בדרך כלל אינני נוהג לשתף את הקורא בעבודת הרקע, ההכנה, האיסוף, התחקיר, השיחות הטלפוניות (אם יש) והכתיבה המושקעים במדור זה, מכיוון שהחלטתי העקרונית טרם שיצאתי לדרך (200 מדורים), הייתה לספר סיפורים על אמריקה ולא להגג על אודותיה. 2,200 מילה שבועיות מחייבות הכנה שבעבר הניבה 6,000 מילה ואגו נפוח של אדם צעיר. מדוע לברבר? בנאים עובדים קשה יותר. אבל היה משהו לא מידתי בעליל במה שקרה לי השבוע.
 
ההחלטה לחזור ל"שורשים" ("Roots"), האירוע הטלוויזיוני הגרנדיוזי ביותר של דורנו, חייבה מסע ארוך שעיקריו היו 26 שעות צפייה ב"שורשים" וב"שורשים: הדורות הבאים", וקריאת ספרו הבעייתי (בלשון המעטה) של אלכס היילי שעליו מבוססת הסדרה. עיון מחודש במיקומה של היצירה השחורה במרחב הטלוויזיוני, שכללה מפגשים זוללי תאים אפורים כמו “סנפורד ובנו", “משפחת ג'פרסון", “זמנים טובים" ואחרים, נציגים מובהקים של זמנם. מחקרים מלומדים על הפקק המנטלי שחילצה “שורשים" בהוויה השחורה–אמריקאית של ימינו, באופן שאינו שונה (ושונה) ממה שעשה משפט אייכמן למוכנותם הראשונית של ניצולי שואה לדבר עליה. הגילויים על ההכרה המתאחרת ש"שורשים", הספר, הוא אחד הפלגיאטים היותר חצופים ומסמרי שיער בספרות. ושאת המעט שכתב היילי בעצמו על ההיסטוריה של משפחתו העומדת במרכז הנרטיב, הוא המציא ממוחו שנחרך בלהבה צינית מחושבת ותועלתנית. לקינוח, הייתה לי הזכות לצפייה מוקדמת ב"שורשים" 2016, הרימייק הבלתי נמנע ששודר השבוע בערוץ ההיסטוריה במשך ארבעה ערבים עוקבים. 
 
מכיוון שגם עיתונאים זקנים מאמינים בסתר לבם שהם ממציאים (עדיין) את הגלגל ושואפים לראשוניות גם אם הנושא אינו ווטרגייט, התעוררתי הבוקר לעוגמת נפש בדמות מאמר דעה ב"ניו יורק טיימס" שניסה לענות על התהייה מדוע שכחה אמריקה את “שורשים". שזו דרך אחרת לשאול מה ההצדקה לרימייק של הסדרה שהכי הרבה אמריקאים צפו בה יותר מבכל סדרה אחרת. התשובה אינה חשובה, משום שאמריקה הלבנה לא זזה מילימטר בדרך לסגירת הפערים בין שחורים ולבנים מאז השידור המקורי ב–1977. שלושה ימים אחרי שנכנס מגדל הבוטנים ג'ימי קרטר לבית הלבן, התפרץ קונטה קינטה לסלון האומה. קרטר עזב אחרי ארבע שנים וקינטה נשאר. לא כנוכחות משפיעה, אפקטיבית ומשנת סדרי עולם, אלא כהערת שוליים בתחתית דברי ימי אמריקה המהבהבת באור צהוב ומאיימת לכבות. משהו בסגנון מאיפה לעזאזל מוכר לי השם הזה? שאלה שתשובה לה סיפקה הסדרה הארוזה מחדש ששודרה השבוע. 
 

אין כאן רמז שברק אובמה הוא קונטה קינטה. טענה כזאת תוכיח את התיאוריה החתרנית והגזענית של דונלד טראמפ, בדבר מקום הולדתו של אובמה. מנגד, מצב השחורים בימי נשיאות אובמה לא הוטב. במידה מסוימת הוא הורע, גם בשל סירובו של אובמה להיות כבול לסטריאוטיפים שחורים, גישה שגרמה לו להזניח את הציבור שלגיטימי היה לצפות ממנו שישקיע בו הרבה יותר מאשר השקיע. 
 
באשר לצופה יהודי הנתקל בסיפור העגום של העבדות באמריקה, נטייתו הטבעית היא לחשוב - ללא מילים כמובן - שהשואה גבתה מחיר כבד יותר ובערה באש יוקדת יותר. שהיא אחת הבעיות בבסיס תפיסתה של ישראל את מצבה, והסנדקית לאמירה ש"העולם כולו נגדנו" וסירובה לפשרות הנחוצות. 
“שורשים" שודרה ברשת ABC ב–23–30 בינואר 1977, משך 12 שעות בערבים עוקבים. “שורשים: הדורות הבאים" שודרה ב–18–23 בפברואר 1979. כ–130 מיליון אמריקאים צפו בראשונה וכ–110 מיליון בשנייה. אני ודאי שוגה בהנחת העבודה שמשהו מסיפור העלילה ידוע למי שעמדו על דעתם בשנים הרלוונטיות ואחריהן. כמו בטראומות לאומיות אחרות שיש בהן יסוד של בושה ואשמה, “שורשים" שודרה בקמצנות גדולה בשידורים חוזרים ולא הפכה לחלק מהשיח המתמשך באמריקה. 
 
בשנים שחלפו מאז בכורתה הקולנית, היא נמוגה לירכתי התודעה ונספגה במחזור הדם האמריקאי כהערה פולקלוריסטית. נותרו ההדהוד שלה בתודעה ובדיחות רבות. הופתעתי בעת הצפייה המחודשת כמה מעט זכרתי מהסדרה שבה צפיתי בעת השידור המקורי. אבל הדבר נכון גם לגבי הסדרות הבומבסטיות “שואה" ו"רוחות מלחמה", הקרובות יותר לשורשי. ממרחק הזמן נדמה כי במהלך שנתיים ביקשה הטלוויזיה האמריקאית להעלות לדיון קצר נושאים כמו עבדות, שואה ומלחמת העולם השנייה, כדי להפגין כוונה טובה ולצאת ידי חובה היסטורית.
 
“שורשים" עוקבת אחר תולדותיה של משפחה שחורה אחת במהלך שתי מאות ויותר, ומתארת את הריסת מארג החיים השליו שלה בידי סוחרי עבדים לבנים. זה היה הניסיון הראשון לספר בכלים טלוויזיוניים את סיפור חטיפתם של אפריקאים, הובלתם לעולם החדש ומכירתם באמריקה. התעללות שיטתית בהם שמרה אותם בורים ונבערים בכוח, מנעה מהם ללמוד קרוא וכתוב, ונצמדה למוטיב האנושי וההרואי של מאבקם לשמור את אנושיותם, כבודם העצמי ותרבותם. הדוגמה הבולטת ביותר היא התעקשותו של קונטה קינטה הצעיר לשמור על שמו ולא לענות לפונים אליו בשמו החדש “טובי". 
 
את קינטה, “האפריקאי הזקן", גילמו שני שחקנים: לוואר ברטון וג'ון איימוס. לזלי אגאמס היא הבת קיזי. בן וורין הוא בנה צ'יקן ג'ורג'. לואיס גוסט ג'וניור הוא ה"כנר". הסדרה נחשבה פריצת דרך כה יוקרתית שגם משוררת דגולה כמאיה אנג'לו הסכימה לגלם בה תפקיד קטן. איוש התפקידים הלבנים הוא מלאכת מחשבת מוזרה של כל המי הלא חשוב והלא נחשב מגלריית השחקנים מדרג ב'. 
 
כאשר נכנסה משלחת של מנהיגים שחורים למנהלי ABC כדי לשטוח בפניהם את טענתם בדבר הדרך שבה הוצגו שחורים בטלוויזיה, נאמר להם כי קובלנתם מיותרת ותקבל תשובה הולמת עם שידור “שורשים". ב–1976 היו שחורים בטלוויזיה גיבורי סיטקומים ירודים: משפחה שחורה בגטו שהדמות הראשית בה הרבתה להשתמש בביטוי ההורס Dy–No–Mite; “סנפורד ובנו" עם רד פוקס, אב נרגן וממורמר ובנו השרמנטי המנהלים מגרש גרוטאות, ו"משפחת ג'פרסון", על נסיקתה הכלכלית המטאורית של משפחה שחורה והתאקלמותה בשכונת יוקרה לבנה בלב החלום האמריקאי.
 
כשלושה חודשים לפני שידור “שורשים" אמר לאונרד גולדנסון, נשיא ABC, כי על הרשת להירתם למאבק לשוויון זכויות של השחורים וכי עליה להוביל את המאבק בגזענות. הרעיון הנשגב הזה היה משני לשיקול הכלכלי הטהור שהסתמך על ההצלחה של המיני–סדרה “עשיר ועני" ששודרה ב–1976, ולתחושה שבמרכז הספר “שורשים" ניצבת דרמה משפחתית שהייתה המרכיב המנצח ב"עשיר ועני". הטלוויזיה לא התגייסה לצעדה פוליטית הפגנתית על וושינגטון, לא נשאה גרסה לבנה של “יש לי חלום", אלא כיוונה לרייטינג גבוה, בוננזה של פרסומות ורווח גדול. 
 
חוץ מאלכס היילי שנחשב עדיין קדוש, שקרא את התסריטים ולקח אחריות על ההיגד השחור והאותנטיות שלו בדפיקת חותמת כשרות על המוצר הסופי, כתבו את התסריטים תסריטאים לבנים. המפיק הראשי היה לבן כמו גם הבמאים הראשיים של שתי הסדרות. שני במאים שחורים - גילברט מוזס וג'ורג' סטנפורד - ביימו פרק אחד כל אחד. הפרונקל שהתפוצץ סביב טקס האוסקר השנה בדבר מצב היוצרים והשחקנים השחורים בתעשיית הקולנוע, החל להתנפח ב–1977. 
בחסות חיפוי אווירי אפקטיבי וגורף של סדרת טלוויזיה, שהיא לא פחות מתנ"ך מצולם של פרק היסטורי אפל וירוד בהיסטוריה האמריקאית המכשיר את כל האמצעים והכלים, נטלו יוצרי “שורשים" חירויות רבות שלא התאפשרו קודם לכן בעולם קפוץ הישבן של מה מותר ומה אסור לשדר. הנשים שצולמו באפריקה הסתובבו על המסך חשופות חזה (טאבו שהתרסק לרסיסים). בשיקוף המציאות ניתן היתר חד־פעמי למעשים אכזריים, התעללות, עינויים, אונס של נשים שחורות על ידי בעלי המטעים שבהם עבדו שנהגו לבקר בבקתות הספרטניות בתדירות גבוהה והעמידו צאצאים רבים. כמו גם העיסוק בטקס המילה של הנערים באפריקה שהפכו לגברים על ידי הסרת העורלה מעל ה"פוטו" מוקף התלתלים. 
 
במהות הייתה “שורשים" אופרת סבון על סטרואידים. אבל לזכותה ייאמר, השפה שבה דיברה התרחקה מהסיפורים הנוחים יותר לעיכול כמו “אוהל הדוד טום". אף שהייתה צבועה בצבעים מסחריים עזים, לא היה אפשר לטעות בסדרה שהיא יוצאת במסע צלב מחודש, עכשווי ורטרואקטיבי, בשירות המאבק לשוויון זכויות באמריקה. בעיקר הייתה “שורשים" שילוב שקול של מטלית רכה ונייר זכוכית בשירות ציבור הצופים הלבן, למרק את מצפונו מול הטלוויזיה בבית עם נאצ'וס ובירה. אם רצה מי מהצופים לקלל את שהתרחש על המסך ולהתלונן כהרגלו על “הכושים הללו", אף אחד לא עמד בדרכו. 
 
ניכר ב"שורשים" שהתענגה, עד כדי התפלשות חזירית בבוץ, בשימוש במילת ה–N השערורייתית. מעולם לא קיבלו שחקנים לבנים רבים כל כך אישור חד־פעמי לקרוא לזולתם שחור העור Nigger. צופים לבנים רבים לא בחלו במתן חנינה רטרואקטיבית גורפת לעצמם, בטענה שהברוטליות הבוטה של בני דמותם בסדרה לא שיקפה באופן אמין את התנהגותם, וסיפרה בהגזמה מופרזת את מסכת ההתעללות הקשה כדי לעשות טלוויזיה אפקטיבית. הסדרה לא השיקה דיון דחוף במצב השחורים באמריקה חוץ מאשר בשוליים הליברליים. צופים לבנים לא זיהו את הקשר בינם לבין בני דמותם הגרוטסקיים על המסך.
 
בערבים שבהם שודרה הסדרה היו המסעדות ומקומות הבילוי ריקים. הופעות הסתיימו מוקדם מהרגיל. ההערכה הייתה כי חצי מאוכלוסיית אמריקה צפתה בסדרה שהייתה האירוע הטלוויזיוני השלישי בפופולריות בתולדות הטלוויזיה. הסיפורים הקטנים העניקו את הנופך והצבע. כמו הסיפור על ג'ו קירקפטריק, בעל בר, שסיפר שהצופים בסדרה בבר התרגזו כל כך על היחס שקיבל קונטה קינטה, שלא הניחו למכונת התקליטים לנגן שעה ארוכה אחרי תום השידור.
כל מה שרצו היה לדבר על מה שראו. רק אחרי שעסקו ארוכות בנפתולי העלילה נזכרו שהם בבר וחזרו לשתות ולהאזין למוזיקה. 
 
בדיחות נולדו: “הסדרה אינה אמינה", אומרת אישה לרעותה. “אין בה לבנים טובים. לא יכול להיות שלא היו לבנים טובים באותם ימים". “בלבנים הטובים השתמשו ב'חלף עם הרוח'", עונה חברתה.
 
ב"New York Review of Books״ כתב הסופר השחור ג'יימס בולדווין מסה מפוארת על “שורשים": "אנחנו בעורו (של קונטה קינטה - ר"מ), בתוך גופו השחור, וכעת אנו כבולים אליו, לפחד שלו, לכעסו, לכאבו ולסירחון של אחרים על הספינה המובילה אותם. אם לומר בכנות, אינני בטוח שאנו מכירים את המשך הסיפור. הסיפור לא נגמר עדיין, והוא מכיל את הכעס, הכאב והסכנה באמריקה". 
בדברים שנשא בעת השבעתו של ברק אובמה לנשיא, ציטט לאמר אלכסנדר, הסנאטור הרפובליקני, מדברי ידידו הטוב אלכס היילי מחבר “שורשים". ב"וושינגטון פוסט" נכתב שלצטט מהיילי במעמד כה חשוב, היה כמו לצטט מדברים שאמר לאנס ארמסטרונג. 
 
בתביעה בגין פלגיאריזם שהגיש נגד היילי הסופר הרולד קורטלנדר, קבע המומחה לספרות אנגלית פרופ' מייקל ווד מאוניברסיטת קולומביה, כי “לא ניתן להכחיש את העדויות בדבר העתקה מהספר ‘האפריקאי' (מאת קורטלנדר - ר"מ) בספר ובסדרה. הגניבה היא משמעותית ורחבה...". 
 
בסיומו של משפט שארך חמישה שבועות שנושאו התביעה שהגיש קורטלנדר נגד היילי, הושגה פשרה כספית והצהרה פומבית שלפיה “אלכס היילי מודה ומצטער על שחומרים שונים מ'האפריקאי' עשו את דרכם לספר ‘שורשים' מאת היילי...". במהלך המשפט טען היילי כי לא קרא את “האפריקאי" טרם שכתב את “שורשים". מעט אחרי המשפט הגיש ג'וזף ברושק, מורה לנושא מיעוטים, תצהיר בשבועה כי שוחח עם היילי על “האפריקאי" בשנת 1971, וגם נתן לו עותק של הספר הנ"ל שנים לפני כתיבת “שורשים". זה היה הפן העובדתי הנוח יחסית לעיכול. 
 
בשנת 2002 (היילי מת ב–1992 - ר"מ) סובב הסופר סטנלי קראוץ' את החנית: בתחילת שנות ה–80, בעת שנאם היילי בלינקולן סנטר, נשאל ישירות על ידי העיתונאי פיליפ נובייל: מכיוון שהודה באשמה וגם שילם לקורטלנדר פיצויים בסך 650 אלף דולר על פלגיאט, מדוע לא נחשב היילי פושע במקום גיבור תרבות? להיילי לא הייתה תשובה. למה ציפיתם, תהה קראוץ', ממי שרקם את אחת התרמיות הגדולות בהיסטוריה הספרותית באמריקה? ועדיין קנתה האגדה אחיזה בתודעה הקולקטיבית.
 
ב–1997 סירבה רשת PBS הציבורית הנחשבת והחפה מאינטרסים כלכליים, לשדר סרט תיעודי של ה–BBC המבוסס על תחקירו של נובייל, והטלוויזיה ממשיכה לשדר את הסדרה ביארצייטים רלוונטיים, ללא מילה המתריעה על הפלגיאט שאינו נופל בהרבה מהביוגרפיה המפוברקת שכתב קליפורד אירווינג על הווארד יוז, שעלתה לו בקריירה שלו ובשמו הטוב.
 
הפשרה בין היילי לקורטלנדר זכתה לתשומת לב עיתונאית קטנה ביותר. ה"וושינגטון פוסט" לבדו כתב עליה וגם הוא נתלה בקולב - “סופר מקומי קיבל חצי מיליון דולר פיצויים ממחבר ‘שורשים'" - להצדיק את הפרסום. העיתון לא התעמק בפרטים, לא נתן להם פומבי והצניע מאוד את המבוכה הגדולה שהייתה מנת חלקו של היילי. 
 
גם זה לא היה הסוף. זוג חוקרי גנאלוגיה, אליזבת וגארי מילס, בחרו להתחקות אחרי מסעו של היילי בעקבות “שורשיו". הם גילו יותר משגיאות ואי דיוקים. השניים גילו כי הגבר שאותו כינה היילי קונטה קינטה, עבד בשם טובי, לא יכול היה להיות קינטה האמיתי ולא מאבותיו של היילי. 
 
טובי הגיע לאמריקה ב–1762, חמש שנים לפני שהספינה שבה נכתב שהגיע יצאה למסעה. יתרה מזאת, טובי מת שמונה שנים לפני שקיזי, בתו לכאורה, נולדה. שנה אחרי מותו של היילי פרסם נובייל תחקיר נרחב ב"ווילג' וויס" הניו יורקי ובו הסיפור המלא. נובייל גילה כי העורך של היילי ב"פלייבוי" שבו נהג לכתוב, לבן יהודי בשם מורי פישר, כתב את רוב הספר. תחקירניו של היילי, שלא הייתה להם סיבה לחשוד במניעיו, מסרו לנובייל את המכתבים, היומנים, המהדורות, ההערות וההקלטות שהיילי שמר. אחרי שקרא את כל החומר הבין נובייל את היקף התרמית של היילי ואת האופן שבו אלתר והמציא סיפורים תוך כדי כתיבה. 
 
גם בתוך המגבלות הסיפוריות הרבות של המקור הרעוע שעליו נסמך, לא עשה “שורשים" מאמץ לדבוק באמת ההיסטורית. לעבדים ולצאצאיהם היו הזדמנויות מעטות בלבד לשוב לאפריקה, והשאיפה לחזור לא הפכה לתנועה המונית. בניגוד להצגת הנושא בטלוויזיה, נזקקו השחורים לזמן רב כדי לממש ולו חלק קטן בלבד של זכויותיהם. הקפיצות בנרטיב פתחו חורים גדולים באמינות הסיפור ובזמן שלקח לתהליכים להתרחש. למרות כל אלה התנאו הצופים הלבנים במה שנראה היה בעיניהם כמפגש חינוכי אמין עם גרסה אמיתית של גורל השחורים באמריקה. הם לא הביעו חרטה אלא גבהות לב על הזמן שהשחיתו כדי להתעמק בסיפור ולרדת לסוף דעתם של מי שחיו אפליה עמוקה על בסיס יומי. על פי “שורשים", היה החלום האמריקאי בהישג ידם של כל מי שחפצו להשקיע בהגשמתו. 
 
למרות הכעס עליו - סטנלי קראוץ' כינה את היילי “נוכל שקרן ואחד הרמאים הגדולים שקמו באמריקה", וכי התרמית שלו הוכיחה כיצד “היסטוריה ועובדות טרגיות יכולות להיחמס בידי אדם אחד המוכן לנצל נאיביות כדי להשחית את האמת הקדושה". הרגישות מול השחורים הייתה כה רבה, עד שהדיון בשקר לא התקיים מחשש לתגובה אלימה. כולל בהפקה מחודשת ששודרה השבוע והיה לה כל הזמן בעולם להעמיד את הדברים על דיוקם.