הענקים: פרידה מהפוליטיקאי בעל הלב הגדול והתעשיין עם הנשמה העצומה

הוא זכה לשרת כשר בכיר בממשלות רבין ושרון, שם הגיע לשיאו ובנה את תדמיתו כ"שופל לאומי" בתחום השיכון והתשתיות הלאומיות, וגם הגיע לפסגה כשר ביטחון. 

כששמעתי השבוע את יוסי ביילין "מספיד" בקור רוח את גופתו החמה של פואד, דמיינתי לרגע את מספר משקולות האחריות שרבצו על כתפיו של פואד משחר נעוריו ועד לאחריתו בכל תפקידיו בצה"ל, במערכת הביטחון, בכנסת, במפלגת העבודה ובממשלות ישראל. אינסוף אחריות. לעומתו, נדמה כי על כתפו של ביילין לא רבץ ולו גרם אחד של אחריות, ובעוד פואד נשפט על מעשיו ועל פועלו, נשפט ביילין על מילותיו ועל משפטיו. לא אומץ לב אישי ופוליטי איתרתי אצל ביילין, להפך, סוג של פודל שתוקף גופה של רוטווילר שמונחת חמה על הארץ. 

בן אליעזר אהב את הצבא ואת המדינה ואהב את האנשים. שום דבר לא בא לו בקלות. הוא לא היה נסיך. הוא היה פועל, "עבד" של המדינה והחברה. ייתכן גם שכשל, אינני יודע, אך במישור האישי אני שמח שמת בעוד עומדת עליו חזקת החפות. 

אהבתי אותו מאוד. ההיכרות האישית הראשונה שלנו הייתה כשעמד לעזוב את משרד התקשורת ולהתמנות לשר הביטחון, תפקיד שבו ראה פסגת החלומות והעשייה. הוא ידע שהוא צריך להספיק הרבה ומהר, וכי מפלגתו תפעל לתקן את הטעות של בחירתו כיו"ר המפלגה מהר ככל הניתן. 

בפגישה הראשונה במשרד התקשורת בתל אביב, הוא שאל אם נולדתי בקיבוץ. השבתי לו שביד אליהו. הוא שאל מניין הורי וכשעניתי לו שמסוריה, הרים את שפופרת הטלפון ואמר למנהלת משרדו "איילת, הבחור משלנו, תכניסי לי את ארוחת הצהריים". לי הסביר בהתנצלות שגזר על עצמו דיאטה חריפה מאוד, היות שהתפקיד מחייב. אל החדר הוכנס מגש נירוסטה מרופד בעלי פטרוזיליה, ועליו שבעה או שמונה שיפודי קבב כבש נוטפי שומן. הוא עטף כל אחד בצרור פטרוזיליה ודחף לפיו, תוך שהוא מקטר על הדיאטה. 

תחנות חייו כללו גם חברים רבים של אמת. מבוגרים וצעירים שלכולם עזר ודאג. אותי מינה כמפקד גלי צה"ל. ברוב תקופת כהונתו כשר ביטחון הוא הותקף, גם בתחנה, על ידי יוסי ביילין, חיים רמון ורבים נוספים ממפלגתו, אך מעולם לא בא בטענות לגלי צה"ל, והבין את תפקידה ועצמאותה. 

בטבעיות, בפשטות ובתמצית ציונות הגיע לארץ פואד בן ה־14 מעיראק הרחוקה. בטבעיות ובפשטות נקבר השבוע ליד קבר הוריו בחולון פואד בן ה־80, כשהוא מותיר אחריו מחסור גדול בפוליטיקאים בעלי כרס גדולה, ראש גדול ולב גדול עוד יותר. 

2. מוזי ורטהיים ז״ל היה תעשיין גאה בכל רמ״ח איבריו. לא אחת, בעשרות שיחותינו הבחנתי כי הוא חי, נושם וגאה בתעשייה המפוארת שהקים, בעובדים, בתוצרת ובמיכון המתקדם - הרבה יותר מאשר בהחזקותיו בבנק או בתקשורת. 

מוזי היה לוחם פלמ״ח (שתרומתו הנדיבה אפשרה את הקמת המוזיאון שלו), פעל במוסד ואפילו כתב את ספר פקודות האג״מ הראשון של צה״ל. הוא היה בקיא בפרטי הפרטים של קרבות מלחמת העולם השנייה ובכל ביקור הקפדתי להעשיר את ספרייתו בעוד ״ספר צבאי״ אחד. כשהבאתי לו את ספר פקודות האג״מ שכתב בשנות ה־50 ואשר הודפס מחדש לפני חמש שנים - הוא הזיל דמעה. 

פגישותינו התפרשו על פני כמעט כל העשור האחרון. אהבתי כל שנייה וחיכיתי בכיליון עיניים לכל מפגש. הוא שאל הרבה על צה״ל והחיילים, על המבצעים והלקחים, והיה חרד לדמותה של המדינה. עקבתי אחר הדרך שבה השכיל להעביר את תפקידיו ואת השליטה בחברותיו לידי בנו דודי ובתו דרורית וכיצד חינך אותם.

כשהשתחררתי ופתחתי משרד לייעוץ, היו מוזי ז״ל ורוני קוברובסקי, נשיא החברה המרכזית, ללקוח הראשון שלי - ועל כך אהיה אסיר תודה לעד. חודש אחר כך התעקש מוזי לבוא למשרדי ושאל: ״היכן פתחת חשבון בנק לחברה?". עניתי מיד ובביטחון ״במזרחי״, שנמצא בשליטתו. 

מוזי חייך: ״נכון בחרת״. 

איש יקר נטמן כאן השבוע. לוחם, חולם ומגשים. תעשיין עם נשמה וחזון.

3. בין שיורשע אלאור אזריה ובין שיזוכה, יותיר הקרב המשפטי המתנהל כעת בבית הדין הצבאי, "פצועים וחללים" ובראשם צה"ל והחייל עצמו. כבר עתה ברור: אף שהבירור המשפטי הטהור מתנהל בין כותלי בית הדין ומן הסתם ישפוט דין צדק, במקביל המרחב הציבורי מתנהל בעוצמה גבוהה, מגובה בפוליטיקאים, אלופים במילואים ואנשי תקשורת, והוא כבר מכתיב את התוצאה: גם אם יורשע אזריה וייענש, ברחוב הישראלי הוא יישאר "גיבור" שנפל קורבן למצלמות ארגון בצלם, למחויבות של צה"ל לצלמו ולדמותו ולקהילה משפטית "שמאלנית". 

אני בטוח שהרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, מבין ויודע כי מדובר באחד האירועים הבולטים בתקופת כהונתו, וכי עליו לכוון גם לניהול נכון של השיח הציבורי, לדיאלוג עם החברה הישראלית ולתיקון נזקים שנגרמו לאמון הציבור בצבא כתוצאה מהפרשה. תהיה זו משימה לא פשוטה של הרמטכ"ל, ראש אכ"א, הפצ"ר וקצין החינוך הראשי. 

במשפט הזה שלושה פרקליטים פרטיים מייצגים את החייל באמצעות כספי תרומות מציבור אוהד, במטרה להגן על חייל ש"הופקר" על ידי צה"ל. מנגד מגובה התביעה הצבאית בפרקליט צמרת פרטי, שגויס כדי להתייצב בחזית המשפטית והתקשורתית של האירוע.

ובמדרון האחורי עומדים ומחרישים גיבורי הפרשה האמיתיים: צה"ל הגדול ואזריה הקטן. חומרי הגלם של העוגה הנאפית לנגד עינינו תמימים לכאורה: ילד טוב, שמיוחסות לו אמירות עבר בעייתיות ושהתגייס לשירות קרבי, כנראה מעד וכשל והיה צריך לטפל בו פיקודית ומשפטית; ומנגד צבא גדול ומאותגר, שמנסה (תוך כדי פעילות מבצעית מתמשכת נגד טרור אכזרי, במציאות של כיבוש ושליטה על עם אחר) לשמור על רמה ערכית ומוסרית, על צלם אנוש ועל הוראות הפתיחה באש.

אל תבנית העוגה קפצו כמוצאי שלל רב פוליטיקאים, טוקבקיסטים, מעצבי דעת קהל, מטילי צל ואחרים. בסוף, בתום המשפט, ייצאו התובעים והסנגורים מנוסים יותר, מוכרים יותר וממותגים יותר. העדים ישובו בשלום לעיסוקיהם, ומאחור יישארו חייל אחד שאולי סרח ואולי לא (נדע רק בסוף) וצבא שלם שצריך ללקק את פצעיו, להתמודד עם חייליו ולשקם את יחסו עם החברה הישראלית.

אני בטוח כי הצבא - ואולי גם הפרקליטים - יידעו להפיק את הלקחים הנוגעים להתנהלותו, אולם מסופקני אם הפוליטיקאים וכל האחרים יחושו כלל בצורך הזה. בעוד הרמטכ"ל וצמרת הפיקוד הצבאי מודעים לכובד האחריות לשמור על צלמו של צה"ל, ועל שלומו ושלמותו לנוכח האתגרים שצפויים לו ואל מול אחריותו לחנך במסגרת הצבאית גם לאזרחות טובה; נדמה כי כל היתר במדינה חשים משוחררים מכל אחריות. חבל. 

4. בשבוע שעבר כתבתי על "השקשוקה המזרח תיכונית", כאשר מטוס הפצצה רוסי ממריא מאיראן לתקוף מטרות בסוריה. אולם מתברר כי המציאות בשכונה שלנו עולה על כל דמיון, וקציני המודיעין משפשפים עיניים בכל בוקר בתדהמה. השבוע נוספו ל"שקשוקה" המרכיבים הבאים: הטורקים מאיימים על האמריקאים שיסירו תמיכתם מהכורדים; האמריקאים לוחצים על הכורדים לסגת, כדי למנוע עימות עם הטורקים; הכורדים, שלחמו בחירוף נפש על הקרקע ושילמו מחיר דמים כבד, לא מוכנים לוותר ללא מאבק על אחיזתם בשטח. 

השבוע המריא מפציץ אמריקאי מבסיס אינג'ירליק בטורקיה עם שתי פצצות בגחון. את הראשונה הטיל על כוח של דאע"ש כדי לתמוך בכורדים ואת השנייה על מטרה כורדית כדי לתמוך בטורקים. ופוטין? הוא בכלל עסוק בארגון ועידת פסגה במוסקבה בין בנימין נתניהו לאבו מאזן. ועכשיו לך תציג הערכת מודיעין לשבוע הבא. 

שבת שלום.