לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי את אביגדור ליברמן מחייך כל כך הרבה. אפילו בבחירות 2009, כשגרף 15 מנדטים ועמד בראש המפלגה השלישית בגודלה, אני לא זוכר אותו זורח כמו שהוא נראה השבוע, בתא הטייס של מטוס ה־F35. נראה שהוא התחיל ליהנות מהתפקיד, והאמריקאים גם דאגו שהוא ייהנה בביקור הזה. שר ההגנה אשטון קרטר השאיל לו את אחד המטוסים של משרד ההגנה - בואינג שהוסב למטוס מנהלים מפנק, עם צוות דיילים של חיל האוויר האמריקאי. זו מחווה ששמורה למי שהאמריקאים חפצים ביקרו ורואים בו פוטנציאל להיות השותף היחידי שלהם בממשלת נתניהו.



ההנאה שקרנה מפניו של שר הביטחון - מובנת. בעידן הציני שלנו, יש מעט דברים שעדיין מצליחים לרגש אנשים מבוגרים, אבל התגובות והפסטיבל התקשורתי סביב מסירת ה־F35 (בעל השם הבומבסטי "אדיר"), הוכיחו שרובנו עדיין נפעמים כילדים למראה מטוס קרב חדש. הדיון הציבורי שהתנהל כאן, ולא רק כאן, סביב העסקה, היה כדרכו רדוד.



גם אני אינני מתיימר לדעת מספיק כדי לחוות דעה מקצועית על המשוואה שבין יתרונותיו וחסרונותיו של המטוס. כמו כל דבר - יש בו משניהם - ורק אנשי מקצוע יכולים בעבודת מטה רצינית להציב את המשתנים במשוואה הזאת. כל מפקדי חיל האוויר בעשור האחרון סבורים שהוא חיוני לשמירת העליונות של ישראל, ולא שמעתי כמעט אנשי מקצוע אחרים שחולקים על הקביעה הזאת.



אין מחלוקת שמדובר בפרויקט בזבזני, יקר, שעלה הרבה יותר מכפי שתוכנן והתארך הרבה מעבר ללוח הזמנים המקורי. אין ספק גם שעל המטוס הזה הושתו כל כך הרבה דרישות מבצעיות שספק אם יוכל לענות על כולן בהצטיינות. אבל זה מטוס הקרב העתידי היחיד שיש לעולם המערבי ולמרות כל הספקות - כל העולם המערבי קונה אותו (למעט אולי קנדה). לכן הדיון הוא כמעט תיאורטי.



נאמנה לדרכה, ישראל ממשיכה להצטייד במיטב הטכנולוגיה שהיא יכולה להשיג, וה־F35 הוא היום המיטב של הטכנולוגיה המערבית. ועדיין, אסור שנתאהב בהגדרה שלו כ"חמקן". ארה"ב החלה לעסוק בטכנולוגיות חמקניות כבר לפני יותר מ־30 שנה. הדעת נותנת שבאותו זמן החלה גם רוסיה בפיתוח המענה לטכנולוגיות האלה ושיש לה כבר, או שהיא קרובה להשיג, יכולת להבחין במטוסים "חמקניים". אגב, רוסיה בעצמה מייצרת היום מטוסים חמקניים שכנראה לא נופלים ביכולותיהם מאלה האמריקאיים.



ה־F35 הוא הרבה יותר ממטוס שיודע לחלק חימושים למגוון של לקוחות: הוא מערכת לחימה שלמה שאוספת מידע משלל סנסורים, מעבדת ומפיצה אותו לכוחות אוויריים או קרקעיים אחרים. בחיל האוויר מאמינים, שכמו רכישת ה־15F בשנות ה־70, או ה־16F בשנות ה־80, ששינו את מאזן הכוחות בין ישראל לערבים, ה־F35 ייתן לנו קפיצת מדרגה דומה.



נכון שעלויות התחזוקה וההפעלה של המטוס גבוהות יותר משל כל מטוס קרב אחר שהיה לנו, אבל גם התחזוקה של המטוסים בני ה־30 וה־40 של חיל האוויר היום עולה לא מעט. ה־F35 יאפשר לחיל האוויר להוציא בעתיד משירות את ה־16F C/D המתיישנים, ועם קליטתו, יירד משמעותית מספר מטוסי הקרב של החיל. לכל המקוננים על העלות הגבוהה של רכישת ה־F35, כדאי להזכיר שוב שמי שמממן את העסקה הזאת הוא משלם המסים האמריקאי, דרך הסכם הסיוע הביטחוני, הנוכחי והעתידי.


המתווה הטורקי

ליברמן, וכמוהו שר האוצר כחלון, רואים את האיוולת בהתעקשות של נתניהו שלא לקבל את עסקת הסיוע הביטחוני שמציע הנשיא אובמה לעשור הבא. מישהו השווה פעם את נתניהו לקונה בשוק שמתמקח שעות עם המוכר, בסוף משלם את המחיר המקסימלי, אבל המוכר לא רוצה לראות אותו יותר לעולם.


ברור שתמיד אפשר לשאוף לעסקה טובה יותר, אבל מגיע רגע שבו המו"מ מוצה וצריך לקבל החלטה. ההצעה האמריקאית נדיבה מאוד - 37 מיליארד דולר סיוע ביטחוני לעשר השנים הקרובות - אבל זו הצעה של "הכל כלול".



היא מבקשת להפסיק את המנהג שבו ישראל משנוררת תוספות להסכם הסיוע מהקונגרס, והיא רוצה לבטל גם את הזכות של ישראל להמיר חלק מהסיוע לשקלים ולתמוך בתעשייה הביטחונית המקומית. זה ידרוש ממשרד הביטחון לתכנן אחרת את תקציב הרכש שלו, אבל זו הצעה שמשמרת את היתרון האיכותי של ישראל ונותנת לה גישה לטכנולוגיות אמריקאיות שלא היו לנו עד היום. האם נתניהו באמת יכול לבנות על כך שהנשיא הבא יהיה נדיב יותר? לא נראה שמה שדוחף את הילרי קלינטון לנשיאות הוא התקווה לשבת שוב בפגישות עם נתניהו, וטראמפ - מי באמת יודע איך ינהג בנו אם יגיע לבית הלבן.



נתניהו חושש שאחרי שיחתום על הסכם הסיוע ירגיש אובמה משוחרר לכפות על ישראל תוכנית שלום עם הפלסטינים, אבל נראה שהחודשים האחרונים של כהונתו יוקדשו למאמץ אחר במדיניות החוץ, מאמץ שרק יעשה טוב לישראל. במקביל להסכם הפיוס בינינו לבין טורקיה, שצפוי להיחתם בשבוע הבא, ארה"ב רוצה לקדם ברצינות את הרעיון של הנחת צינור שיוביל גז מישראל, מצרים וקפריסין לטורקיה, ומשם לאירופה.



זה רעיון שמתגלגל כבר הרבה זמן והוא יוכל להתגשם רק אם ניתן יהיה להשיג הסדר לאיחוד האי קפריסין. הצינור חייב יהיה לעבור במים הכלכליים של מה שהיום מוגדר כקפריסין הטורקית. כדי להשיג איחוד, טורקיה תידרש לוותר על הריבונות הלא־מוכרת שלה במזרח האי, ואולי גם להחזיר חלק מהאזרחים הטורקים שהתנחלו בקפריסין אל גבולות המולדת המקורית (נשמע מוכר?). זה לא יהיה קל, אבל הבדידות המזהרת שבה שרוי ארדואן מזמנת עכשיו שעת רצון.


הסיוע ייחתם בכהונתו? נתניהו ואובמה. צילום: רויטרס
הסיוע ייחתם בכהונתו? נתניהו ואובמה. צילום: רויטרס



ליברמן הוא לא מחסידי הפיוס עם טורקיה, אבל כבר אותת שאין לו כוונה לעמוד בדרכו של ההסכם המתגבש. ספק אם ארדואן יוכל לסייע בהחזרת חללי צה"ל והאזרחים שבידי חמאס בעזה, אבל כניסה של טורקיה לרצועה, עם פרויקטים משמעותיים של סיוע, עשויה להרחיק את העימות הבא עם עזה. אפילו נשיא רוסיה פוטין, שבשנה האחרונה אימץ לו כתחביב להכאיב לארדואן, נתן את ברכתו להסכם.



זה המזרח התיכון החדש: כל ברית היא אפשרית והיא גם בעירבון מוגבל. כל ארגון עוין הוא גם שותף בפוטנציה, וכל שותף נוכחי עשוי להפתיע בדקירה בגב בעתיד. במזרח התיכון הזה טוב שתהיה לישראל מערכת נשק כמו ה־F35, אבל גם הוא, על שלל יכולותיו, לא יוכל לחפות על היעדר מנהיגות ומדינאות, שהן הערובה האמיתית להמשך קיומנו כאן.



הכותב הוא הפרשן הצבאי
של חדשות ערוץ 10
[email protected]