבוצה, ולא מהציפייה שהקבוצה תעשה משהו עבורך. התמורה היא התוצאה של מעשיך האישיים, ולא התנאי שלפיו תקבע אם זה מתאים לך.
ההכרה בחשיבות האיזון בין יהודי התפוצות לקיומה של מדינת ישראל היא אחד מלקחי השואה. הסולידריות היא מה שמחזיק את האיזון הזה, שמגן על האינטרסים של כל יהודי באשר הוא. אז אולי לא כדאי לחכות שחלק מיהודי התפוצות ישנו את דרכם, אלא עדיף להזכיר להם את חשיבות הסולידריות הזאת, בראש ובראשונה בכך שניזכר בה לעתים קרובות יותר בעצמנו. כשנביט בתופעות מכוערות כמו פוליטיקאים ״פרוגרסיבים״ שלא מתביישים לקרוא ל"רילוקיישן" של מדינת ישראל, נבין שיהודי התפוצות משלמים על אמירות כאלו בחיי היומיום שלהם ונדאג בכנות לגורלם, בלי קשר לעמדתנו הפוליטית