לנעוץ עיניים במסך הטלוויזיה ומבעד לאסון לראות כיצד ראש עיריית אורלנדו ומפקדי כוחות הביטחון בארצות הברית מקיימים מסיבות עיתונאים. בשבע בבוקר, שעה מוקדמת ביום ראשון, התייצבה שרשרת הפיקוד הרלוונטית והשיבה ככל שידעה באותו רגע לשאלות כתבים. כעבור שעתיים, בתשע בבוקר, הם כינסו מסיבת עיתונאים נוספת. ולאחר מכן שוב ב־10:30 ועוד פעם סביב השעה שתיים בצהריים ובערב, ולמחרת בבוקר, יום שני, כ־36 שעות אחרי הירי ההמוני הגדול ביותר שידעה ארצות הברית, הרשויות תדרכו בפני המצלמה ולתוך השידורים החיים בפריסקופ ובפייסבוק - בפעם השישית או השביעית.
מה כל כך מסובך בלהתייחס לכלי התקשורת במדינה דמוקרטית מתוקנת כמתווכי המידע בין הרשויות לבין הציבור, כמי שיכולים לשאול שאלות נכונות ולהעביר את המסרים עם הסברים? מדוע המשטרה הישראלית חושבת שעיתונאים שואלי שאלות הם עונש, מטרד, האויב?
חלפה המחשבה שבמשטרת ישראל השתררה הגישה הזו, בין השאר כי השר לביטחון פנים גלעד ארדן נזף בעיתונאים בימים הלחוצים אחרי הרציחות שביצע נשאת מלחם בדיזנגוף בתל אביב. אך באורלנדו, עיר של 250 אלף בני אדם, מפקד המשטרה וראש העיר התייצבו בפני המצלמות בלי להאשים את העיתונאים. העיתונות אינה אחראית לפושעים, התקשורת בפלורידה אינה אשמה בכלום. האדם היחיד המאשים את העיתונות בארצות הברית הוא דונלד טראמפ, והוא בינתיים רק מועמד.
אבק אדם
חלפה גם המחשבה שבמשטרת ישראל השתררה הגישה הזו, בין השאר כי ראש ממשלת ישראל מתייחס לעיתונאים כאבק אדם. הוא לא משיב לשאלות, הוא לא מקיים מסיבות עיתונאים, הוא עסוק 24/7 בלרמוס, להחדיר סוכנים לכלי התקשורת ולנצל לתועלתו האישית כל מה שעיתונאים עושים. שיא השיאים הוא באותן הצגות המכונות "מסיבות עיתונאים". רק כאשר מנהיג זר לצדו (פוטין ברוסיה, סובוטקה הצ׳כי בביקור בישראל) נתניהו משיב לשאלה בעברית.
בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מקיים נתניהו מסיבות עיתונאים כשאין ברירה ומנהיג כפוטין עומד על כך שתקוים מסיבת עיתונאים. וגם אז, במקום לענות למה שנשאל, נתניהו נצמד לסיפור המסכנות העצמית. ״רדיפה פוליטית״, ״ניפוח תקשורתי אדיר״, ״מה שלא הצליחו לעשות בקלפי״. הוא מוסיף את אשתו לתשובה, בלי שבכלל נשאל עליה. שאלה אחת קטנה, במסיבת עיתונאים שכולה הצגה, והבמה מנוצלת לפרופגנדה, לא לתשובה.
בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מקיים נתניהו מסיבות עיתונאים כשאין ברירה ומנהיג כפוטין עומד על כך שתקוים מסיבת עיתונאים. וגם אז, במקום לענות למה שנשאל, נתניהו נצמד לסיפור המסכנות העצמית. ״רדיפה פוליטית״, ״ניפוח תקשורתי אדיר״, ״מה שלא הצליחו לעשות בקלפי״. הוא מוסיף את אשתו לתשובה, בלי שבכלל נשאל עליה. שאלה אחת קטנה, במסיבת עיתונאים שכולה הצגה, והבמה מנוצלת לפרופגנדה, לא לתשובה.
האם אי פעם יהיה בישראל מנהיג שישיב תשובות למה שנשאל? שיקיים מסיבות עיתונאים של ממש? שיפסיק לדבר אל הישראלים בהתנשאות ובריחוק כמי שחושב שאינו צריך לתת דין וחשבון?
הכותבת היא בלוגרית פוליטית ובעלת "הפלוג" - בלוג פוליטי