בדם קר

שלושה שבועות אחרי הטבח באורלנדו והגיבורים עייפים. אפילו CNN, החרוצה והסתמית ברשתות, החלה להסיג את כתביה ושדריה לבסיסי הבית. כמעט שבועיים הם נצלו בשמש הקופחת רק כדי שזירת הפשע ב"פולס", במה שחייב להיות אחד הרחובות המכוערים באמריקה, יהיה בירכתי הפריים, מנהג טלוויזיה מקצועית.

כמעט שבועיים נבדקה עמידותו של האיפור בתנאי חום ורוח. כל הספריי לשיער בעולם לא הצליח לשחזר את תנאי האולפן הצונן בטמפרטורה מבוקרת ובדוקה מדעית לעונה זו של השנה. במקרה של אנדרסון קופר, ג'ייק טאפר ודון למון המסופרים למשעי זה לא היה דרמטי, אבל הייתם צריכים לראות את השמות שעשו הרוח והלחות לשערן הגלי של ארין בארנט וברוק בולדווין.

בהיעדר מידע מוצק חדש, בדוק וענייני, שפכו מנוע המומחים לטרור אסלאמי (רדיקלי), שחייני דאע"ש ואל־קאעידה והמבינים ברשויות אכיפת החוק באמריקה, גמלאי FBI ,CIA ,ATF ,DEA ,U.S Marshalls ואחרים, שפרשו רגע אחרי שלמדו כי דרכם לצמרת הארגון חסומה הרמטית והפכו לנוודים המלומדים של עולם הקיביצרים. כולם חזרו על אותם ניחושים מלומדים עצמם עד כדי עילפון וחשש אמיתי לשבץ מוחי.

אבל ברשתות החדשות בכבלים משוכנעים כי כך מכסים את שהוגדר כאירוע הירי ההמוני הגדול והקטלני ביותר בהיסטוריה של אמריקה. פעם ביומיים בערך התגנב בדל מידע חדש לשידורים ללא הפסקה, כאשר חברו מבית הספר היסודי של הרוצח עומר סדיקי מאטין, עדכן בהתרגשות בדבר שנאתו של הטובח המת לאמריקה מדושנת העונג, שבה בחרו הוריו האפגנים להקים משפחה.

צריך לתת למדיניות השידור האמריקאית קרדיט על האיפוק המסוים שהופעל בעוד במקום אחר היו רוקדים דבקה על הדם, נוכח הצטברות המידע על שפע הפדיחות ואוזלת היד של ה–FBI. במיוחד בכל הנוגע לחוסר היעילות הקטלני שגילו, בהסתמך על העובדה שמה שידעו על מאטין מחקירותיהם או הטלפון מהחנות לכלי הנשק שבה עורר ניסיונו לרכוש שכפ"ץ את חשד המוכרים, היה בו די כדי להשליך את הרדיקל מטעם עצמו לאתר חקירות שחור בקרואטיה טרם שפתח באש.

רקמת הכסף בענן הייתה שבאותם ימי שידור ארוכים ומייגעים נדמה היה שעלייתו של דונלד טראמפ הייתה חלום רע שקרה במדינה אחרת. לא פחות עצובה הייתה התחושה שבחודשים המעטים שנותרו לכהונתו של ברק אובמה, נדמה כי חברו הכוחות להשמיד את מורשתו ולהותיר את תרומתו המשמעותית לאמריקה המרוסקת שהותיר אחריו ג'ורג' “הצייר" בוש, יתומה. כבוי וכועס נדד אובמה פעם נוספת לכבד בנוכחותו קהילה נוספת של אמריקאים נורמטיביים, שלמדו לרגע משהו על מציאות החיים המתמשכת בפלוג'ה או קנדהאר. יקיריהם המתים חבו את מותם להבל נשימתו הבאוש של הקונגרס בעומדו על זכות האזרח לרכוש רובה סער לחג המולד, וסירובו לסתום את הפרצות בתקנות שכבר אושרו.

החזרה האינסופית על ההישג הסטטיסטי המפוקפק בדבר הטבח הקטלני ביותר, טרי מהדפוס דגם 2016, העלתה אצלי ובוודאי אצל אחרים את התהייה הסקרנית מהו הטבח השני אחריו במניין נפגעים ותחמושת. מהדיבור בתקשורת היה ברור כי לא מדובר באחד מאותם שמות שעדיין מהדהדים בהכרתנו מהשנים האחרונות. מנגד, מפתיע היה לגלות שהמקום השני במצעד “האושר הוא אקדח חם", נוסע 50 שנה בדיוק לאחור, לאוסטין בירת טקסס, 1 באוגוסט 1966. מגדל גבוה, קמפוס אוניברסיטאי וצעיר כל–אמריקאי מעורער בנפשו, לפני שלמדו באמריקה לומר "אסלאם".

הטבח מ־1966 - מופת של יתרון הפרט על הקהילה ושל חוסר אונים מול נחישותו לשפוך דם חפים מפשע - הוא ההוכחה שחסרה הייתה בדיון הלוהט בתועלת של עצירת ההגירה. קשה לחשוב על אירוע יותר מקומי וחף מהשפעות ואינטרסים חיצוניים מאשר התמוטטות העצבים (מונח חלש אך שמיש) שבה לקה צעיר טקסני, סטודנט נשוי, חייל מרינס משוחרר ונער הפוסטר של אמריקה בשנות ה–60, בשם צ'רלס וויטמן.

“בן נאמן, נחת מצטיין, תלמיד שקדן, עובד חרוץ, בעל אוהב, מדריך צופים מופתי, גבר נאה, חבר נהדר למי שהכירו אותו - וצלף מומחה", הגדיר עיתון באוסטין את וויטמן. צ'רלס וויטמן נזקק לשעה וחצי בלבד כדי להפוך מגדל גבוה, סטיית תקן ארכיטקטונית של אוניברסיטה בכירה, לאנדרטה לטירוף וטרור. ביעילות קטלנית ערך וויטמן לאמריקה היכרות עם המושג של טבח המוני ושינה את התפיסה שרווחה לגבי תחושת ביטחון אישי בחללים פתוחים. כנראה שהיה הראשון שחשף את אמריקה לטרור מבית.

כפי שמאפיין לעתים את עולמם הפנימי של אנשים כוויטמן, הם נוהגים לתעד את ההזיות והמחשבות המבולבלות המתרוצצות בראשם, בכתיבה שקדנית ביומן אישי שהוא המפתח לאישיותם. מקרי טבח כגון אלה, מאוסטין עד אורלנדו, נגמרים לרוב עם גווייתו המנוקבת ככברה ומדממת של המפגע. הריגתו היא קתרזיס כמעט בלתי נמנע שאינה מאפשרת לשאול אותו למניעיו.

מכאן נובעת חשיבותו הגדולה של היומן: “מה שאני יודע זה שבכל מקום על פני האדמה שבו חיים נשים וגברים הם מתאמצים קשות לא לטפס על המגדל", כתב וויטמן בקיץ 66'. “לכולם יש מגדל שעליו היו רוצים לטפס. חלק גרועים מאחרים, אבל אינך יכול להכחיש שגם לך יש מגדל משלך לטפס עליו ושכל חייך אתה נאבק בפיתוי לעשות זאת, ההכחשה הזאת מסכנת את לבך ודעתך". לא צריך יותר מלהביט במגדל הגבוה באוסטין ולהיאנח “כאן החלו הגופות ליפול ולהיערם". אך הסיפור גדול בהרבה. סיפורה של אומה שגילתה את חולשתה ואת נקודת התורפה שלה: כוחו המשחית של פרט הנחוש לממש את זממו.

כמו במקרים רבים, מקור הטרגדיה בבית. האב צ'רלס איי. וויטמן - שרברב שהתעשר והעניק למשפחתו מכוניות חדשות במקום אהבה - מיסך אהבה באלימות, לפעמים במשפט אחד. הוא השתמש במחבט, אגרוף וחגורה כדי לחנך את בניו מתוך אמונה שאלימות במידה היא דוגמה למתינות.

בצילום בחוף הים, נראה הזאטוט צ'רלס מחזיק שני רובים גדולים ממנו. מן הסתם חיזיון מוזר לרוחצים לראות ילד בן שנתיים משחק בחול עם רובים. האב התרברב: “אני פנאטי בנושא נשק. לימדתי את בני להשתמש ברובים". גם כאן התעקש וויטמן האב על מצוינות והיה גאה במיומנותו של צ'רלס. “צ'רלי מסוגל להשחיל סנאי בעין מאז שהיה בן 16", אמר.

בצופים הגיע וויטמן לדרגה הנכספת של Eagle Scout וזכה בהכרה לאומית על היותו ה–Eagle Scout הצעיר ביותר בעולם בגיל 12. ב–1947 העלה מבחן שבו נבחנה מנת המשכל שלו כי זו הייתה 138.9, מחונן ללא ספק.

את שנאתו לאביו טיפח מגיל צעיר. וויטמן יצא עם חברים, הם שתו יותר מדי והנער חזר הביתה שיכור. מול בנו המתנדנד על רגליו איבד האב שליטה והשליך את וויטמן שלא ידע לשחות לבריכה, שבה כמעט טבע. למרות שכרותו זכר הנער את האירוע בהתמרמרות גדולה. זאת הייתה נקודת השבירה שלו.

בתום הטירונות הוצב וויטמן בבסיס הימי גוואנטנמו בקובה, אחד מאזורי הסכסוך המסוכנים בעולם. ב–8 באוקטובר 1959 רשם ביומנו: “תנועות הפרט תחת אש אויב: "1. ריצה 2. התגנבות 3. זחילה. ארבעת השלבים של קרב התקפה: 1. חתירה למגע 2. תקיפה 3. חבירה 4. הסוואה ומחבוא". הוא רשם בשקדנות טכניקות של ירי בקרבין M–1 בקוטר 30, ובאותיות גדולות: “הטוב בעולם!". במטווח צבר 215 מתוך 250 נקודות וזכה בתואר צלף–4. בתיקו האישי במרינס מופיע ניקוד גבוה על קצב אש מהיר וירי מדויק לטווחים ארוכים. מפקדיו זכרו אותו כ"צלף מעולה שדייק במיוחד נגד מטרות נעות. מישהו שהיית רוצה לצדך בזמן קרב".

וויטמן וחבריו צדו צבי שלא בעונת הציד בחוותו של הנשיא ג'ונסון. מישהו שראה את הקרניים בולטות מתא המטען במכונית, דיווח את מספר הרישוי של המכונית למשטרה. פקח ושלושה שוטרים עקבו אחרי נתיב הדם לחדרו של וויטמן במעונות הסטודנטים, שם מצאו את וויטמן וחבריו פושטים את עורה של החיה במקלחת. וויטמן הסביר כי רצה לשלוח הביתה מתנה, בשר צבי לחג ההודיה.

החברים אהבו להמר ונסעו הרחק כדי לשחק על כסף. וויטמן הלווה כסף לחבר שהפסיד אותו ולא היה מסוגל להחזיר במועד שנקבע. וויטמן שכב על מיטתו בחדר והשליך סכין ציידים גדולה על דלת חדר הארונות, כאשר הבטיח לו החבר כי משפחתו עשירה והכסף יושב במהרה. בתום לילה של שתייה מוגזמת החליט וויטמן כי הוא רוצה לשוחח בטלפון עם ניקיטה חרושצ'וב כדי לומר למנהיג הסובייטי מדוע אינו אוהב אותו. זה נגמר בשיחה מגוחכת עם המרכזנית.

הסטודנט לארכיטקטורה באוניברסיטת אוסטין התרשם מהמגדל הגבוה שניצב במרכז הקמפוס, שעליו אמר כי: “אדם יכול לעצור צבא שלם מראש המגדל לפני שמישהו יצליח לפגוע בו". את ההערה ליווה בתיאור כיצד יעלה לקומה העליונה ויירה באנשים. כשהם מתבוננים במגדל, התרשם אחד החברים כי לא יכול להיות שוויטמן מדבר ברצינות. עם מכונית מלאה חברים נהג וויטמן למטווח כדי לנסות אקדח חדש, ובדרך זרק הערה גזענית על גבר שחור שנראה שיכור. הוא כיוון לעברו את האקדח מטווח קצר. במקום להראות פחד, עשה עצמו השיכור שולף אקדח מתחת לסוודר שלו. החבורה נמלטה.

ב–1965 היו באוסטין 19 מקרי רצח בלבד. בשניים מהם הודה סטודנט שנידון למאסר עולם. ב–1966 למדו באוניברסיטה 25,511 סטודנטים. רק 13,000 מהם נשארו לסמסטר בקיץ. ההתאבדות הראשונה בקפיצה מהמגדל אירעה ב–1945, כאשר מורה לאנגלית בשם תומאסון קפץ אל מותו אחרי שחתך את ורידי ידיו, קרסוליו וגרונו. המקרה הבא אירע רק ב–1961. סטודנט בשם רוזנשטיין קפץ מהמגדל אחרי שגילה כי חסרות לו שלוש שעות אקדמיות להשלים את לימודיו.

וויטמן התאהב בסטודנטית בשם קתי, והשניים נישאו תוך זמן קצר. על פי סימנים שהיו גלויים לעיני חבריו, נראתה קתי וויטמן מבוהלת מבעלה שנהג להכות אותה. היא פחדה מהאלימות שלו וחששה מאוד מהריון לא מתוכנן. את מיומנותו בירי הפגין וויטמן עם רובה בקוטר 22 כאשר תלה אטב כביסה על חבל וירה בו ממרחק רב. האטב הסתובב מהיריות עד שנשבר ונפל.

הוא סבל מכאבי ראש תכופים שהלכו והחמירו, מהזעת יתר גם בימים קרים וכסיסה כפייתית של ציפורניו. הוא אכל הרבה וחדל להתאמן גופנית עם שחרורו מהצבא. במהלך נטישתו את חינוכו הדתי מבית בכנסייה הקתולית, היה וויטמן זקוק להצדקה. הרציונליזציה שלו הייתה שאולי המוות אינו קיים אלא בשינוי אנרגיית החיים. אם החיים הם גיהינום, החיים הבאים חייבים להיות טובים יותר. הבסיס המוסרי והסיבה לחיות החלו נשחקים בתודעתו של צ'רלס וויטמן.

כפוף לגודלו הפיזי ולכוחו, הילך וויטמן אימים על אשתו. היא הודתה בפני הוריה כי חששה ממזגו האלים ומהתפרצויות הזעם שלו, עד כדי פחד כי הוא עלול להרוג אותה. קתי הייתה בעלת כוח רצון ומשמעת והצליחה לשמור על גזרה נאה, שעה שבעלה אכל יותר מדי והשמין. חברה קרובה הבחינה כיצד מתרץ וויטמן את התכונות שאפיינו אותו ושאותן תיעב באחרים. הוא גרס כי השמנת יתר היא עדות להיעדר משמעת עצמית, אבל התעלם מחוסר יכולתו להיגמל. גם ברגעיו הנורמליים ביותר ניכר בו שהוא נלחם בכוחות המבקשים לפרוץ מתוכו. הוא היה מודע למזגו האלים ושנא את התכונה הזאת אצלו. הוא שנא את האכזריות שהייתה מוטמעת בו וניסה לכבוש אותה. הוא היה עד לאכזריות בביתו ולא רצה לחזור על סגנון חיים כזה. הוא היה משוכנע שהוא סובל מחולי פיזי מסתורי, שמשהו אינו תקין בראשו וחשש שהוא עקר.

תהליך ההקצנה והתערערותו הנפשית, המעבר מדיבור ותיאוריות על אלימות למעשה, היה קצר ביותר. יותר שבר חד מאשר תהליך מתון. הטריגר אינו ברור חוץ משנאתו הכפייתית לאביו שכנראה חיפשה פורקן. וויטמן החל לדבר על האפשרות “לעלות לראש המגדל עם רובה לציד צבאים כדי לירות באנשים". אנשים ששמעו אותו אומר את הדברים העדיפו לא להתרשם. במהלך השנים פלט אמירות שונות ומגוונות שעסקו במגדל. לא כולן שפויות בהגדרתן אך לא מבצעיות בהכרח. היו שהרהרו באפשרות לקפוץ מראש המגדל. עבור אחרים היה המגדל סימבול מיסטי של התסכול בחיי הקמפוס. בפגישה אצל פסיכולוג חזר וויטמן על חלק מהדברים, אבל הרופא לא חשב שהוא מהווה סיכון וקבע לו תור לשבוע מאוחר יותר.

לא ברור מתי החל לקחת דקסדרין, תרופה ממשפחת האמפטמינים הגורמת לאינסומניה, לשינויים במצב הרוח ולעצבנות. על פי חבריו נטל וויטמן דקסדרין “כמו פופקורן". הוא נותר ער ימים ולילות ארוכים. נגד כאבי הראש התכופים שלו נטל אקסדרין, תרופה נגד כאבים ללא מרשם. על פי עדותו שלו, נטל וויטמן מאות כדורי אקסדרין בתקופות זמן קצרות.

ב–1966 ראה אור “בדם קר", ספרו התיעודי של טרומן קפוטה המתעד רצח של משפחת חוואים בקנזס בידי שני נוודים שטעו לחשוב שהכספת הביתית מלאה ממון רב.

זה היה הספר המדובר של 1966 ורבים קראו אותו. נווד שיכור ומכור לסמים בשם ריצ'רד ספק פרץ לדירת סטודנטיות צפופה בשיקגו, קשר תשע אחיות בסדינים שקרע לרצועות. בארבע השעות הבאות ביצע ספק את אחד ממעשי ההתעללות והרצח הברוטליים ביותר בהיסטוריה של הפשע באמריקה. הוא רצח את האחיות במו ידיו, אף על פי שהיה חמוש באקדח ובסכין. הוא תקף מינית בחורה אחת בלבד שהייתה דומה בעיניו לאשתו לשעבר.

בצילום המשותף האחרון שלהם נראים קתי וצ'רלס וויטמן חבוקים על רקע אלמו, חורבות המבצר בסן אנטוניו, שם נערך קרב הגבורה של מאות טקסנים נגד צבאו הגדול של הגנרל המקסיקני סנטה אנה. כל הלוחמים האמריקאים, וביניהם דמויות מיתיות כדייווי קרוקט, ג'ים בואי (שעל שמו נקראת סכין פופולרית גדולה) וקולונל טראוויס, נהרגו בקרב.

אוגוסט 1966 היה אחד החודשים החמים בתולדות אוסטין. הרחובות רתחו. האספלט בעבע. ידיהם של נהגים נכוו מהגה מכוניתם. שמשות מכוניות התפוצצו. נהגים הוזהרו לא להשאיר כלבים או ילדים במכונית ולו לרגע, כי החום יהרוג אותם. דלתות רותחות שרפו את זרועות ורגלי הנוסעים. על רקע הגיהינום האקלימי הזה והתקופה האומללה בחיי אוסטין, יצא צ'רלס וויטמן למסע הרצח המתודי שלו חמוש ברשימות to do מסודרות.

הרכישות הראשונות שלו היו סכין בואי ומשקפת. הזבן לא ביקש תעודה מזהה משום שוויטמן נראה “בחור צעיר נחמד". ההתלבטויות שקדמו להחלטה נמוגו באחת. וויטמן קיבל החלטה שתהפוך אותו לרוצח המונים. מרגע ההחלטה הפך וויטמן ממוקד כקרן לייזר במעשה ההריגה. זה היה סופו של תהליך שבמהלכו עלו אצל וויטמן חששות בדבר בריאותו הנפשית המתערערת, חוסר יכולתו להתרכז בחיי היומיום וגירושי הוריו. הוא היה ערני דיו כדי לבקש סיוע נפשי באוניברסיטה. ביומנו כתב כי אחרי מותו הוא מבקש שתבוצע בו נתיחה לאחר המוות לראות אם סבל - כפי שחשש - מבעיה פיזית. כאבי ראש קשים הכריעו אותו, ובמהלך שלושה חודשים כילה שני בקבוקים גדולים של אקסדרין.

אחרי התלבטות קשה החליט להרוג את אשתו קתי. “הלילה, אחרי שאביא אותה הביתה מעבודתה בחברת הטלפון, אהרוג אותה", כתב. “אני אוהב אותה בכל מאודי והיא הייתה לי אישה טובה כפי שכל גבר יכול לקוות. אינני יכול להצביע על סיבה ברורה מדוע להרוג אותה. אנוכיות או הרצון לחסוך ממנה את האי נעימות שתיגרם לה בגלל מעשי. הסיבה האמיתית לדעתי היא שאני חושב כי העולם הוא מקום שלא ראוי לחיות בו. אני עומד למות ואינני רוצה להשאיר אותה לבדה. אני מתכוון להרוג אותה במינימום כאבים".

קודם היה עליו להיפטר לשיטתו מאמו מרגרט, שהייתה בעיניו קורבן מתמשך להתעללות אביו ושחש חובה לגאול אותה מייסוריה. וויטמן הגיע לדירת אמו נחוש וענייני. בלי להתמהמה דקה, דקר אותה בחזה והכה אותה בראשה. המכה הייתה כה חזקה, עד שדמתה לפגיעה של כדור רובה. הוא הניח אותה במיטתה וכיסה אותה כך שנראתה ישנה. “אני נסער מאוד על שהיה עלי להרוג אותה, אבל אני מאמין שיש גן עדן אחרי העולם הזה ואני מקווה כי נגאלה מייסוריה על פני האדמה. השנאה היוקדת שאני חש כלפי אבי אינה ניתנת לתיאור. אמי נתנה לו את 25 שנותיה היפות ביותר וקיבלה תמורתן מכות, השפלה וחוויות מזעזעות".

בשל החום הרב ישנה קתי עירומה על הסדינים. עם סכין הציד הגדולה ושימוש בכוחו הרב דקר אותה וויטמן במרכז החזה חמש פעמים מתחת לשד השמאלי. קתי מתה בשנתה. 

כעת התפנה למלא את ארגז הציוד הצבאי שלו במה שהיה נחוץ לו להתבצרותו בראש המגדל. בחנות אחת רכש רובה קרבין 30 קליבר, שלוש קופסאות כדורים, שתי קופסאות כדורים 35 וקופסת כדורים ללוגר 9 מ"מ. וויטמן הסביר כי הוא יוצא לצוד חזירי בר בפלורידה. בחנות אחרת קנה תחמושת, רובה ציד, רובה רמינגטון 6 מ"מ וקרבין M–1 שהעניק לו קצב אש גבוה. בבית הניח רובה ציד כפול–קנה במלחציים וניסר חתיכות גדולות מהקנה ומהקת. דוור שעבר במקום העיר לו שניסור רובה הוא נגד החוק בטקסס. וויטמן ענה לו שהרובה שייך לו ושהוא יכול לעשות בו כאוות נפשו.

את הרובים, האקדחים והסכינים הכניס לארגז עם מימיות מים, אוכל ותיק עזרה ראשונה. הרובה הקטלני ביותר בארסנל של וויטמן היה רמינגטון 6 מ"מ עם כוונת טלסקופית שנועד לירי לטווח ארוך והקליעים נורים ממנו במהירות לוע גבוהה. וויטמן רכש כדורי דום–דום הנפתחים כפטרייה עם פגיעתם במטרה.

מההיתקלות הראשונה שלו היה ברור כי וויטמן אינו לוקה בהיסוס או במחשבה שנייה באשר להחלטתו הנחושה לבצע את זממו. כדי להגיע למצפה בקומה העליונה, היה עליו לעבור דרך אישה שתפקידה היה למכור כרטיסים בכניסה. וויטמן חבט בראשה מאחור בקת רובה ושוב מלפנים ושבר את גולגולתה. במשפחה גדולה שעמדה להיכנס למעלית בדרך למצפה ירה וויטמן ברובה המנוסר בטווח קצר. הפצועים וההרוגים התגלגלו במורד המדרגות. וויטמן קשר על מצחו בנדנה לבנה כדי לעצור את הזיעה מלטפטף לעיניו.

יריותיו הראשונות מהגג נורו בנינוחות יחסית. המגדל התנשא גבוה מאוד מעל הקמפוס, ומהזווית של הצופה (או היורה) נראו האנשים קטנים ואנכיים. וויטמן בחר את מטרותיו באקראי דרך הכוונת הטלסקופית. זוג סטודנטים נשוי, והאישה בחודש השמיני להריונה. אין ספק כי את הריונה המתקדם זיהה וויטמן דרך הכוונת. המפלצתיות שלו הגדירה את עצמה בעובדה שאת הכדור הראשון במסע הטבח ירה וויטמן לבטנה. חור גדול נפער בבטנה על ידי הקליע שחלף דרך המעי, הרחם וגולגולת התינוק שמת מיד. הבעל שגהר אל עבר אשתו לשאול מה קרה, נורה בגרונו ומת. החלל השלישי נורה בבטנו ונפל מת למרגלות פסלו של ג'פרסון דיוויס, נשיא הקונפדרציה הדרומית במלחמת האזרחים.

הסטודנטית שרלוט דארנשורי הספיקה לתפוס מחסה מאחורי גדר אבן, והפכה לאחד הסימבולים המצולמים של הטבח. וויטמן ירה ופצע אישה נוספת בהריון. קודם שהחל לירות פיזר רובים על המעקה מסביב למרפסת. כך יכול היה לעבור במהירות מרובה לרובה ולייצר קצב אש שהפיל חללים ופצועים כה רבים. מי שהתבונן בו מלמטה ראה את ראשו מציץ במקומות שונים, מכוון את הרובה, יורה, פוגע ונעלם.

באוסטין טקסס לא עבר זמן רב עד שאזרחים חמושים - בעיקר עם רובים ארוכי טווח לציד צבאים שהיו במכוניותיהם - החלו להשיב אש לפני שהמשטרה הגיעה למקום. הרובים בידי האזרחים היו טובים יותר לסוג הקרב שהתפתח, מרובי הציד קצרי הטווח של השוטרים. הטבח מהמגדל חיזק את המסורת הטקסנית לנשיאת נשק בידי אזרחים. כאשר התבקש מפקד המשטרה להגיב על ירי האזרחים, ענה צ'יף מיילס שהם פעלו על דעת עצמם והוא הניח שלחלק מהם היה ניסיון צבאי. “אינני רוצה לבקר את שעשו, מכיוון שהם עזרו להוריד את מספר הנפגעים על ידי כך שלא הניחו לוויטמן להרים את ראשו באין מפריע", אמר.

במשך 90 דקות פגע וויטמן ב–50 אנשים. מתוכם הרג 16 ואת השאר פצע. הגישה למגדל הייתה קשה וחשופה לקו האש של וויטמן. אזרח חמוש, עובד האוניברסיטה, הוביל שני שוטרים במבוך תת־קרקעי, אל תוך המגדל והמעלית שלקחה אותם למצפה, שאת דלת הכניסה שלו חסם וויטמן. בגרסאות הרשמיות המתעדות את הריגתו של וויטמן בידי השוטרים, ניתנת עדיפות להוראס מקוי, טקסני גבוה ושתקן כמרלבורו־מן, שהעיתונות כינתה אותו “דרינק גבוה וצונן". חלקו של השוטר ההיספני רמירז מרטינז הוצנע באורח נפשע.

היה זה מרטינז שפרץ את דלת הכניסה למצפה והסתכן במטח הראשון מוויטמן שהיה במקום אחר. בסגנון המשטרתי הקלאסי, מרטינז כורע ומקוי עומד, התקדמו השניים עד שיצרו קשר עין עם וויטמן שהיה בגבו אליהם. וויטמן הסתובב ולרבע שנייה היה בין השלושה קשר עין. מקוי ירה ראשון מרובה הציד שלו ושילח תשעה כדורי עופרת שפגעו במצחו של וויטמן, באפו ובעיניו הכחולות שנעלמו. רמירז ירה את היריות הנוספות. וויטמן נורה כמה פעמים עד שנפל ונדם. לקח זמן עד שהאש שניתכה על המגדל נרגעה.

בנתיחה שלאחר המוות התגלה על מוחו של וויטמן גידול ממאיר. על תפקיד הגידול בהתנהגותו של וויטמן לא ידע אף רופא לענות. הטבח באוסטין הבשיל לאייטם במהדורות החדשות של אותו ערב ולדיון ער, אך לא היסטרי, בשאלה האקטואלית בדבר החוקה וזכות האזרחים לשאת נשק. במהלך הדיון למדו האמריקאים כי בחצי הראשון של 1966 נרכשו 175,768 אקדחים בטקסס לבדה. ב–1965 נופקו 571,058 רישיונות ציד.

160 אלף ילדים מתחת לגיל 17 היו פטורים מהצורך ברישיון, ואיתם אזרחים מעל גיל 65. כל שהיה עליך להציג בעת רכישת נשק היה שם, כתובת וגיל. ב–1966 היו באמריקה 100 מיליון כלי נשק בידי אזרחים. ראש ה–FBI אמר באותה שנה כי “מי שטוען שזמינות כלי נשק לאזרחים איננה גורם בעליית מקרי הרצח באמריקה, אינו מתמודד עם המציאות".