השבוע הצטרף ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו לשורת יוצאי שירות הביטחון שקוראים תיגר משמאל על הממשלה ועל החברה הישראלית. לדברי פרדו, האיום הקיומי שמולו ניצבת ישראל בימים אלה אינו האיום חיצוני מכיוון איראן או כל מדינה אחרת, אלא איום פנימי. "אם חברה מפולגת חוצה סף מסוים, אתה יכול להגיע לתופעות כמו מלחמת אזרחים במקרה הקיצוני", הוא אמר. "אני חושש שאנחנו בכיוון הזה". 

דבריו של פרדו היו מעניינים במיוחד לנוכח העובדה שיומיים לפני שהמעיט בחשיבותם של איומים חיצוניים, הציגה הטלוויזיה הרשמית של איראן תמונות של מערכת הטילים S300 הרוסית החדשה, שנקלטה לאחרונה ומוצבת סביב המתקן להעשרה גרעינית בפורדו. זהו אותו מתקן החשוד כי הוא משמש את תוכנית הגרעין הצבאית של איראן, ושהיה אמור להיות מנוטרל בעידן הסכם הגרעין של ברק אובמה. בנוסף, יום לאחר הצהרת פרדו, עיתון ה"דיילי מייל" דיווח כי על פי ארגון אופוזיציה איראני ישנם כיום בסוריה 60 אלף חיילים הנשלטים בידי איראן, לעומת טענות רשמיות על 16 אלף כוחות בלבד.
פרדו המשיך לעסוק בדבריו גם בסוגיה הפלסטינית. "ראש הממשלה אמר שבין הים לירדן יהיו שתי מדינות, והוא צודק", טען. האומנם? לא לפי הציבור הישראלי, ולא לפי הציבור הפלסטיני. בשבוע שעבר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ביחד עם המרכז הפלסטיני למדיניות ודעת הקהל, פרסמו את תוצאות הסקר המשותף שביצעו בנוגע למידת התמיכה של שתי החברות ב"פתרון שתי המדינות". 
 

לנשאלים הוצג המתווה שכל המי ומי מחויבים לו: מדינה פלסטינית בעזה ובמרבית יהודה ושומרון תוך החלפת שטחים, חלוקת ירושלים וכניסת כמאה אלף פלסטינים כ"תושבים שבים" לישראל. על פי הסקר, רק 46% מהישראלים ו־39% מהפלסטינים תומכים במתווה. זאת אומרת, כל מי שכל כך בטוח במתווה הקסם שכח את הציבור שחי פה. 
בכל הקשור לישראלים, כבר מזמן ברור כי ה־46% הללו ייהפכו לרוב קטן, אם יאמינו שיש רצון בצד השני לחיות עמנו בשלום אמיתי. בצד הפלסטיני המצב שונה.
***
בעוד כחמישה שבועות יתקיימו בחירות בשלטון המקומי ברשות הפלסטינית. להבדיל מהבחירות שנערכו לפני ארבע שנים, הפעם חמאס מריץ מועמדים ורשימות. הסברה בשטח היא שהמועמדים הנאמנים לחמאס ינצחו ויתפסו את השלטון ברוב הערים הגדולות. 
הציפייה לעליית חמאס כבר משפיעה על השחקנים בשטח. כבר כמה חודשים השטח בשכם נמצא במצב של "אנרכיה מוחלטת", כדברי פנחס ענברי, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. העיתונאי הפלסטיני חאלד אבו טועמה סבור כי בימים אלו אנשי פת"ח מהווים איום גדול יותר על שלטונו של אבו מאזן ועל הרשות הפלסטינית מאשר חמאס.
מאז חודש יוני אנשי פת"ח בשכם מנהלים קרבות רחוב עם כוחותיו של אבו מאזן, שנובעים מסכסוכי כספים וטריטוריה. לפני שבוע וחצי נרצח במכות בכלא של הרשות בשכם אחמד חלאווה, קצין ביטחון לשעבר ואיש פת"ח. לדברי אבו טועמה, זאת משום שחלאווה גבה דמי חסות מתושבי שכם במקומות שבהם כוחות הרשות נהגו לדרוש תשלומי כופר.
אותן כנופיות מקומיות, המתחרות עם הרשות על כסף ושליטה, צפויות להעביר את הנאמנות שלהן מפת"ח לחמאס באופן כמעט מיידי, אם וכאשר חמאס ישתלט על השלטון המקומי ועל התקציבים, בדיוק כפי שעשו אנשי פת"ח בעזה לאחר שחמאס השתלט על הרצועה ב־2007. כיום בשכם, כמו באזור חברון ובמקומות אחרים ביו"ש, הכוחות בשטח מתכוננים ליום שאחרי תבוסת פת"ח בבחירות ובכלל.
פסילת מתווה השלום על ידי רוב הפלסטינים, התמיכה הגבוהה של הציבור בחמאס והאנרכיה בשכם ובמקומות אחרים לקראת הבחירות המקומיות מלמדות אותנו שני לקחים חשובים: פתרון שתי המדינות מת ולא ניתן להחיות אותו, והגיע הזמן שנערוך דיון רציני בשאלת האוטונומיה הפלסטינית. 
***
ההעדפות העוינות של הפלסטינים אינן דבר חדש. למעשה הייתה זאת הכרה בבעייתיות של העדפותיהם שעמדה, לפחות באופן חלקי, מאחורי יוזמת אוסלו. מתוך הכרה כי הפלסטינים נעים בין ג'יהאד לבין טרור לאומי, החליטו שמעון פרס ויצחק רבין ז"ל לבחור בטרור הלאומי ולתת לאש"ף לשלוט בפלסטינים.
כיום, לאחר 22 שנות שלטון אש"ף ביהודה ושומרון (ותשע שנות שלטון חמאס בעזה), לפלסטינים כבר נמאס מאש"ף ומאבו מאזן. הם רוצים להרחיב את מדינת חמאס בעזה ליו"ש. 
ובמה יחליפו ביום מן הימים את חמאס? בעזה אנו רואים את העתיד. בדיוק כפי שפת"ח שיתף פעולה עם חמאס ביו"ש עד 2007 ובכך סלל את דרכו החוצה, כיום חמאס משתף פעולה עם כוחות דאע"ש בסיני.
אבל עוד חזון למועד. בינתיים בשטחי יו"ש, בדמדומי תקופת אש"ף עם כישלון שלטונו הרודני של אבו מאזן, האוטונומיה הפלסטינית מזכירה יותר את סומליה מאשר את סינגפור או את אבו דאבי. בהיעדר שלטון מקומי חזק ובעל לגיטימציה ציבורית, השלטון עבר למנהיגי כנופיות הנלחמים זה בזה על כסף, נשק ושליטה.

אבו מאזן במוקטעאה ברמאללה. שלטון רודני. צילום: מרק ישראל סלם
למרבה האירוניה, על אף שהאוטונומיה הפלסטינית הוקמה כבר לפני 22 שנה, לא התקיים דיון רציני בשאלה אם היא אינטרס ישראלי. זאת משום שמאז לחיצת היד על מדשאת הבית הלבן, נתפסה האוטונומיה כשלב ביניים בדרך למשהו אחר ולא כדבר בעל משמעות כשלעצמו.
עבור השמאל המתון, האוטונומיה הייתה ונשארה שלב ביניים בדרך לאוטופיה שתפרוץ ברגע שתקום מדינה פלסטינית ובכך ימומש חזון שתי המדינות. לאורך כל השנים פוליטיקאים ממפלגת העבודה, קדימה וחבריהם במערכת הביטחון והתקשורת התעלמו לרוב מהשחיתות של הרשות הפלסטינית ומההסתה הפרועה של השותפים ל"תהליך השלום" באש"ף. 
הם סלחו ליאסר ערפאת ולאבו מאזן על שיתוף הפעולה עם חמאס, ונתנו לגיטימציה למלחמה הפוליטית של שותפינו למשא ומתן נגד ישראל בזירה הבינלאומית. זאת בטענה כי הדברים הרעים הללו יחלפו מהעולם ברגע שתקום מדינה פלסטינית.
בשמאל הרדיקלי, אוטונומיה הייתה ונשארה דבר חסר כל משמעות, משום שהבעיה היחידה שעליה ניתן ורצוי לתת את הדעת היא "הכיבוש". מבחינת אנשי מרצ וידידיהם בעמותות השונות ובאירופה, מהות האוטונומיה הפלסטינית בכלל לא מעניינת. חמאס, אש"ף, דאע"ש הם לא מענייננו, שכן ישראל היא האשמה. ישראל היא הכובשת ועל כן, לתפיסתם, זה בכלל גזעני לבחון את המצב בקרב הפלסטינים.
אבל מה לעשות שגם אלה וגם אלה טעו וטועים? כשהפלסטינים בכלל לא מעוניינים בדו־קיום, כשחמאס עומד לזכות בבחירות לשלטון המקומי, וכשאנשי פת"ח נמצאים בקרב נגד אבו מאזן שהופך את שכם למוגדישו - הגיע הזמן לערוך את הדיון על אוטונומיה, אפילו באיחור של 22 שנים.
הגיע הזמן לשאול את השאלות הבסיסיות: האם אנחנו תומכים באוטונומיה פלסטינית? האם השלטון ביו"ש הוא החלופה הטובה ביותר עבור ישראל? הרי עזה כבר הפכה ממטרד טקטי לאיום אסטרטגי. ואם הדבר הזה אינו רצוי, מה עדיף לנו ולאיזה מצב עלינו לחתור?
וזה מחזיר אותנו לאזהרה החמורה של פרדו לגבי מלחמת אזרחים. ובכן, החברה שלנו אומנם מפולגת, אבל אם כבר חוששים מפילוג, הדרך הטובה ביותר למנוע אותו היא באמצעות קיום דיון ציבורי אחראי ובוגר, המבוסס על הנתונים האמיתיים בשטח, ולא המשך דיון עקר בן 22 שנה המבוסס כולו על העדפה או על פסילה של פתרונות פיקטיביים לבעיות אמיתיות.