פרופ' מיצ'יו קאקו, אחד הפיזיקאים התיאורטיים המובילים בעולם, יכול ללמד אותנו הרבה על התרבות שלנו ולאן היא מובילה. קאקו הוא ממניחי היסודות של תורת המיתרים, ההסבר המאחד לפעולתו של היקום ברמה האסטרופיזית והקוונטית. "לאמריקה יש נשק סודי", הוא אמר בראיון. מהו אותו נשק? קוראים לו H-1B, קוד הזיהוי של הוויזה שארה"ב מעניקה לגאונים מארצות זרות על מנת שיעסקו במחקר מדעי באוניברסיטאות האמריקאיות המובילות.
קאקו טוען שהמדע והשגשוג האמריקאים היו קורסים בלי הוויזה הזו. הוא מבהיר ש-50% מהדוקטורנטים במדע בארה"ב הם נתינים זרים, ושבכיתה שלו - ברמות הגבוהות ביותר, מדובר ב-100% מהסטודנטים. בשנים האחרונות המגמה היא שהזרים חוזרים לארצותיהם ומקימים שם את עמק הסיליקון הסיני או ההודי, במקום להשתקע בארה"ב. כך שהמשבר הגדול רובץ לפתחה של מעצמת-העל.
האמריקאים משתווים בהישגיהם המדעיים לצעירי העולם השלישי, טוען קאקו ומונה שתי סיבות לתופעה: מערכת החינוך האמריקאית, שאותה הוא מכנה "הגרועה בעולם" או "עקב אכילס", ותרבות הריאליטי והטלוויזיה המסחרית המטמטמת את ההמונים.
הבחירה בדונלד טראמפ, כמו גם עדותו של קאקו הצופה על ארה"ב מראש הפירמידה של המדע המודרני, מעידות על כך שהוולגריות של המרחב הציבורי האמריקאי היא כבר לא קליפה חיצונית שמפרנסת את זכייני רשתות הטלוויזיה אך מאפשרת לאדם לפתח אישיות נבדלת, רצינית ומעמיקה בד' אמותיו. להפך: טראמפ הוא דוגמה חיה לעיקרון "What you see is what you get". כאשר התרבות הפופולרית היא ממלכה שמופקדת בידי אנשי ההון, הגבול בין המציאות לתוכניות המציאות לא רק מיטשטש, הוא נמחק לחלוטין.
ומה קורה בישראל? יש לנו מערכת חינוך שמתמודדת עם קשיים עצומים (ובהקשר הזה יוזמתו של שר החינוך לקידום ההישגיות בתחומי המדע היא צעד בכיוון הנכון), ועקב אכילס שלנו הוא ההעתק המדויק שעשינו למודל הרייטינג האמריקאי בתרבות ובתקשורת. כשקאקו דיבר על ארה"ב, חשבתי על ישראל: בריחת מוחות? יש. טמטום שיטתי והתבהמות של הציבור בהשפעת כלי תקשורת מסחריים ירודים? יש. כוכב טלוויזיה שרוצה להיות ראש הממשלה? יש, ועוד אחד כזה שמצבו בסקרים לא רע.
איך עוצרים את הסחף? אולי עם אנרגיה כמו זו של שרת התרבות מירי רגב, שמבקשת להוביל שינוי. אבל בשינוי אדרת: הסכנה האמיתית היא לא "האליטות הישנות", אלא שהאליטות החדשות יהיו מורכבות מטיפוסים כמו שי חי ודומיו. אם רגב תסמן מטרה: לעצור את הסחף של תרבות הריאליטי וליצור תרבות פנאי שמכבדת את היותנו אחד העמים העתיקים בעולם; אם במקום לראות מתמודדים לא חכמים במיוחד אוכלים שרצים בתוכניות הישרדות, יתמלא הפריים טיים בתכנים מגוונים שגורמים לאדם לשאוף למיצוי היכולת שלו - אולי לא נתעורר יום אחד ונגלה, כמו האמריקאים, שהוולגריות ניצחה.
על מה הרעש?
חוק ההסדרה כנראה לא יציל את עמונה ולא יציל את היישובים האחרים שקמו על אדמות בבעלות פרטית. מפני שגם אם הוא צודק, ואני חושבת שהוא צודק, בג"ץ יפסול אותו. אז על מה הכנסת רעשה השבוע? על כך שהחוק אמור להסדיר את המשך ההישרדות של המפלגות בכנסת הבאה. ח"כ או שר שייזכר כמי שנלחם נגד הפינוי, יזכה בקולות הימין. תושבי עמונה, שרבים מהם בנו את ביתם בתום לב, מבינים שרוב המאבק על החוק בא מאוחר מדי והיה מבורדק מדי, והוא משחק פוליטי מעל הראש שלהם.
בחצר האחורית שלי
NIMBY ((Not In My Back Yard הוא כינוי להתנגדות של תושבים לכך שמוסד ציבורי חשוב, כמו מעון לבעלי מוגבלויות, יוקם בחצר האחורית שלהם מחשש שערך בתיהם ירד.
השבוע באתי לראות מקרוב את הפלא שיש ליד הבית שלי בכפר עציון: אנשים שמבקשים שבחצר שלהם ממש, ואפילו בביתם, יגורו בעלי מוגבלויות. מדובר בגבעות. בעבר היאחזות נח"ל וכיום יישוב שמונה 45 משפחות, שמאמצות 30 בעלי מוגבלויות שונות. הם הקימו כפר שיקומי שנקרא "הסדנה", ובניגוד לכפרים שיקומיים אחרים בארץ, לא מדובר במוסד שמנותק מהקהילה אלא בכפר שהוא חלק אינטגרלי מהקהילה.
הגבאי בבית הכנסת למשל הוא בעל תסמונת דאון, והוא מעלה את האנשים בשבת לתורה ומברך אותם ב"מי שבירך". רבים מהתושבים עובדים בסדנה עם בעלי המוגבלויות במאפייה, בנגרייה, בחוות סוסים, בדיר, בבית קפה ועוד. אחרים עובדים בעבודות שונות, כמו רופאים, מהנדסים ומורים. כולם חיים ביומיום באופן הכי אינטימי את הביטוי שכבר נשחק עד דק "האחר הוא אני".
פגשתי שם את תמר הקשר המנהלת והיא הייתה נסערת. לאחת הבנות, בת 24, היה בבוקר התקף אפילפסיה קשה, והיא הובלה לבית החולים. "כבר שנים לא היה לה התקף", היא אומרת. "זה הזכיר לי את הימים שהיא באה אלינו, בכיתה א', עם חיתול ובקבוק. אז היו לה המון התקפים". "את מכירה אותה מאז שהייתה בכיתה א'?", שאלתי, ותמר השיבה בפשטות ובחיוך: "את רבים מהאנשים כאן אנחנו מלווים במשך שנים".
הקשר, בת קיבוץ עין צורים, מלווה כבר יותר מ-20 שנה ילדים ומבוגרים אוטיסטים, בעלי פיגור, מתמודדים בתחום הנפש או כאלה הסובלים מכל הדברים האלה יחד. עם צוות מקצועי ומיומן הקימו את הסדנה, הנותנת לכל אדם מענה המתאים לו. "אנחנו לא מחפשים להתאים פתרונות ללקות מסוימת ופחות מעניין אותנו מה האבחון או המגירה שבה שמו את האדם. מפני שאנשים הם יצורים מורכבים ובדרך כלל הבעיות הן מורכבות. המענים שאנחנו נותנים נבנים במיוחד עבור כל אחד".
צחי (שם בדוי) הגיע לסדנא רק לפני שבועיים. אבא שלו נפטר לא מזמן ואמא שלו, ניצולת שואה, לא יכולה להמשיך לגדל אותו. לצחי יש יחידה נפרדת ולפעמים שני מדריכים שומרים עליו, מפני שהוא מתמודד עם הרבה מאוד קשיים חברתיים ורגשיים. הוא שמח לראות את תמר, והיא בטבעיות של מי שראתה הכל, יודעת להיות נחמדה ולשים לו גבולות.
כשאנחנו נכנסות למאפייה שמייצרת לחמי כוסמין בריח משכר, שלושה חניכים ומדריך מציעים לנו לחמניות טריות. אחד החניכים מבטיח לתמר שבשבת הוא יבוא לאכול אצלם בבית. חזרתי הביתה אחרי הביקור, אבל האנשים הנפלאים שפגשתי שם, נטולי שיפוטיות ומלאי אהבה פשוטה, הלכו איתי ימים אחר כך.
נקודת אור
בשבוע שעבר כתבתי באופן ביקורתי על תוכניתו של הנשיא ראובן ריבלין ל"סדר ישראלי חדש". טענתי ששיח זהויות (ערבים, חרדים, חילונים ודתיים) שמחליף את הזהות הקולקטיבית הציונית הוא מסוכן ולא מחזיק מעמד. הדוברת שלו נעמי טולדנו-קנדל, כתבה לי עם שחר שהיא מטולטלת וששברתי את לבה, מפני שבין השאר "הנשיא מוביל דרך אטית וקונסיסטנטית לצמצום הפערים בחברה, לפני שהם הופכים בלתי פתירים ושהנשיא תמיד מעלה את הציונות על נס ומעניק חיבוק עצום לכוחות הביטחון".
שמחתי לקבל את תגובתה, מפני שטוב לפגוש עובדת ציבור בעלת תחושת שליחות, ואני מאמינה לטוהר כוונותיה ולכוונת בית הנשיא, גם אם אינני מסכימה עם דרכם.