השבוע, כשהנחיתי את מושב הפתיחה בכנס הרצליה, נזכרתי בוויכוח בין נעמי שמר לעמוס קינן כפי שהונצח בסרטו המרתק של מוטי קירשנבאום "אל בורות המים". בהתייחסה לסכסוך בינינו לבין הערבים אמרה שמר לקינן "כשמסתכלים על כל המרחב במזרח התיכון, הם גוליית ואנחנו דוד. אבל אתה מסתכל במיקרוסקופ רק על הפצע במצח של גוליית והופך אותו למסכן בסיפור".

מושב הפתיחה נערך בחסות בית הנשיא, כהמשך לנאום שנשא ראובן ריבלין בשנה שעברה בכנס, וזכה לכינוי "נאום ארבעת השבטים". ריבלין הציג תמונת מצב דמוגרפית שלפיה מדינת ישראל עוברת ממצב שבו יש רוב יהודי חילוני ציוני וקבוצות מיעוט שונות, למצב שבו החלוקה היא פחות או יותר ארבעה שבטים שווים בגודלם: חילוני, ציוני דתי, חרדי וערבי. בעקבות דבריו החליטו במרכז הבינתחומי הרצליה, שעומד מאחורי הכנס, לייסד ועדת היגוי בתמיכת הנשיא שתדון במהלך השנה במשמעויות של מה שהוא כינה "סדר ישראלי חדש". 
השבוע הציג ריבלין את הפתרון שלו לאתגר החדש: פעולה יזומה שמטרתה יצירת שוויון בארבעה אספקטים של חיינו: באקדמיה ובתעסוקה, ברשויות המקומיות, בחינוך ובמשרדים הממשלתיים. 

ריבלין ספג לא מעט ביקורת על הנאום ההוא שהחל את התהליך, בין השאר על ידי מי שקרא לו פוסט־ציוני, מפני שהוא העמיד בשורה אחת את הקבוצות הציוניות והלא־ציוניות ונתן להן משקל זהה. לכן עם פתיחת נאומו השבוע הוא התייחס לעניין ואמר "אני ציוני מכיוון שאני מאמין בצורך ובמוסריות של בית מדיני ולאומי לעם היהודי. אני ציוני כי אני מאמין שקום מדינת ישראל מבטא באופן המזוקק ביותר את שיבתו של העם היהודי להיסטוריה ואת אחריותו לגורלו. האם אני מצפה או דורש שכלל אזרחי ישראל יהיו ציוניים? לא".
הנשיא שיתף את הקהל בשאלה שהעלתה נערה ערבייה, שהשתתפה במפגש של "תקווה ישראלית בחינוך" שהתקיים בבית ספר תיכון דתי בירושלים. הנערה סיפרה לנשיא על הקושי שלה עם שירת ההמנון, ועל חוסר היכולת להשתלב באמת בחוויה הישראלית כש"נפש יהודי הומייה" היא חלק מדרישות הקבלה. "לא כל היהודים שרים את 'התקווה'", אמר הנשיא בנאומו, "יש יהודים לא־ציוניים, האם להם אין זכות להיות ישראלים? האם כל מי שעוסק בישראליות הוא פוסט־ציוני?", שאל.
אני מאמינה לריבלין ומוצאת את עצמי לא פעם שמחה שהוא האיש שנמצא היום בבית הנשיא. ריבלין הוא ציוני חם, אוהב ארצו ועמו, ומסור מאוד לשאלות שמעסיקות את העם והמדינה שלנו. אני גם חושבת שעצם הצפת עניין הדמוגרפיה המשתנה של ישראל מכיוון בית הנשיא הוא מהלך חשוב, אמיץ ומאתגר.
אני מסכימה איתו שאי אפשר לצפות או לדרוש שכל ישראלי יהיה גם ציוני, אבל אני מרגישה שבמסקנה שאליה הגיע כבוד הנשיא הוא מאמץ את השגיאה שזיהתה נעמי שמר אצל עמוס קינן. צריך לראות את כל התמונה, לא רק את המרחב הצר שבין הים לכביש 6. בתמונה הכוללת ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, המקום היחיד שבו אפשר וצריך לכונן מרחב ציבורי לאומי שעולה בקנה אחד עם ערכי היהדות. 
***
מדינה היא כלי המאפשר לאזרחיה לחיות על פי סדר חברתי התואם את ערכי הרוב. לא הרחק מכאן, למשל, נמצאת סעודיה שרוב האזרחים שלה הם בעלי ערכים פטריארכליים ועל פי חוקיה אסור לנשים לנהוג. רק בשטח הצר של ארץ ישראל, שגם הוא נתון לוויכוח, ניתן לממש מדינה שהאזרח שאליו מכוון מערך החוקים שלה הוא האזרח היהודי המודרני. 
נכון, אנחנו רוצים שהמדינה היהודית תהיה גם דמוקרטית ב"דיבור אחד", כמו שאמר ריבלין. ונכון שערביי ישראל הם ילידי הארץ כמונו. מתוקף היותנו דמוקרטים חובתנו, כפי שאמר ריבלין, לכבד את זכותם שלא להזדהות עם המשנה הציונית של המדינה. אבל להסתכל על מצוקתה של הנערה הערבייה שאינה מסוגלת לשיר את ההמנון, זה בדיוק להסתכל על הפצע במצח של גוליית. 
המיעוט האמיתי שהריבון צריך לדאוג לו הוא העם היהודי. והדרך לדאוג לעם היהודי היא לחזק מגמות ציוניות בכל אחד מארבעת השבטים, כולל בחברה החרדית והערבית, שם מופעל לחץ עצום על מי שרוצה להשתלב בחברה הישראלית באמצעות שירות לאומי. 
לכן אני מסכימה עם הנשיא על הצורך בתיקון, אבל בשלוש מערכות מתוך הארבע שהציע: התעסוקה והאקדמיה, מערכת החינוך והרשויות המקומיות. שם יש לעשות כל מאמץ לחתירה לשוויון זכויות, לחלוקת תקציבים הוגנת ולשבירת הסטיגמות. יש לבנות אקדמיה שרגישה לצרכים של כל שבט, ללמד תלמידים יהודים את השפה הערבית ותלמידים ערבים את העברית. 
אבל במה שקשור למוסדות השלטון, למשרדי הממשלה ולמוקדי הכוח, אני חושבת שאסור לנו לעשות אפליה מתקנת למי שבכוונה יקלקל את האופי הציוני של המדינה. להפך. כרטיס הכניסה למשרדי הממשלה צריך להיות שירות צבאי או לאומי, ואלה צריכים להיות פתוחים לכל אחד מארבעת השבטים שרוצה לקחת חלק בהובלת המדינה הציונית היחידה עלי אדמות. 
בואו נדמיין מצב שבו 25% מעובדי משרדי הממשלה הם ערבים ישראלים שאינם ציונים, כל זאת בעקבות הסדר הישראלי החדש. התמונה שתתקבל תהיה דומה למה שקורה עכשיו בכנסת. הרשימה הערבית המשותפת מאוחדת סביב נרטיב אחד: הנצחה, הגדלה והוצאה מפרופורציה של הפצע במצח של גוליית, וגידול דור צעיר על ברכי ההיבדלות, השנאה וההתקרבנות המלאכותית, תוך שימוש בכלים הדמוקרטיים נגד המדינה הציונית. 
האם מדינת ישראל צריכה ליזום הכנסה של נרטיב כזה לתוך משרדי הממשלה? אני בטוחה שזה לא הסדר החדש שהנשיא מבקש להוביל.