את החברה הישראלית מעניינת בעיקר החברה הישראלית וכתוצאה מכך השיח הציבורי שלנו סובל באופן קיצוני מעיוורון סביבתי, שהופך אותו לבלתי רלוונטי ואף מסוכן. בזמן שהמדינות השכנות קורסות או מקרטעות, ומדינות המערב מאבדות את עצמן לדעת, אנחנו עסוקים במי אמר למי, מי שילם על טיסות מלפני עשור וחצי, מי נאור ומי חשוך, מי ליברל ומי פאשיסט, מי גזען ומי סובלני. במרבית המקרים הוויכוחים הללו אינם אלא ניסיונות להלביש בעיות מדומות על מאבקי כוח פוליטיים.

בזמן ששר הביטחון היוצא משה יעלון וחברי המטכ"ל מקדישים תשומת לב רבה להטפת מוסר נגד החברה הישראלית, והפרשנים הבכירים שלנו דנים בשאלות יסוד כמו: האם הדמוקרטיה הישראלית עומדת על סף חיסול (התשובה, אם תהיתם, היא לא), מתמלאים הגבולות שלנו בארגונים תת־מדינתיים, שמבצרים את כוחם והופכים לאיומים ממשיים על חיינו.
הפרשן הוותיק לענייני ערבים, אבי יששכרוף, היטיב להפגין את האובססיה העצמית של הברנז'ה הביטחונית־תקשורתית ביום רביעי השבוע, כשראיין בגלי צה"ל את העיתונאי המצרי מוניר מחמוד.

עכשיו מצרים שרויה במשבר קיומי, הצבא עסוק בלחימה בסיני והנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי עושה מאמצים רבים לשקם את הכלכלה והחברה שנפגעו קשות לאחר השנה שבה כיהנו בשלטון האחים המוסלמים. 
בשבוע שעבר התרחשה עוד פגיעה קשה במצרים: הפלת מטוס איג'יפט אייר שעשה את דרכו מפריז לקהיר. על פי גורמי מודיעין בארה"ב ובאירופה, מדובר בפצצה בעלת מנגנון השהיה, שהביאה לפיצוץ המטוס בדרכו חזרה למצרים לאחר שביצע חניית ביניים קצרה בצרפת. ככל הנראה מי שהטמין את המטען במטוס היה אחד מעובדי רשות התעופה המצרית, כפי שהפלת המטוס הרוסי מעל חופי סיני באוקטובר האחרון התאפשרה לאחר שעובד רשות התעופה המקומית סייע לדאע"ש להחדיר את הפצצה למטוס. 
החבלה החוזרת בטיסות מסחריות במצרים מפגינה את עומק החדירה של גורמי האסלאם הג'יהאדיסטי למערכות החיים החיוניות במדינה. ולא בכדי. בל נשכח כי בבחירות הכלליות לפרלמנט המצרי לפני ארבע שנים וחצי, בין האחים המוסלמים והסלפים, זכו מפלגות ג'יהאדיסטיות ביותר מ־65% מהקולות.

אבל המתרחש במצרים כלל לא מעניין אותנו. כי עבורנו אין זולתנו, וסיפור השנה הוא מינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון החדש. לנוכח זאת טבעי היה שיששכרוף מיקד את שיחתו עם העיתונאי המצרי בשאלה הבוערת ביותר במזרח התיכון: איך "המצרים" (כל ה־90 מיליון) מגיבים למינויו של ליברמן. אכן שאלת השאלות. 
***
בעוד אנו עוסקים בקואליציה של בנימין נתניהו ודורשים מהעולם לעסוק בה, ימלאו בשבוע הבא 16 שנה ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון ולהשתלטות חיזבאללה על אזור הגבול. תשע שנים חלפו מאז שחיזבאללה שיתק את הממשלה בביירות, והפך לשליט של לבנון הלכה למעשה.

מאז תום מלחמת לבנון השנייה טוענים מפקדי צה"ל והמדינאים כי השקט היחסי בגבול עם לבנון הוא עדות לכך שישראל הצליחה להרתיע את חיזבאללה. אבל האם זה המצב, האם אנחנו אלה שמרתיעים?
כיום יש לחיזבאללה יותר מ־100 אלף טילים שמכוונים לעבר ישראל, לרבות פצצות חכמות המסוגלות לפגוע במדויק במטרות בתל אביב ובנגב. בעשור האחרון בכל בית בדרום לבנון יש "חדר טילים" שממנו ישגר חיזבאללה את התחמושת לעבר ישראל ביום פקודה. אם נתקוף את הבניינים הללו במתקפת מנע, המערב יגנה אותנו. מתוך חשש זה אנחנו לא עושים דבר, וכך מאפשרים לחיזבאללה לפתח ולהגדיל את היכולות שלו נגדנו.
מעבר לארסנל הטילים, התפארו השבוע עורכי ביטאון חיזבאללה "אל־ספיר" בפעילות התת־קרקעית של הארגון. על פי הכתוב, כוחות חיזבאללה המוצבים בגבול עם ישראל "עובדים יומם וליל לאורך הגבול ועורכים תצפיות, הכנות וחפירת מנהרות שגורמת נדודי שינה בקרב המתנחלים וחיילי האויב". גם במקרה זה אם נפעל נגד עמדות חיזבאללה בגבול, המערב יגנה אותנו.
במילים אחרות: בשיתוף פעולה עם המערב, חיזבאללה מרתיע אותנו.

מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה. לעצב את המערכה הבאה וליזום אותה. צילום: רויטרס
הפחד מהמערב מונע מאיתנו לצאת בפעולות יזומות גם מול חמאס בעזה. מנכ"ל משרד החוץ, דורי גולד, דיווח השבוע לאו"ם כי 95% מהבטון שישראל מכניסה לעזה לטובת בנייה אזרחית, מנותב על ידי משטר חמאס לבניית מנהרות. עולה השאלה הטריוויאלית: מדוע אנחנו ממשיכים להכניס את הבטון?
כמו במקרה של חיזבאללה, גם כאן התשובה היא הפחד מהמערב. וכך, בסיוע המערב חמאס מרתיע את צה"ל.
לאחר שיגור רקטות לעבר שטח ישראל ביום רביעי האחרון, הודיע ארגון סלפי בעזה כי הוא עומד מאחורי הפעולה. עכשיו, הארגון שרוי במאבק עם חמאס, שאיתו הוא משתף פעולה בסיני. הסברה היא שהסלפים שיגרו את הרקטות כדי לפגוע בחמאס, שכן בתגובה לירי, ישראל תקפה מטרות חמאס. אם כן, מדובר בהרתעה בתוך הרתעה. ישראל היא גם מטרה בפני עצמה וגם מטרה לצורך סגירת חשבונות במאבקי כוח בין ארגוני ג'יהאד. וזה מביא אותנו לסוריה.
בעוד חיזבאללה מבסס שם כוח שממנו הוא עתיד לפתוח נגדנו בחזית שנייה, הגבול ברמת הגולן שקט. זאת משום שארבעת הארגונים הסלפים הפועלים שם עסוקים במלחמה פנימית, ובינתיים מעדיפים לעזוב אותנו בשקט.
ממשיכים לירדן, שם המשטר ממשיך לשרוד, עדיין. אבל גם שם אותות הסכנה נקלטים. בתחילת החודש סגר המלך עבדאללה את המפקדה של האחים המוסלמים בעמאן, כמו גם את משרדי הארגון שפעלו בארבע ערים נוספות.
***
ב־40 השנים האחרונות, מאז אש"ף בנה מדינה בתוך מדינה בדרום לבנון, ישראל גבתה מחיר כבד מהמשטר הלגיטימי המדיני, על כל פעולת טרור שיצאה מהשטח הריבוני שלו. 
אבל מה עושים כשאין ריבון רשמי? או אף גרוע מכך: כשריבון כמו ממשלת לבנון - שפועלת כבר מאז 2006 כבת חסות של חיזבאללה - קיים רק לטובת ניגוח ישראל בפורומים הבינלאומיים, במטרה לשכנע את מדינות המערב ללחוץ על ישראל לחדש את החסינות של ארגוני הטרור ששולטים בפועל בשטח ותוקפים אותנו ממנו?
אין סיבה לקוות לשינוי כיוון של מדינות המערב לנוכח התהליכים הדמוגרפיים, הכלכליים והחברתיים העוברים עליהן. לא ייתכן שנהיה עדים להפסקה של הלחץ המדיני־כלכלי שהן מפעילות על ישראל, להפך. יש להניח כי הלחץ הזה והעוינות שהן רוחשות כלפינו יוגברו. רק השבוע נוכחנו לדעת שכך הדבר. בוועידה השנתית של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם הצטרפו בריטניה, גרמניה וצרפת למדינות אירופיות אחרות, ותמכו ביוזמה ערבית־פלסטינית לגנות את ישראל על פשעים דמיוניים נגד בריאות הפלסטינים והסורים "ברמת הגולן הכבושה", לדבריהם. למותר לציין כי הארגון לא גינה את חמאס על שהפך את בית החולים שיפא לעמדת הפיקוד העליון שלו, או את משטר אסד על השימוש שהוא עושה בנשק כימי.
אז מה עושים? ראשית כדאי מאוד להפסיק עם ההלקאה העצמית. יחסית לשכנותינו ולמדינות המערב אנחנו במצב די טוב. אדרבה, כפי שאנחנו מוכיחים במערכה אחרי מערכה, בכל הקשור לכוח העמידה של החברה הישראלית וללכידותה, אנחנו מעצמה עולמית. הדמוקרטיה הישראלית לא בסכנה, והחופש שממנו אנו נהנים אפשר לנו לבנות חברה חזקה, בטוחה ויציבה.

הפצצות חיל האוויר בדרום לבנון, 2006. צילום: רויטרס
וזה מביא אותנו לאיומים החיצוניים. המטרה שלנו חייבת להיות הפיכת מאזן האימה, אך למרבה הצער הסיכויים שנצליח לעשות זאת ללא שימוש בכוח קטנים. על כן המשימה הראשונה של ליברמן במשרד הביטחון היא לא להוכיח לברנז'ה בארץ ולמדינות המערב שהוא איש של שלום. המשימה הראשונה שלו היא למצוא דרכים לצמצם ולדלל את כוחו של חיזבאללה. 
לא מספיק לשגר איומים שנחריב את לבנון אם חיזבאללה יתקוף, בלאו הכי כבר לא מתייחסים אלינו ברצינות מיוחדת. כדי להשיג את המטרה אנחנו לא יכולים להשאיר את היוזמה בידי חיזבאללה. על כן ישראל היא שצריכה לעצב את המערכה הבאה וליזום אותה. 
אפשר לצאת לפעילויות חשאיות כדי להכין את התנאים ואפשר לפעול דרך צד שלישי; אבל בסופו של דבר, ישראל לא יכולה לאפשר לחיזבאללה להמשיך להתחזק. זה נכון שבעתיים לנוכח העובדה כי ארצות הברית נתנה דחיפה אדירה לאיראן במסגרת הסכם הגרעין עם האייתוללות. 
כמו שבסוריה השקט נשמר בגלל המלחמה הפנימית, כך גם בעזה כדאי שנשאף להגברת המלחמה הפנימית בין המיליציות הג'יהאדיסטיות, תוך הוצאת ישראל מהמשחק. ככל שחמאס יהיה שרוי עמוק יותר במאבק הישרדות מול ארגוני ג'יהאד אחרים, כך יהיה לו פחות זמן לעסוק בנו. 
תחילתה של כל אסטרטגיה ראויה היא בהכרת המציאות. כל עוד אנחנו ממשיכים לעסוק בעיקר בעצמנו, לא נוכל ליטול את היוזמה ולבנות מחדש את כוח ההרתעה של ישראל. אנחנו לא הסיפור. לא בעולם האסלאמי ולא בעולם המערבי