השר זאב אלקין היה אמור להגיע בשש. בשש וחמישה הודיעו לנו שהוא נקרא בדחיפות לראש הממשלה. ידעתי שאני מהמר. הזמנת שר בימים קדחתניים כאלו היא סוג של התגרות בגורל. כשהגיע והוזמן לדבר נראה נבוך קמעא כשהצגתי אותו כשר העלייה והקליטה. נכון לעכשיו, אמר, זה עדיין נכון. מחר אולי תהיה זו סופה לנדוור. 

ביום שלישי השבוע השקנו במרכז מורשת בגין את הספר החדש שלי "דברים שרואים מכאן - מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון". ואני ביקשתי לקיים דיון על המתח הקבוע הקיים במנהיגות - בין אידיאולוגיה לפוליטיקה. הזמנתי את זאב אלקין, ציפי חוטובלי ושלי יחימוביץ', כמי שהערכתי שהאידיאולוגיה מניעה אותם, וחותרים להנהגה תוך ניווט בשדה המוקשים של הפוליטיקה.
בספר שכתבתי ניסיתי להפריך את ההנחה שמנהיגי הימין חייבים לזנוח את האידיאולוגיה שלהם - שלא לומר לבגוד בה - ברגע שהם מגיעים אל כס ראש הממשלה. האמירה הצינית של אריאל שרון "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" לא הייתה כמובן ניסיון כן שלו להסביר הכרח בשינוי מדיניות. כשאמר "דין נצרים כדין נגבה כדין תל אביב" לא היה ראש אופוזיציה מתלהם. הוא היה כבר שנתיים ראש ממשלה וידע היטב היכן נצרים, היכן תל אביב ואיפה וושינגטון. 

וכשעלה בגין לשלטון ומיד ויתר על כל סיני כחלק מהסכם השלום עם מצרים, קונן הימין האידיאולוגי: "מה קרה לבגין?". שרון הקים במו ידיו עשרות יישובים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה כי ההתיישבות בכל חלקי הארץ לגביו תמיד הייתה הכרח קיומי, מדיני וביטחוני לישראל, וכשקם להחריב אותם ולגרש את המתיישבים, תהו רבים "מה קרה לאריק?". בכל ויכוח פוליטי שקיימתי עם מנהיגי השמאל היה מוטח בפני "הטיעון המנצח" - ההוכחה כי כל האידיאולוגיה של הימין שווה כקליפת השום, ואינה אלא ססמת־נאומי־כיכרות - העובדה כי כאשר מגיעים מנהיגי הימין לשלטון הם מגלים תמונת מציאות חדשה. ישנם לחצים בינלאומיים אדירים, ולכן הם מאמצים את מדיניות השמאל, קרי - חלוקת הארץ. 

מנחם בגין. הוויתור על סיני ממש לא היה שבר אידיאולוגי. צילום: שמואל רחמני
לא היה קשה להראות כי ההסבר הכוללני לדפוסי התנהגותם של מנהיגי הימין אינו אלא אחיזת עיניים. תעתוע אופטי של מי שלא תהה באמת על קנקנם של אותם מנהיגים. רק מי שלא האזין היטב לבגין היה יכול להיות מופתע כשוויתר על כל חצי האי סיני. כבר שבוע ימים לאחר מלחמת ששת הימים קבע בגין כי תמורת חוזה שלום צריכה ישראל לוותר על סיני וגם על רמת הגולן. עבור בגין לא היה זה שבר אידיאולוגי. מפת ארץ ישראל השלמה שלו הייתה מפת המנדט הבריטי ולא המפה הכתובה בתנ"ך בברית בין הבתרים, לא מלכות דוד או ינאי, אלא החלטת חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. 
שרון לא היה מנהיג אידיאולוגי, הוא היה מנהיג פרגמטי. יחסו לארץ ישראל לא היה כאל מולדת מקודשת שאסור לוותר על סנטימטר רבוע אחד מאדמתה. בדומה לאולמרט ולנתניהו - הדור הפרגמטי של מנהיגות הימין - היחס שלו לארץ ישראל הוא יחס אינסטרומנטלי, לא יחס ערכי. אולי בדומה להרצל שראה במדינת היהודים "מקלט בטוח" בפני האסון הממשמש ובא. ומקלט יכול להיות גדול או קטן. מגדות הסואץ והירדן ועד לחרמון - או ממ"ד בין גדות הירקון והקישון.
שרון נטש את תפיסתו ההתיישבותית והביטחונית לא כיוון שנתקל לפתע בלחץ אמריקאי אלא כיוון שהמלכודת המשפטית נסגרה עליו ועל בניו, והוא היה זקוק לספין אדיר שיוריד מעל גבו את המערכת המשפטית והתקשורת. הוא כמובן ידע כי עזה תיהפך לבסיס טרור ענק לאחר הנסיגה - אבל לא רצה לשבת בכלא. על אולמרט אנו כמעט פטורים מלדון: מנהיג מושחת שכבר לא היה איש ימין כשהיה לראש ממשלה. הוא לפחות לא רימה את בוחריו. הוא גילה להם מראש שהוא מתכוון לסגת גם מיהודה ושומרון. 
# # #
הסיפור של נתניהו הוא אולי הקשה מכל, משום שסופו לא נכתב עדיין. בדבריה בערב ההשקה ניסתה יחימוביץ' להרגיע את ציבור המתנחלים: נתניהו הוא מנהיג אידיאולוגי, היא אמרה. הוא לא מתכוון אף לרגע למסור את יו"ש לערבים. אך גם היא מודאגת מאוד ממנהיגות - מימין ומשמאל - הזונחת את האידיאולוגיה לטובת נהייה אל איזשהו "מרכז קיצוני". מנהיגות המבקשת לרצות ולא להתוות דרך גם נגד הרוח. 
אלקין דיבר על המנהיגות, החייבת להתחשב בכוחות מקבילים: כוחות פוליטיים פנימיים, כוחות בינלאומיים חיצוניים. כל ראשי הממשלה בישראל, אמר, היו חייבים להתחשב בשותפיהם הפוליטיים, ולא יכלו ליישם בשלמות את האידיאולוגיה שהניעה אותם. וכשמנסים להגיע לקווי יסוד משותפים, הם חייבים לוותר גם על חלק מהדברים החשובים להם מאוד. 
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי אמרה כי נתניהו, בשיחותיו בחדרים סגורים עם ראשי מדינות, "ממשיך לדבר אידיאולוגית". כיוון שאני מכיר את נאמני ארץ ישראל בליכוד, ועמם נמנים ודאי גם אלקין וחוטובלי, אין לי ספק כי גם הם מודאגים שמא ברגע מסוים יוותר נתניהו גם על שלמות הארץ. הם יודעים יפה, אולי טוב ממני, על מה היה מוכן נתניהו לוותר במו"מ הקואליציוני מול הרצוג, כמו גם בשיחותיו עם מזכיר המדינה האמריקאי, בסבבים הקודמים.
חדי העין בין הקוראים הבחינו ודאי כי לא הזכרתי את יצחק שמיר. והוא אולי החשוב מכולם להוכחת טענתי - הוא לא ויתר על מילימטר. גם כשהלך למדריד היה זה ויתור טקטי ולא אידיאולוגי. הוא היוצא מן הכלל המכחיש את הכלל האומר כי מנהיג מן הימין חייב לוותר על האידיאולוגיה שלו בהגיעו לשלטון. הימין חטא כלפי שמיר ופגע בארץ ישראל כשהפיל אותו.

אז מה היה לנו?

חמישה מנהיגים, ארבעה עשורים, שלושה מחזורי שלטון, שני מנהיגים אידיאולוגיים, שני מושחתים ואחד שעוד לא סוכם.
מדינת ישראל זקוקה עדיין למנהיג שיהיה בו צירוף תכונותיהם של מנהיגי הימין: המניעים האידיאולוגיים העמוקים של בגין ושמיר עם יכולת העמידה של שמיר, עם חוכמת התמרון הפוליטי של נתניהו, כושר קבלת ההחלטות והאומץ של שרון ואולמרט, ושום דבר, אף לא שמץ, מהשחיתות שלהם.