בעולם קיימות מאות מחלות והפרעות נפש, הפוגעות במיליוני אנשים יום־יום ומפריעות לשגרת החיים התקינה שלהם, לחיי המשפחה, ליחסים הבינאישיים, לעבודה, ללימודים וכדומה. בישראל עולה מהדיווחים כי כ־250,000 אנשים סובלים ממחלות נפש מסוגים שונים.
חלק מהחולים מאושפזים במחלקות סגורות, חלקם מטופלים ומתפקדים בקהילה וחלקם כלל אינם מאובחנים. למעשה, קיים פער בין רשימת הנכים המוכרים בביטוח הלאומי לבין הרשימות במשרד הרווחה. כניסה לאשפוז פסיכיאטרי היא תופעה שכיחה ומורכבת.
כעובדת סוציאלית, נתקלתי פעמים רבות וכואבות באנשים בוגרים, חכמים, בעלי בוחן מציאות תקין לרוב, אמהות ואבות, אחיות ואחים, אשר נקלעו למצבים מורכבים וסבלו מהתקף או התפרצות של הפרעה נפשית, כגון התקף פסיכוטי הנובע מלחץ, דיכאון או מחלת OCD.
הטראומה הטמונה בתהליך הכניסה לאשפוז לא תמיד נראית לעין חיצונית. קיום חיים נורמטיביים, אשר פעמים רבות נפסקים ברגע אחד, הסטיגמה החברתית הנלווית לכך, הדימוי העצמי שמתרסק לרסיסים ותחושת חוסר האונים הנלווית למרחק מהילדים באשפוז. המשפחה של הסובל מההפרעה הנפשית עוברת טראומה משנית, המחיר הכלכלי בלתי נתפס (עד מאות שקלים ביום) ובני המשפחה פעמים רבות מתרחקים. מה שמדיר שינה מעיני היא העובדה שעצם חוויית האשפוז גורמת טראומה נוספת, וברוב הפעמים חמורה אף יותר.
פעמים רבות חסרה התחשבות ברקע שממנו מגיע החולה. כך קרה במקרה של מ' מדרום הארץ, מטופלת חרדית אשר הגיעה לאשפוז והושמה בחדר עם גבר. באשפוז הרגישה מ' מושפלת ומחוללת ואף עלה בדעתה לסיים את חייה.
המבנה ברוב בתי החולים ברחבי הארץ ישן, בלוי, בעל צבעים קרים ותעשייתיים. כתוצאה מכך נעדרת תחושת ביתיות או מקום בטוח שבו ניתן לעבור טיפול נפשי. בשל כך, חברים ובני משפחה אף הם נרתעים פעמים רבות מהגעה לביקור. בבתי החולים חסרה התייחסות לכל רמות התפקוד של המטופלים, כפי שמספרת א', מטופלת ממרכז הארץ. היא סיפרה כי הושמה באותו החדר עם אישה שאינה מתקשרת כלל עם סביבתה, דבר שהשפיע מאוד על מצב רוחה, מאחר שלא היה לה עם מי לדבר. סדר היום של א' היה "דל ומשעמם" לדבריה. גם כאשר היה חוג ריפוי בעיסוק למשל, הרגישה א' שחסר לה גירוי קוגניטיבי המתאים לרמתה, והדבר השפיע רבות על תפיסתה את עצמה. אחת לשבוע הלכה א' לשיחה עם עובדת סוציאלית, אך לעתים השיחה לא התקיימה כלל. ביתר הזמן ישבה ללא מעש, עישנה והמתינה לשחרורה.
מהמקרה של א' וממקרים רבים נוספים ניתן להסיק כי הטיפול הנפשי בבתי חולים הפסיכיאטריים לכאורה אינו מספק ולעתים מחפיר. קיים צורך בטיפול נפשי כוללני. ברוב המקרים, רק לאחר השחרור מפנים את המטופל לטיפול פסיכולוגי, ובמקרים אלו קיים מרווח זמן בין סיום האשפוז להתחלת הטיפול בקהילה. השינוי בבתי החולים מקומו בזירה הציבורית.
אני קוראת לראשי השיח הציבורי לעשות חשבון נפש ולהגדיל את התקציב המיועד לבתי החולים הפסיכיאטריים.
הכותבת היא עובדת סוציאלית וסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב