לפני הנפילה

דונלד טראמפ פתח תיבת פנדורה גזענית כאשר תקף לאורך חזית דמגוגית רחבה את גונסאלו קוריאל, שופט היושב בדין “אוניברסיטת טראמפ", וחשף את לבקנותו האידיאולוגית כשהוא מסתת את קודש הקודשים של מערכת המשפט, ומפגין את העובדה שאינו מבחין בין מהגר מקסיקני לבין אמריקאי שנולד באינדיאנה. 

זאת הייתה מעידתו הקולנית ומעוררת התרעומת הגדולה ביותר של מי שכבר מעד בכל דבר ועניין העומדים בין אדם וחברו (או חברתו) ובין אדם למקום. עד כדי כך שתומכיו הבכירים והמעטים במפלגה הרפובליקנית הביטו בקדרות פטאלית בוורידי ידיהם הסגורות (בינתיים), והבינו שעשרה מיליון בוחרים לבנבנים כישבנו של תינוק שבחרו בטראמפ בפריימריז, חרצו את דינה של המפלגה לשבט. 

עודם תוהים הוורידים לאן, פסעו כאחד לקדמת הבמה כדי להביע הסתייגות נחרצת (ומס שפתיים) מההתנפלות הגזענית על השופט קוריאל, שהתגלה כגיבור אמריקאי שסיכן את חייו בלחימה נגד קרטלי הסמים המקסיקניים. 

חוץ מלפטר את המועמד הגורר אותם לפח האשפה של ההיסטוריה, פעולה שאינה כתובה בארסנל התקנות שלהם, אמרו הבכירים את הכל. הם הבהירו את ההבדל המהותי והסמנטי בין "לתמוך ב..." לבין “לבחור ב...", שרק עתה הבינו רבים שאינם היינו הך. לבחור, משמעו לסמן את שמו של טראמפ. 

לתמוך, הכוונה לצאת לשטח ולהביע תמיכה אקטיבית נלהבת בו. 

אחרי מספר ימים של טירוף חושים מוחלט וצלילה למטרת התרסקות (הערה לעצמי: לברר אם מי שהיה טייסו האישי של מועמר קדאפי הוא עדיין טייסו של אייר–טראמפ 1) נעתר טראמפ להוראות ההנהגה ועבר לנאום מטלפרומפטרים נאומים כתובים מראש (אף על פי שהסטייה היחידה מהם בפני אסיפת אוונגליסטים הייתה לצורכי בדיחת שירותים כולל המילה "פיפי"). 

בלילה שבו גרפה קלינטון את הז'יטונים הגדולים ושברה את תקרת הזכוכית ההיסטורית מעל אומה שעד לפני 95 שנה אסור היה לנשים לבחור בה, סירב סנדרס לעשות את שהיה צפוי שיעשה, לא השליך את המגבת לזירה ולא הבטיח לאחד שורות עם הנבחרת ולהעמיד לרשותה את תומכיו, כפי שעשתה קלינטון למען ברק אובמה שמונה שנים קודם לכן. 

יומיים לאחר מכן זומן סנדרס לבית הלבן לגירוז, וקס ופוליש על ידי הנשיא וסגנו, וגם צעד עם אובמה לעיני המצלמות באכסדרת מי שהנשיא חפץ ביקרם. הממזר הזקן, אורקל נטול אינטרסים אישיים בעיני תומכיו ומי שרק טובת הרפובליקה לנגד עיניו, הספיק (באורח אגבי לעילא יש לומר) להניח את ידו על גבו התחתון של אובמה בהפגנת חיבה פוטוגנית, חלקה אדנותיות בעלבתית וחלקה טפיחת ישבן של מאמן המחזיר את הריבאונדר החזק שלו למשחק. 

אף שהפגישות הוגדרו כחבריות, טובות וקונסטרוקטיביות, מיהר הקצין הפולני אל סוללת המיקרופונים של התקשורת עם חלון המשרד הסגלגל ברקע, והבהיר שהוא מסרב למסור את חרבו למנצחת. הוא הבטיח להתמודד בפריימריז שנערכו השבוע בוושינגטון די. סי. ולהילחם את מלחמת בני אור בטראמפ. את קלינטון לא הזכיר במילה ופרש עם יועצי אחיתופל שלו לברלינגטון להתייעצויות. עד רגע כתיבת שורות אלה טרם עלה עשן לבן מהטיפי של סנדרס. 

הקורקטיות הניטרלית של אובמה וג'ו ביידן עמדה להם בערך כשעתיים אחרי פגישת הנפל עם סנדרס. השניים לא נמנעו מלהשתמש במילת ה–F כדי לשחרר מעט מתעוקת החזה שנשארה להם מהמגלומן מוורמונט. אובמה מיהר להעלות לטוויטר את הווידיאו שהכין מראש, שבו הוא מכריז על תמיכתו הנלהבת בקלינטון - “אולי האדם המתאים ביותר לנשיאות שהיה לנו" - וביידן עשה כן למחרת. 

את החלל הריק שהשאיר סנדרס מיהרה למלא הסנאטורית אליזבת וורן, יקירת השמאל האמיתית ומי שאינה בוררת מילים, שהסלימה את דו־קרב הציוצים בטוויטר, ובנאום חורך את אוזני שומעיו השיבה לטראמפ על כל החודשים שבהם מיררה עילגותו את חיינו. נאום שקשה היה להאזין לו בפה סגור. את האפקטיביות של הסיכול הממוקד של וורן ניתן לאמוד על פי ציוציו הרפים של טראמפ שקורא לה “פוקהונטס" (על שם הנסיכה האינדיאנית ובקריצה לטענתה של וורן שהיא ממוצא אינדיאני) ו–"goofy", שמשמעו מטורללת במובן נחמד. אחרי שני ציוצי תגובה לאים שהסגירו את הלם הקרב שבו לקה, המליצה וורן לטראמפ (בהמשך לציוץ של קלינטון): Delete Your Account. קרובי משפחה צעירים הסבירו לי שבשיח החדש משמעו “עוף לנו מהעיניים". 

מיץ' מקונל, הסנאטור ללא השפתיים ומנהיג הרוב הרפובליקני, הודה כי אילו ניתן היה למשוך או לבטל את מינויו של טראמפ, היה ממליץ לעשות כן. מיט רומני, המועמד הכושל מ–2012 שהיה מהרפובליקנים הראשונים שהתנפלו על טראמפ, הזמין לקן הנשרים שלו ביוטה את וולף “הרקדן" בליצר, כדי לחזור שוב על סלידתו מטראמפ והבטחה שלא יצביע בבחירות הקרובות. פעם שנייה בחודשיים הזכיר רומני את העובדה - כמיליונר ששילם מעט מאוד מסים בעצמו - שטראמפ טרם חשף את הצהרות המס שלו שלדעת רומני מכילות חומר נפץ. 

אני רוצה לומר שרומני יודע משהו שאחרים רק מנחשים, אבל אין צורך לנחש את המובן מאליו. טראמפ מסרב לחשוף את דוחות המס מסיבות קריטיות ברורות. עובדה שמדשדשת בינתיים בחוסר התלהבות יחסי ותהפוך בהמשך לשאלה אם ראוי מישהו להיות נשיא בלי שחשף את ענייני המס שלו, מנהג אך לא חוק התקף מ–1976.  

כאן עמדנו פוליטית בסוף השבוע האחרון. כל שעה - הרפתקה. 

***

בעיצומם של עשרת הימים הסוערים הללו, הובא מוחמד עלי למנוחות בלואיוויל קנטקי, בטקס חגיגי שעלי היה שותף לקביעת תוכנו ולרשימת מוזמניו, שכמותו לא נראה מאז טקס האשכבה למייקל ג'קסון. 

גם מי שהגדול מכולם ירד מראש שמחתם עם פרישתו מהזירה ולא היו מודעים לתרומתו לחברה ב–30 שנות מחלת הפרקינסון שבה לקה, למדו מפי הנואמים דברים שלא ידעו על עלי. על רקע הנמק והמחלה שבה מדביק טראמפ את אמריקה, שממנה הוא מנסה להשכיח את עיקרי גדולתה, אמונתה וכוללנותה ככור היתוך למהגרים, היה טקס הפרידה מעלי אתנחתא פדגוגית ותזכורת בעתה לאומה שרק בשבועות האחרונים מרפה מההיבט הקוריוזי של מועמדות טראמפ ומתחברת לאיום הקיומי שהוא מהווה. 

עטאללה שאבאז (בתו של מלקולם X), בילי קריסטל (שעלי קרא לו “אחי הקטן"), ביל קלינטון ואחרים, בטקס שבו הייתה נוכחות גדולה למוסלמים - הדת שאימץ עלי כאשר בחר להתנכר לעברו כנצר לעבדים - נשאו נאומים מרגשים, מרתקים ואישיים. כל אחד בדרכו הצליח לשתול בדבריו התרסה נגד הרוח הרעה הנושבת מטראמפ טאואר ומהאיש המנסה לגרור את אמריקה לעברה הפלגני והגזעני. 

אחרי חודשים ארוכים של שנאה, ליבוי יצרים, משטמה וגועל נפש, הפכה הפרידה מעלי לרגע של התעלות נפש, חשיפה מחודשת לכל מה שטוב, תקין ומעורר קנאה באמריקה ואנטיתזה לדליי הצואה הרעיונית ששופך טראמפ על ראשינו. לשעות ספורות ניתנה תזכורת למה התכוונה אמריקה להיות ולמה היא יכולה לחזור אם השפיות, ההיגיון והטעם הטוב ינצחו ויסלקו את טראמפ לסלע שמתחתיו זחל. 

באמריקה שאני מכיר ובה אני חי לא יכול דונלד ג'יי טראמפ להיבחר לנשיא. בדרך כלל זה הזמן שבו כותבים עיתונאים את מה שנראה להם כסביר, לא מסוכן, מתקבל על הדעת ומייצג את הרגע המנותק מרצף היסטורי. 

לתקשורת חלק גדול בהיתכנותה של תופעת טראמפ ועלייתו באין מפריע. מרוב השתאות משועשעת, התנהגה התקשורת כצופה נטולת תפקיד ואחריות. כך, אני מניח, פעלה העיתונות בגרמניה בשנות ה–30 נוכח עליית היטלר. ניתן לדחות את ההקבלה המתבקשת בין טראמפ להיטלר, מוסוליני, פרנקו ומנהיגים אחרים, אבל ספק אם זו פריבילגיה שיש לנו. 

רק כדי להבהיר שאינני לבדי בהקבלות ההיסטוריות הללו: בשבוע שעבר טרח האתר ה“דיילי ביסט" לשטוח את הקייס שיותר משטראמפ מזכיר את היטלר הוא מזכיר את שר ההסברה יוזף גבלס, שהיו לו יומרות ויוזמות שאפילו להיטלר לא היו. גבלס הסביר לעורכי העיתונים ובעליהם, או שיישרו קו עם מדיניות המפלגה הנאצית או שעיתוניהם ייסגרו והם יישלחו למחנות ריכוז.   

בתחילת דרכו הפוליטית בשנה שעברה, כאשר ערף סדרתית את ראשי יריביו בשפה נלעגת ובבורות חסרת תקדים שכרעה תחת נטל שקריו, בהתה בו התקשורת על מומחיה ועדי המקהלה שלה, בעניין משועשע. 

במציאות רבת תקדימים כמו באמריקה נתפס טראמפ כמצחיק ובלתי ישים בעליל. בימיה הנחותים ביותר, המקסימום שהעמידה אמריקה כפוליטיקאים שהדעת לא סבלה, היו ריצ'רד ניקסון, בארי גולדווטר, ג'ו מקארתי, ג'ורג' וואלאס וג'ורג' וו. בוש, ורק מיעוטם הגיעו לבית הלבן. הרקורד של התפכחות פוליטית ברגע האמת עמד לתקשורת. כאשר תפח טראמפ מעבר לממדיו, יריביו נעלמו מתחת לאוטובוס ודבריו תפסו תנופה גזענית, אנטי–דמוקרטית, סהרורית והזויה, החלה התעוררות אטית ומגומגמת שבמהלכה בדקו העיתונאים אצל הפוליטיקאים וההפך, האם מי מנציגי שתי הממלכות הללו החל בתהליך יקיצה. מאז הם מתחרים על הזכות להפיל את טראמפ ולפנות את גווייתו מהזירה, אבל התקשורת והפוליטיקה נטולות כלים ומנגנון חוקיים לעשות זאת. 

הכל נאמר בקול רם וברור חוץ מהקביעה החד–משמעית והנחרצת שטראמפ אינו כשיר להיות נשיא. כמו בגמגום ובהמהום שקדמו לבחירתה של קלינטון בעת שהמספרים והסטטיסטיקה סיפרו את הסיפור המלא של יתרונה הברור, התחבאה התקשורת בפינה אפלה מחוץ לאור הזרקורים במה שנראה כחשש מלהרגיז את ברני סנדרס ותומכיו שהיו בהתקף אמוק ודהרו בראש מורכן ונוגח בסמטאות, כשהם דורסים את ההכרה שהקמפיין שלהם נדון לכישלון. 

לא עשיתי את זה אז ולא אעשה עתה, המחיר היחיד של כתיבת האמת כפי שאני מבין אותה, גם אם אינה מסתדרת עם התמונה העכשווית או עם נהמת העדר, הוא שאטעה בהבעת דעתי ויהיו מי שילעגו לי. זה קרה לי בעבר כשם שצדקתי. תפקידו של עיתונאי לכתוב בטרמינולוגיה ברורה ביותר את מה שהוא רואה ומזהה ולא להתחבא בחמימות של בריכה רוויית שתן שהטובלים בה שרים קומבאיה. 

בניגוד לעשרה מיליון בוחרים שנתנו לטראמפ את הבכורה, רובם גברים לבנים ממורמרים ותאבי נקם שחרקו ניבים משך שתי הקדנציות של נשיא שחור בבית הלבן ולא הצליחו לעכל את הרעיון שזעזע את עולמם, כדי להיבחר לנשיאות מדובר במסה של כ–60–70 מיליון בוחרים, אין גברים לבנים רבים כל כך בעלי נטיות טראמפיות. 

הבהלה תפסה את אמריקה בשבועות האחרונים, כאשר השתחררו חרצובות לשונו וגיליוטינת הרציו המעורערת של טראמפ האמיתי (“הנה האפריקאי–אמריקאי שלי!", הצביע על תומך שחור באירוע בחירות) והתבררו עומק הבוז שלו לסדר תקין, מסורת דמוקרטית, זכויות אזרח ומיעוטים והסכנה המוטמעת בלתת לו גישה לקודים הגרעיניים של אמריקה, שההנהגה הרפובליקנית שלה מתחרה (לא מספיק ובהליך אטי מדי) על האחריות לפנות את טראמפ מהזירה. לא חלילה בשם הדבר הנכון, אלא משום שעם טראמפ כרפובליקני הבכיר בראש הטיקט במחזור הבחירות הזה, סיכוייהם של סנאטורים וחברי קונגרס מהמפלגה להיבחר לבית הנבחרים מאוימים כהוגן. 

בינתיים טרם אוזכרה נטייתה של אמריקה - בעיקר על רקע ימים אלימים במיוחד - להיפטר בדרכה המיוחדת ממנהיגים המאיימים על ציבורים גדולים. להזכיר את האופציה הזאת זה להזמין ביקור של סוכני ה–FBI וחקירה בחדר סגור.

***

בעוד הפריימריז היו טיול בפארק עבור טראמפ, לכלליות הוא אינו ערוך כלל. לפעמים כל מה שצריך כדי לקרוס על קו המטרה הוא היעדר מנגנון, כוח אדם המרושת ב־50 מדינות, עשרות אלפי פעילים המכירים כמעט אישית כל מצביע פוטנציאלי למועמד שלהם וים של כסף. לטראמפ אין דבר מכל אלה. המעבר המהיר שהוא מנסה לעשות מסגנונו הריכוזי ומחוסר האצלת סמכויות, אינו מתקדם באופן משביע רצון, התורמים האמורים למלא את קופות הקמפיין אינם עושים זאת. בעוד הבוס יושב בפנטהאוז ומצייץ, נאבקים נאמניו על תפקידים ומושכים לכיוונים שונים. בז'רגון המקובל אין לו Ground Game. או במילים אחרות: כך לא בונים חומה. 

מולו חולשת קלינטון על סדר כוחות פעילים ומנגנון הקיים בשטח מ–2008, והמזכירים את הכוחות שעמדו לרשות גנרל אייזנהאואר בפלישה לנורמנדי. שעה שלטראמפ אין בן ברית או נאמן פוליטי אחד המוכן להתרוצץ בשליחותו בשטח ולהלהיב בוחרים פוטנציאליים (כריס כריסטי לא יכול לרוץ), בחמ"ל של קלינטון עולים על בגדי ספורט ברק אובמה, ג'ו ביידן, ביל קלינטון, מישל אובמה, אליזבת וורן ואחרים. עם פרצופו מכורכם מחמיצות לוזרית שאינו מצליח להתגבר עליה, כדאי שסנדרס, צ'ונסי גרדנר שלנו, יעבד את גינתו. זה הזמן לכך בניו אינגלנד. 

בימים שבהם אחוזי הפופולריות שלו בשיאם לא מנסה אובמה להסתיר את העובדה שהוא נלהב להתנפל על השטח. אין ציניות בקביעה שיותר משהוא מעוניין בניצחון קלינטון חשוב לו להגן על מורשתו ועל הישגיו בתחומים שונים. נוכח האיומים של טראמפ והרפובליקנים למחוק את מעשה ידיו, מאובמה–קייר דרך ההסכם עם איראן, הסכמי סחר שונים ושבירת בריתות קיימות, קלינטון לבדה יכולה לשמור על הלהבה בלפיד. חוץ מלהחיות את אוסמה בן לאדן, מתכנן טראמפ למחוק את אובמה. אין פוליטיקאים אפקטיביים יותר מהנשיא כאשר הוא במצב לוחמני ונקרא להסביר מיהו טראמפ. וורן הייתה סנדרס הרבה לפני שהוא גילה שהוא כזה. היא אייקון אטרקטיבי אצל צעירים פרוגרסיביים שוחרי שינוי וגם איום אמיתי על וול סטריט. ביידן, ביל קלינטון ומישל אובמה יודעים את העבודה. 

אם תשדיר הבחירות הראשון של טראמפ הוא עדות לגובה הרף שהציב, יזדקקו הקלינטונים לכל עודפי עורם העבה כדי לצלוח את מטחי הצואה בחודשים הבאים. בתשדיר מעברי סטקטו חדים בין הנשיא המכחיש את יחסיו עם מוניקה לווינסקי, לרעייתו המכחישה עבירה על החוק בפרשת האי–מיילים. טראמפ מתכנן לגרור את כל השלדים מארונם של הקלינטונים, אבל הם בניגוד לו, כבר היו בזובור הזה ו"זובור 7 - המאוורר מתעורר" אינו זר להם. 

טראמפ לעומתם, הוכיח עד עתה כי כוח העמידה שלו מול עקיצות מנומקות המאירות פינות אפלות בחייו ירוד ביותר. יש שאלה אמיתית כמה כאלה הוא יכול לספוג בלי לאבד את שיווי משקלו הרעוע. שאלה קריטית היא אם ייתן משרד המשפטים לקלינטון - בהנחה כי ל־FBI יהיה חומר שידרוש התייחסות - את ההנחה שנתן השופט קוריאל לטראמפ כאשר קבע את ניהול המשפט בפרשת אוניברסיטת טראמפ אחרי הבחירות. 

כאדם פסימי בדרך כלל, את האופטימיות שלי באשר לתוצאות הבחירות בנובמבר, אני מייחס לדעתי הקדומה הטובה על אמריקה. אחרי שהשפריצו סביבם בפריימריז כשהם מתענגים על סגנונו הבוטה של הדונלד, ניבולי הפה והחיקויים של חולי פרקינסון, מצטיירת תמונה שלפיה מעידותיו האחרונות הגדולות דיללו באופן משמעותי את הנוכחות באסיפות הבחירות שלו, וסוג של עייפות חומר מצטברת מהשטיקים שלו המתחילים להיות שקופים בעובדה שהם מכסים על חוסר הבנה טרגי בחומרים נשיאותיים. 

כפי שהוכיחו פעמים רבות בעבר, אמריקאים יכולים להיות מגוחכים עד שמגיע רגע האמת שבו הם נקראים לקבל החלטה נכונה בעניין עתידם ועתיד ילדיהם. מוכנותם לעשות את הדבר הנכון לא תגרום להם להתאהב בהילרי קלינטון, אבל ברגע הבחירה בין טראמפ לקלינטון, הם ימצאו דרך לעשות את הדבר הנכון בלי לפגוע בערכיהם. 

מאחורי הקלעים של המפלגה הרפובליקנית הניצבת מול האפשרות לאבד את כל מניותיה הפוליטיות והאידיאולוגיות תחת טראמפ, נבחנים כל התסריטים האפשריים להחליף אותו או לגרום לו לעשות את הדבר הנכון ולשוב לענייניו במקום להיכלא לארבע שנים (אולי פחות) בבית הלבן שם יתברר לו מה שברור לו כבר עתה: שאין לו הטמפרמנט, הידע, המבנה הנפשי, הרקע והיכולת להיפגש עם אנגלה מרקל בלי לספר בדיחה על נאצים ובלי לשאול את נתניהו איפה הנשים השוות בתל אביב. 

האפשרות שאני טועה ושכבר עתה מוזמנות מיטות שיזוף לכל חדר בבית הלבן, היא יותר ממפלה אישית שלי. היא אסון גלובלי וטעות ניווט טרגית, שכעמדת נסיגה אני מנחש שתתקן את עצמה בהדחה מחויבת מציאות במהלך השנה הראשונה.        

נ.ב. בעקבות הטבח באורלנדו: מכיוון שלאמריקה יש אפס סובלנות לריקודים על הדם, הטוויסט שירקוד טראמפ בטוויטר בשבועות הבאים לא ימצא את האוזן הקשבת שלה הוא מייחל ולא יסיט את הבחירות ממסלולן. לא צריך להיות גאון כדי להראות שהרפובליקנים בלמו כל ניסיון חקיקה בנושא רובי הסער ובהעמקת בדיקות הרקע.