הראיון שהעניק שר הביטחון אביגדור ליברמן לעיתון הפלסטיני "אל-קודס" הוא אולי האמירה המשמעותית ביותר שלו מאז נכנס לתפקיד לפני כחצי שנה. אפשר להתווכח על הרבה מהדברים שאמר, אבל בפעם הראשונה זה שנים מגדיר מנהיג ישראלי מהי המדיניות שלנו כלפי רצועת עזה. "לא נכבוש שוב את עזה, לא נתנחל בה מחדש ולא ניזום נגדה מלחמה נוספת", אמר. ועל רקע היעדרה המוחלט של כל מדיניות מצד הממשלה הזאת - זוהי אמירה מרעננת.

במשך עשורים מתייחסת ישראל לרצועת עזה כמו אל חלום רע, בתקווה שבוקר אחד נתעורר ונגלה שהוא נגוז. ממשלות ישראל לדורותיהן מתקשות לנסח תשובה לשאלה איזה מין יחסים אנחנו רוצים עם השכנה הקטנה, הצפופה והעוינת שמדרום. גם אריאל שרון המנוח לא ידע להגדיר אילו קשרים הוא רוצה שישררו עם הרצועה אחרי ההתנתקות, לבד מהציפייה לשקט. מכאן אולי נגזרו חלק מהטעויות שנעשו בתהליך הנסיגה, כמו העובדה שהותרנו לעזה שליטה בגבול היבשתי עם מצרים, מה שאפשר את ההתעצמות הדרמטית של חמאס.

האמירה של ליברמן היא תשובה צלולה וברורה לכל מבכי ההתנתקות ולכל אלה שמתגעגעים לימים שבהם שלטנו בעזה. זה המקום להזכיר שהשהייה בעזה גבתה בשנים 2000־2005 את חייהם של 25 ישראלים מדי שנה, רובם חיילים. מחיר גבוה הרבה יותר ממה שגבתה עזה ב־11 השנים מאז נסוגונו ממנה, וזה למרות התעצמות חמאס ולמרות ההחמרה הדרמטית באיום הרקטות. 



 

 

הישיבה של 8,000 ישראלים בלב הרצועה העוינת הייתה תמיד לא הגיונית מבחינה ביטחונית ולאומית. אבל החל משנת 2000, ההתנחלויות שם הפכו גם לדבר בלתי מוסרי, הן כלפי המתיישבים עצמם והן כלפי הכוחות ששמרו עליהם. החיים ביישובים שטנקים חורשים בלי הרף את שדותיהם, כשכל נסיעה לקניות או לחוג דורשת התארגנות של שיירה ממוגנת בכבדות, הפכו את ההתיישבות בעזה לנטל עצום וחסר תוחלת על ישראל.

כמובן שגם אחרי הנסיגה והשתלטות חמאס, עזה נותרה נטל ביטחוני, אבל ההתנתקות מעולם לא הושלמה. מצד אחד, ישראל העניקה לעזה מעבר גבול יבשתי למצרים, ומצד שני, הטילה עליה סגר ימי ואווירי, מה שהותיר את ישראל כמי שאחראית לגורלם של מי שהפכו להיות כבר שני מיליון בני אדם. מדי בוקר ישראל ממשיכה להכניס אלף משאיות ולספק את התצרוכת של מי שהוא אויב מוצהר שלה: אוכל, דלק, אנרגיה, מלט שמופנה למנהרות וברזל שמופנה לייצור רקטות.

אחרי שלושה סבבים של לחימה ועם השתנות הזירה האזורית, הבינו בחמאס שאין להם הרבה מה להרוויח מסבב נוסף. הם לא חדלו לרגע להתחמש, אבל בשנתיים שעברו מאז צוק איתן הם יוצאים מגדרם להבהיר לישראל שאין להם שום עניין בחידוש הלחימה. הם לא ירו רקטה אחת לעבר ישראל בתקופה הזאת, וכמעט בכל אחד מ־42 מקרי הירי שהתרחשו הם פעלו לעצור את היורים. 

המצוקה הגוברת בעזה, שעל פי האו"ם תחדל להיות ראויה למגורי אדם בעוד ארבע שנים, דוחפת אותם לחפש דרך שתבטיח את קיומו של מה שהם מכנים ה"פרויקט" - הריבונות היחידה של תנועת האחים המוסלמים במזרח התיכון (הם לא מכלילים את טורקיה במניין הזה). לכן הם מעוניינים בהסדרה מול ישראל, גם אם היא תבוא במחיר של פיצול החלום הפלסטיני בין עזה לגדה המערבית.

סינגפור של המזה"ת

 



נדמה לי שגם ליברמן מבין את חוסר התוחלת בסיבוב לחימה נוסף בעזה. כשהבטחת הבחירות שלו לחסל את איסמעיל הנייה עדיין רודפת אחריו, הוא נאלץ לאיים בראיון ש"המלחמה הבאה בעזה תהיה גם המלחמה האחרונה של חמאס". אבל בשעות הארוכות שאותן השקיע בלימוד על הרצועה מאז נכנס לתפקיד, גם הוא יודע שחמאס נטוע עמוק בחברה העזתית, בלבבות ובמוחות. עקירת חמאס מעזה היא משימה קשה, ממושכת, עם מחירים שלא בטוח שישראל מעוניינת לשלם. 

אבל מי שעד כה לא העז להעלות על דל שפתיו את הרעיון של הקמת נמל בעזה, טבע בראיון הזה נוסחה חדשה: פירוז תמורת שיקום, נמל ושדה תעופה. הנוסחה הזאת היא כמובן חלולה ולא תעמוד בשום מבחן מעשי. אין פירוז במזרח התיכון, לא היה ולא יהיה. אף אחד באזור הזה לא מניח את נשקו וסומך על טוב לבו של השכן. גם כשאנחנו חתמנו על הסכם שלום עם מצרים לא הפסקנו לאמן את צה"ל להילחם נגדם, והם לא הפסיקו, עד היום, להתכונן למלחמה נגדנו. אבל בדברים של ליברמן יש לפחות אמירה מדינית ברורה - האינטרס הישראלי הוא שעזה תשגשג, או לכל הפחות לא תימק ברעב ובעוני. 

באופן אירוני ליברמן דיבר על חזון שבו עזה תהיה ל"סינגפור או הונג קונג" של המזרח התיכון. הוא מאמין בזה בערך כמו שהוא מאמין לבנימין נתניהו. כל מי שמכיר את עזה ואת החברה העזתית יודע שצריך לייבא הרבה סינגפורים ולייצא הרבה פלסטינים למימוש החזון הזה. אבל העזתים יישארו לעד שכנים שלנו, הם לא ייעלמו לשום מקום, ואם הם יהיו רעבים וחסרי תקווה, נקבל אותם על מפתן דלתנו. 



עכשיו יש שעת רצון מול עזה והזדמנות שלא תימשך לנצח, להעלות את היחסים עם הרצועה לפסים אחרים. מחצית משרי הקבינט כבר מבינים שזו הזדמנות פז: להשתחרר סופית מהאחריות לגורלה של עזה, לקבע את הפיצול של הפלסטינים בין שתי ישויות ואולי גם להרחיק משמעותית את המלחמה הבאה. לאף אחד אין אשליות - חמאס היה ויישאר אויב מר של ישראל. אבל זה אויב שמעוניין כיום בשביתת נשק ארוכת טווח, והפסקת אש עושים עם אויבים. 

צריך להתבגר כבר ולזנוח את האמירה הילדותית "אנחנו מדברים רק עם מי שמכיר בנו כמדינה יהודית". מדינת ישראל החזקה לא צריכה את איסמעיל הנייה שיגדיר את זהותה. הנייה הוא אויב מר, אבל הוא שכן, וכשיש סיכוי לפתור בעיה עם שכן בלי אלימות - שווה לבדוק אותו.

להילחם בעזה תמיד נוכל. עזה הענייה ונטולת העורף לעולם לא תהיה אתגר צבאי משמעותי עבור ישראל. הם אף פעם לא יוכלו להכריע, לנצח או לכבוש אותנו; לכל היותר להכאיב לנו. ישראל, בכל רגע נתון, תוכל להכריע אותם. אבל עכשיו יש חלון פתוח שמאפשר להסדיר את היחסים איתם, לפחות לשנים הקרובות. כדאי לנצל אותו לפני שייסגר.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10