פואד התרווח בכורסת העור השחורה בלשכת שר הביטחון. ישבתי מולו באחת משיחות הרקע הארוכות שניהלנו, שעברו מסיפורי עבר ורכילות פוליטית לניתוח מגמות ולתוכנית המלחמה בטרור הפלסטיני, שהכה ברחובות ישראל אחרי הדחתו של אהוד ברק וניצחונו של אריאל שרון.

פואד רכן קדימה ואמר לי "בוא, בוא לכאן, ילד, בוא תראה משהו". קמתי והקפתי את השולחן. הוא פתח מגירה ובתוכה, בקופסת קרטון אפורה, שכבו זה לצד זה גלילים ורודים בוהקים: ממתקי קוקוס ערבי, מהסוג שקשה לנגוס בהם ועוד יותר קשה לבלוע. קח אחד, הפציר בי וצחק, זה טוב לבריאות, טפח על בטנו העצומה, שלף גליל ונגס בו. 
הוא חיכה רגע כדי למצות את ההתלבטות שלי - האם זו הסיבה שבגינה קרא לי לקום - ואז פתח עוד מגירה והראה לי חבילת תמונות, ואז עוד אחת. בתמונות היו פרצופים של גברים צעירים. "אלה", הצביע על חבילת התמונות הראשונה, "אללה ירחמם". הוא הצביע על החבילה השנייה של התמונות ואמר: "את אלה אני עוד מחפש, דמם בראשם. הם כבר מתים, אבל עוד לא יודעים את זה". כמה פירורי קוקוס נפלו על התמונות והוא סילק אותם במחי יד. "שאלת מה אני עושה פה? זה מה שאני עושה".

פואד התנשף בשביעות רצון. הוא ישב על הכיסא שעליו חלם ועשה בדיוק מה שרצה ואהב לעשות - להילחם, לחסל, להתמודד ולנצח. אילו הייתה לו תוכנת ניווט פוליטית, היא הייתה אומרת: "הגעת ליעד". אבל מנקודת הזמן ההיא, שיאה של תקופת חומת מגן, המשך דרכו היה הידרדרות אטית ואז מהירה, עד שמת ונקבר, כשלצד מעשיו הרבים ריחפה עננת חשדות פליליים, כתם שחיתות שדבק בו ובבנו שלא הגיע מחו"ל להלוויה כי פחד להיעצר. בפרץ של ביקורת עצמית והומור נדיר, פואד הוא אחד שהיה יכול להגיד גם על עצמו: אללה ירחמו.
***
כמה חודשים אחר כך פגשתי אותו ליד תרקומיא, באזור חברון. הצטרפתי לראש הממשלה שרון במסגרת כתבה שהכנתי על המלחמה בטרור והמו"מ התקוע. כן, כבר אז תהליך השלום היה "עליו השלום", ושרון החזיק אותו בחיים כדי לאפשר לפרס ולבן אליעזר לכהן כשרי חוץ וביטחון בממשלתו. 
פואד חיכה על הגבעה כשהרכב המשוריין הזדחל במעלה הכורכר. מהחלון, כמו יועציו של שרון, אורי שני וארנון פרלמן, כבר הבחנתי בקטסטרופה - פואד המתין במעיל זמש חום, זהה לחלוטין לזה של שרון. שניהם גיחכו כשנפגשו, ואז עמדו שם כמו שני דובים, דוב קוטב צחור שיער ודוב גריזלי שחור, וריכלו על המינויים בצה"ל ועל התנהלות המערכה.
שניהם ידעו היטב מה קורה. בן אליעזר היה קבלן הביצוע של מדיניות החיסולים והסיכולים של שרון. ביחד, בלי רחמים ובלי למצמץ, הם הפעילו מערכה שבסופו של דבר ריסקה את הטרור הפלסטיני. שניהם העריכו זה את זה באותה מידה שהם בזו זה לזה. שני זקני שבט שכקצינים בצבא ידעו לנווט בדרך הפוליטית כדי להגיע לשלטון. הפוליטיקה הייתה עבורם רק אמצעי להשגת השררה, אבל הפכה, כמו השירות הצבאי, להרגל. כששרון היה נוחר בבוז: "טוב להיות שר, כן? יש כורסאות עור צבי ובורקס ונהג ולשכה, זה לא רע, כן?", הוא דיבר על תאוות השלטון שאפיינה גם אותו וגם את פואד.

פואד כיו"ר העבודה. צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ
בשיחות אישיות, שרון לא החמיץ שום הזדמנות כדי לעקוץ ולשחרר אמירה סרקסטית אכזרית. כשהוא דיבר על שר הביטחון שלו, היה אומר תמיד: "פואד, פואד שלנו". אז היה ממתין לרגע כדי שהמסר יחלחל. בכך היה רומז לשני דברים: האחד, הבדלה מעושה ומלאכותית מפואד שובכי, איש הכספים של אש"ף שמימן את קארין איי, ספינת הנשק מאיראן. הרמז היה שגם אצלנו מעסיקים בני עדות ערב למיניהם.
הרמז השני היה הסיפור שפואד נהג לספר על עצמו. בשנות ה־70, כתת אלוף בצה"ל, הוא נקלע לשגרירות ישראל בתאילנד בעת פיגוע המוני. ראש הממשלה גולדה מאיר התקשרה לשגרירות, ובשל הבלגן נוצר מצב שפואד ענה לטלפון. גולדה שאלה, על פי האגדה, "מי מדבר?", ופואד ענה: "פואד". גולדה פנתה לסובבים ואמרה: "הערבים השתלטו על השגרירות". פואד שלנו לא החמיץ הזדמנות לספר את זה כדי לאותת שהוא תמיד הפתיע את האליטה, בכך שעשה את הבלתי ייאמן והגיע למוקד השלטון כנגד כל הסיכויים. 
זה היה הסיפור של פואד עד לפני עשר שנים.
***
העשור האחרון שינה את הסיפור. זה החל ונגמר בחוסר הבנה של מגבלות הכוח. תחילת הסוף הייתה כשהשתלט על ראשות מפלגת העבודה, אחרי מאבק מכוער באברום בורג. הוא חשב שהוא יכול להפיל את שרון ולהחליף אותו, וניסה באופן מגושם להוביל למערכת בחירות כלכלית על התקציב ב־2003. היא הסתיימה ב־38 מנדטים לליכוד, ניצחון מוחץ על העבודה ובחבירת פרס לשרון. פואד נשאר בצד. הוא לא קיבל את גזר הדין, ניסה לרוץ לתפקיד הנשיא ועורר את כל השדים שקבר בשנים האחרונות.
הצלחה בפוליטיקה היא גם היכולת להבין מה הגבול, מתי יצר הניצחון הופך לחזירות שלטונית. מתי הכוחנות הופכת לאלימות, מתי נשארים על הגלגל ומתי יורדים ממנו. פואד שלנו ידע לתמרן, לתחמן, לנצח ולשלוט. במידת הציניות שהייתה חלק מהשיח שלו, הוא גם ידע מתי ללכת.
התחושה הראשונה שעברה בי כששמעתי שהוא מת הייתה הקלה. הקלה על כך שהוא מת עם עננה, אבל בלי הרשעה. עם חשד אבל בלי גזר דין. פואד שלנו לא ידע תמיד מתי לעצור, אבל ידע מתי ללכת. אללה ירחמו