"אתמול, פה בדיוק במקום הזה, איבדנו את דימה", נשמע קולו של סא"ל נריה ישורון ברשת הקשר במהלך מבצע צוק איתן. בזמן שאחד מקציניו הובא לקבורה בירושלים הוא וחייליו המשיכו להילחם ברצועת עזה. "הלב היה רוצה להיות בירושלים, אבל הראש אומר שצריך להיות כאן ולהמשיך", הוסיף ישורון. "אני רוצה שאנחנו פה, באמצע שכונת שג'אעייה, נצטרף לכל אותם אנשים שמלווים את דימה בדרכו האחרונה ונירה מטח של כבוד ושל הצדעה לקצין הזה, אל המרפאה שממנה ירו הנבלות על הטנק שלנו וקיפדו את חייו".
ישורון, תושב גבעת היובל ביישוב עלי - גבעה של גיבורים, של רועי קליין ושל אלירז פרץ - פיקד בצוק איתן על גדוד 82 של חטיבה 7 של השריון, כשבמהלך הלחימה נהרג אחד הקצינים שלו, דימה לויטס, מכדורים שנורו לעברו מבניין המרפאה. בעקבות המטח שירה ישורון לכבודו ולזכרו אל עבר בניין המרפאה, המליץ השבוע הפרקליט הצבאי הראשי שסגן הרמטכ"ל, יאיר גולן, ינזוף בישורון וייתן לו הערה פיקודית על תפקודו באירוע.
שני דברים מפתיעים בהחלטה. הראשון שהפצ"ר לא החליט לתת לסא"ל ישורון צל"ש. בנוסף, החקירה לא הצליחה להזים את הטענה שלירי היו מטרות מבצעיות וכי המרפאה הייתה עמדה של חמאס, ולמרות הכל ואף על פי כן החליט כבוד הפצ"ר שישורון יינזף כי "דבריו היו פסולים".
כלומר, על פי הפצ"ר המעשה לא היה פסול, אלא רק דברי סא"ל ישורון לפניו. מה היה פסול בהם? הכבוד שרחש לקצין צה"ל אמיץ שהקריב את חייו, או אולי הכינוי "נבלות" לאנשי חמאס שהתחבאו במרפאה שאמורה להציל חיים ובמקום זה לקחה חיים? אני באמת מתקשה להבין איך הספד מרגש כל כך ברשת הקשר באמצע מלחמה יכול לגרור הערה בתיק האישי. תתבייש לך, כבוד הפצ"ר.
ברור שאתה לא לוחם, הפצ"ר, לא כולם חייבים להיות לוחמים. אבל בשביל להיות בצבא ההגנה לישראל צריכים לתמוך בלוחמים שהולכים אל תוך האש בשביל שאתה תוכל לשבת במשרד הממוזג עם ספרי החוקים. אני, אישית, מעריצה אותם, אבל אם זה קשה לך מדי, אתה מוזמן סתם להודות להם על שהם מאפשרים לך להמשיך בחייך בעוד הם מוכנים להקריב את שלהם.
אתה מזכיר לי את השופטים השמנים רפי המבט בתחרויות אקרובטיקה באולימפיאדה: המתעמלת הרומנייה קופצת באוויר, עושה שני היפוכים, בורג משולש ושפגט, נוחתת, פורשת ידיה ומתמתחת לאחור. הקהל מריע. אתה מרים שלט ועליו כתוב 6.7 ואומר: הרגל שלה זזה. באמת, מתי בפעם האחרונה הרגל שלך זזה?
***
כשבעלינו, אבותינו, אחינו ובנינו מביטים בנו מעבר לכתף בדרך לקרב, כי צריך להציל את המדינה וצריך להמשיך את קיומנו כאן בארץ הנוראה הזאת, אנחנו מנסות לעצור את הדמעות ומתפללות שישובו בשלום. למה אנחנו עוצרות את הדמעות? כי אנחנו מבינות במודע או שלא במודע את תפקידנו. אנחנו אחראיות על הרוח, על חיזוק ידי הלוחמים שלנו.
זה לא עניין קוסמי. זה פרקטי לחלוטין: לוחם שרוחו חלשה יילחם פחות טוב, יהסס יותר, יהיה פגיע יותר. באופן פרדוקסלי, אם היינו נשברות מול החיילים שלנו ומתחננות שלא ילכו לקרב, היינו מסכנות אותם. הרוח שלהם חשובה כמו טיב התחמושת, כמו האימונים.
נריה ישורון כתב מכתב לתושבי גבעת היובל במהלך מלחמת לבנון השנייה, כשהיה רק סרן וחברו־שכנו, רועי קליין, נפל בגבורתו. "דווקא בעת כזו שבה אנחנו, אנשי החזית הפיזית של המלחמה נלחמים ונאבקים על משמר ארצנו, חשיבות עצומה יש לכם, אנשי חזית הרוח, בהרמת רוחכם ורוח העם איתכם", כתב. "מותר להזיל דמעה, אך דמעותינו הן דמעות צער על הילקח טובי בנינו על ידי אויב רע ואכזר, ואינן בשום אופן דמעות של ייאוש או אובדן דרך".
כמו בהחלטת משרד הביטחון לא לשפץ את ביתו של יהודה הישראלי, גם כאן החלטת הממסד מנוגדת לקול העם. סא"ל ישורון עשה את מה שמפקד צריך לעשות: הוא חיזק את ידי חייליו ונתן משמעות למוות של הקצין שלו. החלטת הפצ"ר היא רק עוד לבנה בחומה המתגבהת. נדמה שהפער בין הלוחמים לבין הפקידות רק הולך ומתעצם. הצדק והאמת בידי העם. זה לא רק חוכמת ההמונים, זה גם בלבול בצמרת. וכמו שלא נירתע מלהילחם באויבינו, אסור לנו להירתע גם מהקרב הזה, מול אלו המחלישים את הרוח. הצדק עמנו. אז עד שהם יצטרפו אלינו - אל תיתנו להם לנצח