הקבוצה שמנסה לעצור את מתקפת ראש הממשלה על התקשורת בארץ

1. ירון דקל חטף בשנים האחרונות מקלחות שופכין רבות על מה שעשה בגלי צה"ל. הוא לא חטף אותן מימין, אלא בעיקר משמאל. דקל לקח את גלי צה"ל והזיז אותה ימינה חזק. הוא שתל את אראל סג"ל, איש הימין המקורב לנתניהו וחובש כיפה, במרכז הפריים־טיים של התחנה. הוא הביא את ד"ר יועז הנדל, ואת עמית סגל, ואת יעקב ברדוגו, לשעבר איש ליכוד ו"גשר" ובחשן פוליטי המקורב לימין, להגשת תוכנית הדגל של התחנה ("יומן הערב") לצדו של ירון וילנסקי. הוא העלה את המינון של עירית לינור, שנספרת היום כאשת ימין, מפעמיים לארבע פעמים בשבוע. הוא השאיר את קובי אריאלי. הוא מעביר את התחנה ללוד ואוכף על חייליה לבצע פעילות חברתית־חינוכית עם תלמידים בעיר הקשה הזו. 

דקל שינה, באומץ, את הגנטיקה של התחנה הצבאית כפי שאיש לא עשה לפניו. הוא פגע בפרות קדושות, הוא אפילו ניסה לפגוע בשעות השידור של רזי ברקאי, ספינת הדגל של התחנה המצליחה, אך נבלם. חלק ממה שעשה היה בוטה ומיותר. חלק אחר לא. דבר אחד בטוח: אי אפשר להאשים את דקל בשמאלנות, ואי אפשר שלא להבחין בהפיכתה של גלי צה"ל להרבה יותר מאוזנת, מגוונת ומחוברת לכל שכבות האוכלוסייה מאשר בשנים האחרונות. דקל עצמו שילם מחיר אישי כבד. אחרי הבחירות הוא סנט, במאמר ב"גלובס", בתקשורת שתקפה את נתניהו והחמיא לניצחונו. בשעה שהדברים הללו נכתבים, גורלו של דקל מונח על כף המאזניים. הוא זומן ל"בירור" תקשורתי אצל שר הביטחון אביגדור ליברמן. למה? בגלל פרק של "האוניברסיטה המשודרת".

את האות נתנה, כרגיל, הצווחנית הראשית של חיינו, מירי רגב. מים עכורים רבים זרמו בביצה מאז דבררה רגב בעליצות את ההתנתקות מעזה וצפון השומרון והייתה אחת מבנות התפנוקים של "פורום חווה" של אריאל שרון. היא הייתה דוברת צה"ל הפוליטית ביותר מאז ומעולם וניסתה לקושש לעצמה גב חסון שעליו תטפס לכנסת לאחר השירות. גבו של פטרונה דני חלוץ נשבר במלחמת לבנון השנייה, אז היא דילגה ממנו הלאה. בלי שרון, עם ברווז צולע בשם אולמרט, מה שנותר לרגב זה הליכוד. היא זיהתה את ההזדמנות וקפצה עליה. ההזדמנות ניסתה להימלט, אך לשווא. 
 

מאז, היא רוכבת על כל השדים האפשריים בדרכה לצמרת. משסה ציבור בציבור, מפטמת את השד העדתי, סוגרת תיאטראות ומחסלת סינמטקים, שום דבר לא קטן עליה, אין קווים אדומים, אין שיקולים ממלכתיים, אין אחריות. העיקר שיש כפיים. השבוע היה זה פרק של "האוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל, שעסק במשורר הפלסטיני הלאומי מחמוד דרוויש, בהנחייתו (התרבותית והנעימה) של קובי מידן.

***

אריה גולן, המגיש המופלא של "יומן הבוקר" בקול ישראל, פתח אתמול את המשדר עם אמירה אישית: "היה הייתה פעם משוררת פלסטינית, פדווא טוקאן שמה. אחרי מלחמת ששת הימים, כשצה"ל נכנס לעירה שכם, היא כתבה את שירה 'אנחות ליד האשנב', שבו נרשמה השורה האיומה, הקניבלית, 'רק הכבד של אויבי ישביע את רעבוני'. מה עשה שר הביטחון משה דיין? הזמין את המשוררת השונאת והזועמת הזו לביתו בצהלה. אחרי הפגישה שהתקיימה ב־12 באוקטובר 68', מספר מרדכי בראון בביוגרפיה 'משה דיין', הסביר דיין לקול ישראל כך: 'פדווא טוקאן היא עתה המשוררת הלאומנית של הציבור הערבי הפלסטיני. ואני סבור שעלינו לנסות לדעת מה חושב הציבור הזה, מה הוא חש, עם מה ישלים ובמה יילחם. עלינו להקשיב להם בתקווה שביום מן הימים, יקשיבו הם לנו'. משה דיין היה ממונה גם על גלי צה"ל, באותם ימים רחוקים רחוקים".

שיריו של מחמוד דרוויש נלמדים במערכת החינוך הישראלית, גם היום, בימיו של נפתלי בנט, וטוב שכך. יש לדרוויש שירים נפלאים, העוסקים בסובלנות, בהבנת האחר ובהכרתו, באהבת הארץ. יש לו גם שירים קשים, לאומניים, אכזריים. את השירים הקניבליים שלו תלמידי ישראל לא לומדים, וטוב שכך. אבל דרוויש הוא המשורר הלאומי של 20% מאזרחי מדינת ישראל הדמוקרטית. להתעלם ממנו זה אקט פרימיטיבי. תלמידי ישראל הערבים מקבלים כמות הגונה של ציונות, משוררים ישראלים ויהודים, לימודי שואה ושאר אייקונים ישראליים יהודיים. הם לא הופכים לציונים בגלל זה, אבל הם לומדים להכיר אותנו. לא חשוב שננסה גם אנחנו להכיר אותם? האם צריך להטיל הגבלות על לימוד אקדמי? נניח שדרוויש הוא צורר מודרני, דמון מוחלט. אז לא צריך ללמד עליו באקדמיה? הרי התוכנית שודרה במסגרת "האוניברסיטה המשודרת". אקדמיה נטו. מתי בדיוק נתחיל לשרוף כאן ספרים? מתי נקים משטרת מחשבות? 

לישראל צריך להיות ביטחון עצמי מספיק כדי ללמוד על שכניה ומיעוטיה. זה בדיוק המותר של חברה מודרנית, חסונה ונאורה על פני המשטרים שאנו רואים במדינות שמקיפות אותנו. רגב ודומיה, מצד אחד מגדפי ערבים ומכפישי מיעוטים, מצד שני הם מנסים להפוך אותנו להעתק דהוי של כל מושאי שנאתם. אגב, מי שהקשיב לפרק המדובר ב"אוניברסיטה המשודרת" יודע שהקונטקסט היה אקדמי וקובי מידן אפילו אמר, בסיום השידור, ש"דרוויש עצמו בוודאי לא היה אוהב את השיעור הזה".

הערה אחת אפשר לקבל באשר לתוכנית על דרוויש. סדרת ההרצאות שבמסגרתה היא שודרה, קיבלה את הכותרת "טקסטים מכוננים בישראל". אפשר היה לשדר אותה בקונטקסט אחר. יכול להיות שהכותרת הזו הייתה טעות. האם זה מצדיק את טירוף המערכות סביב הפרשה העלובה הזו? את הצווחות של רגב, את הזימון של ירון דקל ל"בירור", את ההתלהמות הכוללת?

לא מזמן, בשיאם של המגעים בין נתניהו ליצחק הרצוג על הצטרפות המחנה הציוני לממשלה, נקלע לפתע ראש הממשלה להתקף עיוועים בעניין גלי צה"ל. "מי צריך את התחנה הזו בכלל?", שאל בזעם, "בשביל מה זה טוב? מה פתאום תחנת שידור צבאית?". בני שיחו של נתניהו היו המומים. לפתע פרץ מתוכו שד אפל, חבוי, של זעם ושטנה. הובהר לו, באותה פגישה, שאין מה לדבר על סגירת גלי צה"ל, או פגיעה בה. לקח לו זמן, והוא נרגע. 

השבוע, השד האפל פרץ מחדש, הפעם מתוך מירי רגב, שמתפקדת בחודשים האחרונים כמגפון האישי של הבית ברחוב בלפור. נדמה לי שמשה (בוגי) יעלון, שר הביטחון לשעבר, התכוון לרגב כשאמר השבוע ש"ליבוי יצרים מצד פוליטיקאים מוביל לאלימות ועלול להוביל גם לרצח. פוליטיקאים הפכו לגורם ששופך שמן למדורה". לרגב יש באר שמן ומשאבה. היא לא מדלגת על גחל אחד בשטח. עד שהכל יעלה בלהבות, היא לא תירגע. 
 

אין ישראלי שוחר דמוקרטיה שלא מזדעזע מהמתרחש בטורקיה. הנשיא ארדואן ניצל את ניסיון ההפיכה הכושל כדי להשמיד את האקדמיה, להדיח ולאסור אלפי דקאנים של פקולטות ואוניברסיטאות, להעמיד את כל מערך התביעה הצבאית לחקירה, לפטר את כל השופטים, לאסור על כל עובדי המדינה לצאת מהארץ, להדיח אלפי מורים, לכלוא מאות עיתונאים, לסגור אתרים ועיתונים. יש כבר עשרות אלפי עצורים ומודחים, שליש מהצבא בכלא או בבית, מאות גנרלים ואדמירלים חוששים מעונש מוות, שהרי ארדואן הצהיר שלא יוכל לעמוד זמן רב בפני הדרישה העממית לעונש כזה. לפעמים נדמה שגם אם ארדואן ימנה את הסוס שלו לראש עיריית איסטנבול, אף אחד לא יפצה פה ויצייץ. להפך, הציבור הטורקי איתו. 

אנחנו שואלים את עצמנו איך דברים כאלה יכולים לקרות, בלי להבין שהם קורים גם לנו. ממש כאן ועכשיו. 

בעמודים האלה נסקרה התקפת האמוק של נתניהו על הדמוקרטיה והתקשורת עוד בטרם החלה, לפני שנים ארוכות. איך שינן באוזני אנשיו, לאחר שהודח מראשות הממשלה בפעם הראשונה, שהוא מתכוון לחזור עם תקשורת משלו ולנטרל את התקשורת העצמאית והאליטות. סוף־סוף מצאנו הבטחה שנתניהו מקיים.

בואו נדבר על תאגיד השידור הציבורי, שאמור להחליף את רשות השידור הגוססת ולהביא לישראל, לראשונה בתולדותיה, שידור ציבורי מקצועי, רזה, מיומן ובלתי תלוי. נתניהו יעשה הכל כדי שזה לא יקרה. רשות השידור אמורה להיות צעצוע פרטי שלו, גרסה משודרת של "ישראל היום", ואם לא נבין את זה בטוב, הוא יעשה שנבין את זה ברע. 

בזמנו, כששר התפוצות יולי אדלשטיין היה השר הממונה על רשות השידור, הוא ניסה למנות את מנכ"ל בזק לשעבר אמנון דיק ליו"ר הרשות. נתניהו אישר שלוש פעמים את המינוי, ושלוש פעמים חזר בו. אדלשטיין הותש. דיק היה אדם עם קבלות, מנוסה, איש ניהול ותיק שמבין בתקשורת ואינו בעל זיקה פוליטית. מישהו ראה אותו פעם עובר בחוף הצוק ליד השולחן של ציפי לבני, או משהו, וזה היה מספיק כדי להטריף את "הבית" (הכוונה לבית ברחוב בלפור) ולטרטר את אדלשטיין. הדברים הגיעו לכדי כך שאדלשטיין פשוט ויתר על רשות השידור והחזיר אותה לנתניהו. הוא עשה את זה מרצונו, אף על פי שלא היו לו יותר מדי תפקידים וסמכויות. אני מתגעגע לאדלשטיין ההוא, כי הנוכחי עושה עכשיו תעלול עלוב עם הניסיון לעקר את ערוץ הכנסת מתוכנו העיתונאי ולאפשר את העברתו לידיים "ידידותיות" יותר.

חוויה דומה עבר התוכי הפרטי של ביבי, השר אופיר אקוניס, שהופקד מתישהו על רשות השידור בלי לקבל סמכויות ממשיות, עבר מסכת השפלות מגוונת עד שנאנח והחזיר גם הוא את העניין הארור הזה לנתניהו.

מי שהמציא את סיפור תאגיד השידור היה גלעד ארדן, בקדנציה שלו כשר תקשורת בממשלה הקודמת. הוא החליט ללכת על מהלך אמיץ ודי מתבקש: לסגור את רשות השידור ולפתוח רשות חדשה, רזה, בריאה ומקצועית במקומה. על הדרך, גם לבטל את אגרת הטלוויזיה השנואה ולתקצב את הרשות החדשה (והחסכונית) מקופת המדינה, תוך יצירת מנגנון שינטרל ממנה את השפעת הפוליטיקאים. 

ארדן גייס למהלך את שר האוצר יאיר לפיד והם יצאו לדרך. המשימה החשובה ביותר הייתה להרדים את נתניהו ולגרום לו להאמין שגם ברשות החדשה תישמר לו שליטה כלשהי. באותם ימים יצא נתניהו למסע ארוך בחו"ל, כולל החוף המערבי של ארה"ב, וארדן הצליח איכשהו להעביר את המהלך בהיעדרו ולזכות גם בברכת הדרך של ביבי.

***

למרות הפסימיות הראשונית, התברר שלתאגיד השידור החדש יש סיכוי לא רע להפוך למה שהוא אמור היה להפוך. תהליך החקיקה היה קשה, הרבה עזים שחורות נשלפו ברגע האחרון מתוך החוק, ומלאכת המרכבה יצאה לדרך. בחודשים האחרונים התברר לנתניהו שרימו אותו. גנבו לו את רשות השידור מתחת לאף. לא מדובר בעיתונאים שנשכרו לעבודה. כאן, דווקא הימין יכול להיות מרוצה. מינון אנשי הימין וחובשי הכיפה מבין עיתונאי התאגיד העתידיים גבוה. הסיבה העיקרית היא, זמינותם והיענותם הגורפת של החבר'ה מהמגזר להצעות העבודה של התאגיד, שמשלם משכורות צנועות יותר מאשר המקובל בגופים המסחריים. בנוסף להם, החתים התאגיד גם שורה של עיתונאים מנוסים, בעלי שם ומוניטין. יעקב אחימאיר, שאול אמסטרדמסקי, יואב קרקובסקי, מדגם מייצג. פוליטית, הימין צריך להיות מרוצה. מקצועית, כל שוחרי הדמוקרטיה צריכים לחגוג: התאגיד באמת אמור להיות עצמאי, שני העומדים בראשו, גיל עומר (יו"ר) ואלדד קובלנץ (מנכ"ל) הם מהמקצועיים, ענייניים, מוערכים וקונצנזואליים ביותר בתעשיית התקשורת לדורותיה.

אז מה מפריע לנתניהו? זה פשוט: הוא הבין פתאום שהוא עומד לאבד את הצעצוע האהוב שלו. שלמה (מומו) פילבר גילה פתאום שהוא לא יכול להכתיב שמות, להצניח מינויים, להביא ולהוציא. ניסיונות התערבות, בחישה והכתבת שמות נדחו. כמה מלחכי פנכה מרשות השידור לא נשכרו בתאגיד החדש, במקומם הובאו שמות אחרים. ביבי החליט להרוג את הסיפור הזה. שטח משוחרר לא יוחזר. רשות השידור תישאר בבלפור. הוא מצא כמה תירוצים, ניצל את תמימותו הבלתי נתפסת של יו"ר ההסתדרות ניסנקורן, ויצא למהלך הטרפוד בהפתעה. 

הוא שלף אותו מעל דוכן הכנסת, במהלך שעת ה"שאלות ותשובות" ביום שני השבוע. יצחק הרצוג ואיתן כבל, שישבו באולם המליאה ושמעו את ההצהרה של ביבי, שלפיה הוא הולך למהלך דחיית עליית התאגיד בתיאום עם יו"ר ההסתדרות, מיהרו וסימסו לניסנקורן. הם לא ידעו, וניסנקורן לא הבין. 
 

זה היה מחטף מהיר, ביבי עבד עליו 24 שעות, כדי שיו"ר ההסתדרות לא יבין שהתמונה הכוללת גוברת על האינסטינקט האוטומטי שלו להציל משרות של עובדים. שמדובר כאן במתקפה ישירה על חופש הביטוי והדמוקרטיה. כשניסנקורן הבין, היה כבר מאוחר מדי. הוא פספס את ההזדמנויות לרדת מהעץ, אם כי בסוף הוא עוד יכול ליפול ממנו.

הנה עוד דוגמה: ח"כ מיקי רוזנטל איש המחנה הציוני הגיש הצעת חוק שלפיה כלי תקשורת שמפרסם תוכן שיווקי, יצטרך לציין באופן בולט שמדובר בתוכן פרסומי ולא בידיעה עיתונאית מן המניין. בסך הכל, הצעת חוק הגיונית. הבעיה היא, שבמצב העניינים הנוכחי, כשהעיתונים קורסים והתקשורת כולה גוססת ומאבדת את מטה לחמה והמודל הכלכלי שלה, העיתוי של הצעת החוק הזו עלול לגזור כליה סופנית על הענף כולו. 

מילא רוזנטל, הוא לא לגמרי מבין ויש לו חשבון ארוך עם "ידיעות אחרונות". הקטע המעניין של הסיפור הוא איך אימצה לשכת ראש הממשלה את הצעת החוק של רוזנטל, שהוא בכלל ח"כ עוין מהאופוזיציה, ואיך התאבד על ההצעה הזו ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, בצרחות ואיומים ותרגילים מלוכלכים ומה לא.

את ההצעה הזו סיכלו אנשיו של משה כחלון, יחד עם איילת שקד מהבית היהודי. הם גייסו את החרדים, שהבינו שגם העיתונים שלהם יוכפפו לחוק החדש, אבל אז צצו אנשיו של ראש הממשלה עם הצעה שהחרדים לא יכולים לסרב לה: נחריג אתכם מהחוק הזה, אמרו אנשי נתניהו, "נוסיף שהוא יחול רק על עיתונים שמוכרים מעל 50 אלף עותקים". החרדים לא השתכנעו. הם הבינו את הקטע וסירבו לשתף פעולה עם הג'יהאד שהכריז נתניהו על מה שנותר מהתקשורת החופשית.

נפתלי בנט הוכיח השבוע שהוא דמוקרט ומנהיג. הוא לא היסס לתקוף את הרב יגאל לוינשטיין, אחד הבכירים והמשפיעים בלב מחנהו בציונות הדתית. נתניהו, כרגיל, המתין לבנט והצטרף בגמגום. אבל זו הייתה רק ההתחלה. בנט יצא בפומבי נגד יוזמת נתניהו לטרפוד תאגיד השידור הציבורי. בנט חוטף מהתקשורת לא מעט, אבל מעולם לא העלה בדעתו שזו סיבה שמצדיקה את השמדתה. הוא, בניגוד לנתניהו, מבין לגמרי את תפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית. הוא זוכר מה עשתה התקשורת לכל ראשי הממשלה הקודמים, בעיקר אולמרט וברק, והוא יודע שאין כאן ענייני ימין או שמאל, אלא תפקיד משמעותי של כלב שמירה החיוני לאיזוניה ובלמיה של חברה דמוקרטית.

אנשי נתניהו, המתחפשים ל"גורמים בליכוד", כלומר ניר חפץ, הגיבו בהתקפה על בנט ותהו ממתי הוא הפך לאביר חופש הדיבור, שהרי תמך ביוזמת הסגירה של "ישראל היום". תגובה אופיינית, שאין בה ולו תו אחד של אמת. ראשית, בנט לא תמך ביוזמה, ולא הצביע. שנית, אף אחד לא הציע לסגור את "ישראל היום". הצעת החוק קבעה שהוא יצטרך להימכר תמורת תשלום, ולו סמלי (שקל אחד) במקום להיות מחולק חינם אין כסף ולהפוך לשופר שטיפת מוח משפחתי במימון הימורי לאס וגאס.

אתמול שמעתי את ד"ר דרור אידר, אחד המגפונים היותר רועשים בביביתון, טוען שלדרוש מ"ישראל היום" להימכר תמורת שקל זה כמו לדרוש שהציבור ישלם שקל כדי לשמוע את גלי צה"ל. נו, טוב. אידר השמיע כבר שטויות מופרכות מזו בחייו. גלי צה"ל ניתנת להאזנה חופשית מאז ומעולם. "ישראל היום" נכנס לשוק של עיתונות פרינט שאינו חינמי, במטרה לגרום להיצף ולשבור את כל המתחרים עד קריסתם המוחלטת. זה היה שלב ראשון וקטלני בהתקפה של נתניהו על התקשורת החופשית. אני בעד חינמונים, בתנאי שיש מודל כלכלי ואין מימון חיצוני אינטרסנטי. 

וחוץ מזה, איזה "חופש ביטוי" יש ב"ישראל היום"? האם עיתונאי "ישראל היום" יכולים לכתוב כל מה שעולה על דעתם (כפי שאני וחברי עושים כאן ב"מעריב", במגבלות משפטיות)? ברור שלא. אחרת, דן מרגלית לא היה נאלץ לצייץ בטוויטר את ביקורתו החשובה על נתניהו, אלא מפרסם אותה בעיתון. במהלך השנים הצטברו הרבה מאוד עדויות של עיתונאים בביביתון שמספרים שהורידו לדפוס ידיעה איקס, וקראו למחרת בבוקר ידיעה אחרת לגמרי, פרי עטם.

טענה נוספת של אנשי נתניהו נגד התאגיד היא, שבניגוד למה שסוכם, הוא לא ישדר מירושלים. הם מעלים את ירושלים על ראש שמחתם בלי למצמץ, על אף שהם יודעים שגם כאן מדובר בשקר גס. טוב שארדן, כמי שהעביר את חוק השידור הציבורי, הבהיר את זה: "מוזר שחברי בליכוד לא שמו לב שכבר שנים רבות חלק נכבד מקול ישראל נמצא ומשדר מתל אביב. בחוק החדש שהעברתי יש פעם ראשונה חובה חוקית שהתאגיד החדש ושידוריו יהיו אך ורק מתוך ירושלים. לכולם ידוע שהפתרון לטלוויזיה בלבד ממודיעין הוא פתרון זמני בלבד עד שהבניין החדש בירושלים יהיה מוכן. היועמ"ש אישר אותו. בקיצור, בואו לא ניתמם. לכולם ברור וכך גם קובע החוק, שהתאגיד החדש ישדר כולו מירושלים. אבל דחייה ארוכה תגרום שלא יהיה שום תאגיד ושום שידור ציבורי. לא מירושלים ולא ממודיעין". גם ארדן ראוי לצל"ש. לא קל להרים ראש נגד העדר המסתער והגל העכור של רגביזם ופופוליזם. בליכוד, משלמים על זה במזומן.

ההערכה היא שיוזמת התאגיד של נתניהו תיפול. מה שביבי עוד לא יודע, ביום חמישי בצהריים, זה שגם אביגדור ליברמן, שר הביטחון, מתנגד בתוקף לדחיית מועד עלייתו של התאגיד. יחד עם כחלון ובנט, ואולי גם דרעי, זוהי קבוצה שנתניהו לא יוכל להכריע. בפורום "ראשי המפלגות בקואליציה", שאליו מגיעות הצעות חקיקה בטרם יגיעו לממשלה, יש מסורת שהדברים עוברים רק בקונצנזוס. ובכן, לא יהיה קונצנזוס על העניין הזה. נכון, בנט הצהיר שלא יפרק את הממשלה על התאגיד, אבל נדמה לי שגם ביבי לא.

או שאני טועה. החקירה נגד נתניהו עמוקה ורחבה בהרבה מכפי שמדווח בתקשורת. לאחר תקופה אפלה, שבמהלכה עבדו חלק מגורמי האכיפה בישראל בשירותה של משפחת נתניהו, יש עכשיו חקירה אקטיבית, חיה ונושמת, בעניין התנהלותו של ראש הממשלה. בשבוע שעבר נסקרה כאן האפשרות שנתניהו ינסה לכבות את האש, שמתחילה ללחך את שולי גלימתו, באמצעות פיצוץ, קרי בחירות. כפי שאף אחד לא האמין שהוא יגרור את ישראל לבחירות בגלל חוק "ישראל היום", כך עכשיו אנחנו מתקשים להאמין שהוא ירוץ לבחירות כדי להמשיך לכתוש את התקשורת. אז זהו, שהסיבה האמיתית לא תהיה התקשורת, אלא החקירה הפלילית המתקרבת. אין לי ספק שהאפשרות הזו מונחת על שולחנו של נתניהו, זמינה לשימוש. עוד לא הגענו למועד ההכרעה, אבל אנחנו מתקרבים אליו.  

שאלה פתוחה היא, איך יגיבו השותפים של נתניהו להקדמה אפשרית של הבחירות. כחלון וליברמן צריכים זמן. ליברמן רוצה שנה, כחלון שנתיים. להם אין אינטרס לבחירות, להפך. החרדים מאושרים. מזמן לא היה להם כל כך טוב. גם הם לא צריכים בחירות. בנט שווה נפש. הוא שמח במשרד החינוך, ואיילת שקד מאושרת במשרד המשפטים, אבל גם בחירות לא יפחידו אותו יותר מדי, בהנחה שאין מצב שיחזור על 8 מנדטים. נשארנו עם נתניהו. השיקולים שלו כבר נסקרו כאן.