השבוע התחילו סליחות גם אצל האשכנזים, בעוד הספרדים כבר עוסקים בזה מתחילת חודש אלול. בשעת לילה הם מתכנסים, מתפללים, צועקים ופורקים. במדינת השבטים גם לסליחות טעמים מגוונים: יש סליחות בסגנון קרליבך עם גיטרות והרבה שמחה ויש סליחות בסגנון חרדי־ליטאי כמו בישיבת חברון; יש סליחות בבתי כנסת פשוטים נטולי יחסי ציבור וסלבריטאים, ויש גם סיורים מסוגננים לבתי כנסת בשכונת נחלאות בירושלים, שבסיומם צלחת עסיסית של מעורב ירושלמי בסטקיית חצות. כי סליחות הן חלק מהתרבות ומהמסורת שלנו, ואין כמו אירוע סליחות כדי לפרוק מהלב מועקה או תחושת אשם על עוול שגרמנו למישהו השנה. אז אפשר להיטיב את הבגדים ולגשת "נקיים ושלמים" יותר לחג.

השנה, כחברה עלינו להכות על חטא ולבקש סליחה כללית. עלינו לבקש סליחה מהסבים, מהסבתות ומההורים שלנו. מענקי הדור שהקימו את המדינה המופלאה הזאת. מאלה שייבשו ביצות בידיים מיובלות, שהזיעו וסבלו בתנאים איומים במעברות ובעיירות הפיתוח, שנלחמו ללא חת בתקופה שבכלל לא היה ברור שיש לנו עליונות אווירית או צבאית, שחרשו את השדות בתת־תנאים במושבות ובקיבוצים, שעבדו שעות ארוכות בפסי הייצור כשעוד לא היו כאן פועלים זרים. מאלה ששברו שיניים כדי ללמוד שפה זרה ומורכבת במדינתם החדשה ופיתחו, יזמו ובנו כאן מדינה לתפארת – חדשנית אבל מסורתית; מדינה שמנהלת דיונים עמוקים על זהות ועל דת ומצליחה בסוף להכיל את כולם; מדינה שמורכבת מכל כך הרבה תרבויות, שהציפה ופוצצה את שערוריית השד העדתי, האפליה, הקיפוח והגזענות, ולבסוף לטובת מטרה משותפת הסכימה איכשהו להתעלות מעליו.

סיור סליחות בירושלים. צילום: מיטל שרעבי
ובעיקר עלינו לבקש סליחה מאלה שלמרות כל הקשיים, הותירו בידינו פלטפורמה מצוינת והעבירו לנו את המקל להמשיך את הפלא שהם התחילו. הם יצרו את הבסיס והשלד, ועלינו הוטל לעצב את הפנים, לצקת את התוכן, לממש את החזון, להפיח רוח ולהביא לידי ביטוי את הייחודיות שלנו. וכאן ראוי שנישיר מבט ונודה בפה מלא: נכשלנו.

לא הצלחנו עדיין לבנות כאן חברת מופת שיודעת לגשר מעל השבטיות, לא הצלחנו להתעלות מעל החשבונות הקטנוניים בין חילוניים לדתיים, בין ותיקים לעולים ואפילו בין אשכנזים לספרדים. 69 שנים עברו, וכל טקס קטן, שיעור אזרחות בבית ספר או פוסט בפייסבוק מוציא אותנו מאיזון ומפרק אותנו לגורמים. אין לנו חוט שדרה, חזון או אידיאולוגיה חברתית־חינוכית ברורה. זנחנו את הייעוד האמיתי של עם ישראל: לבנות כאן חברה למופת, כזאת שמציגה עתיד שמושתת על "ואהבת לרעך כמוך" – קלישאה שאנו בורחים מלעסוק בה, כל שכן נמנעים מלחפש איך לממש אותה. 
אז סבא, סבתא והורים יקרים, חטאנו, פשענו. אנו מתנצלים ומבקשים מכם סליחה על שכשלנו במימוש המשימה שהותרתם לנו. ועדיין לא מאוחר. בידינו היכולת לשנות, ואין כמו חשבון הנפש המסורתי טרום ראש השנה כדי לבקש סליחה מחד גיסא ולהציב לעצמנו יעד לשנה החדשה מאידך גיסא. הפעם אנו חייבים להתחיל לבנות כאן אחת ולתמיד חברת מופת שתדע לגשר מעל לכל ההבדלים, התרבויות והשונויות, חברה תוססת, מאוחדת, רב־תרבותית ומלאת שמחה.